תפריט נגישות

של מי האובייקטים הרעים האלה בכלל? סקירת מאמרה של מסלר-דיוויס

נועם גלזר

הקדמה

מאמרה של מסלר-דיוויס הוצג לראשונה בפגישה הראשונה הדו-שנתית של האיגוד הבינלאומי לפסיכולוגיה ופסיכותרפיה התייחסותית בניו יורק, ב-19 בינואר 2002, והופיע בדפוס כשנתיים לאחר מכן בכתב העת "Psychoanalytic Dialogues". במרכזו של המאמר תיאור מקרה מפורט אודות שתי פגישות עם מטופלת בשם קארן, אשר עניינו היקלעות למבוי סתום טיפולי משמעותי, ותחילה של היחלצות ממנו. בתוך כך, אורגת מסלר-דיוויס שתי וערב של דיון תיאורטי ומושגי אודות התעוררותו והופעתו של הרוע כאנקטמנט ביחסים הטיפוליים ותנועתו הדינמית, החזרתית והמשלימה בין המטפלת למטופלת.

מסלר-דיוויס לא עוסקת ביחסים עם אובייקטים רעים אלא ביחסים בין ייצוגי עצמיים רעים כהפנמות רעילות מיחסים ראשוניים. בתוך כך היא מעמידה כלכלה של צמדים משלימים של העברות והעברות נגדיות, כמו גם השלכות והשלכות נגדיות (לדוגמא, האחד צריך להיות רע ובלתי שפוי בכדי שהשני יהיה טוב ושפוי). הופעה של צמדים אלה ביחסים הטיפוליים מייצרת את אותה תנועה מעגלית וחזרתית המובילה לעתים למבוי סתום ממש ולחסימת אפשרות הכניסה לאנקטמנטים טיפוליים מסויימים. לסיום, מציעה מסלר-דיוויס פתח לתיקון, אשר טיבו התנודדות רפלקטיבית בין קונפיגורציות יחסי עצמי-אחר שונות, כך שהרע והטוב יוכלו לשכון יחדיו. 

התוצאה של מהלך רעיוני זה היא טקסט מורכב השולח זרועותיו לכיוונים שונים. בכדי להקל על הקריאה, יובא בתחילת הטקסט הנוכחי תיאור המקרה של המטופלת 'קארן' ולאחריו עיקרי הדיון התיאורטי אשר בטקסט המקורי שזור בתוך תיאור שני המפגשים הקליניים. יש להקדים ולהגיד כי הפרפרזה הנוכחית לדבריה של מסלר דיוויס מהווה קריאה פרשנית אחת אשר אינה יכולה להקיף ולמצות את מלוא המורכבות התיאורטית הטמונה בטקסט המקורי. 

תיאור מקרה

יום חמישי: מבוי סתום

זה היה יום חמישי אחר הצהריים, סוג של יום שבו פשוט אי אפשר היה לעצור את הקור. סוודרים, תנורים, ומגוון האביזרים המיוחדים לחורף לא הספיקו למשימה.

סבלתי מגרון כואב וצינון נוראי. כאובה ורגזנית, לא הייתי בטוחה איך אשרוד את 4 הפגישות שנותרו לי באותו אחר צהריים. רק רציתי כרית לראשי, שמיכה חמה לכאבים, ותרמוס מלא בתה חם עם דבש. כדי להפוך את המצב לגרוע יותר, קארן הייתה הבאה בתור. באותו הרגע הייתי זקוקה למישהו "קל"; מישהו שיהיה מוכן ללכת לקראתי במצבי הנוכחי. אבל זה לא עמד לקרות. פשוט אי אפשר היה אף פעם להתחבא מהעין החריפה וחסרת הרחמים של קארן. היא אף פעם לא הייתה קלה!

עבדנו יחד כמעט 3 שנים, ועל אף שהרבה מהעבודה האנליטית שלנו הייתה יעילה, מערכת היחסים שלנו עצמה נותרה מתוחה ובלתי צפויה, טעונה במפנים ושינויים בלתי צפויים, דרישות אשר נראו בלתי אפשריות, אכזבות פתאומיות, תסכולים והתפרצויות כעס. מעט מאוד מן הטיפול היה זורם ונוח. כאשר הגעתי לחדר ההמתנה, קארן נשענה קדימה בתוך מעיל מרופד ענק. פניה היו סוערות ומהורהרות במיוחד, אפילו ביחס אליה. לבי שקע, ורוחי צללה.

"את עדיין חולה?" היא שאלה, חצי בתלונה חצי בנזיפה. "אני לא יכולה להאמין שלא ניערת את זה מעלייך עדיין". הרגשתי פתאום איטית וטיפשה, שהצינון שלי נובע מחיסוניות לקויה. היא התיישבה בכיסא מולי, מוסתרת בתוך המעיל המנופח שלה. שתקנו. עמוק בתוך מבטה זיהיתי ניצוץ... קפיצה קוונטית באנרגיה ובהתרגשות. בתגובה, הבטן שלי תססה ושריריי התקשו. אפילו לפני שמילים יכלו להסביר, נראה היה כאילו גופי ידע שמשהו עומד לבוא, וגופי אמר לי שזה לא דבר טוב. משמעות הדבר בהכרח היא כי היינו במקום זה בעבר... וכי שריריי זכרו, לפני שמוחי הצליח להדביק את הפער, כי משהו מסוכן עומד להופיע לפנינו.

"אני צריכה מפגש מוקדם יותר בשני", קארן הכריזה, מילותיה מנקבות את האוויר. "יש לי חובת השתתפות בחבר מושבעים, ואת יודעת כמה הכרחי המפגש של יום שני עבורי". חשבתי שאני רואה נשימה מהבילה המקיפה את המילים הללו – החום של הזעם המוכחש שלה חדר את המרחבים הצוננים אשר הקיפו אותנו. אה, כן, הנה זה הופיע: הבקשה הבלתי אפשרית, הצורך ברגע אשר פשוט לא יכולתי לספק. מדוע קארן מעולם לא ביקשה ממני דברים שיכולתי לתת לה?

חיזקתי את עצמי אל מול המאבק שידעתי שעומד לבוא: "אני באמת יודעת כמה זה חשוב לך", השבתי, "והייתי כל כך רוצה שיהיה לי זמן. אבל את יודעת כמה לוח הזמנים שלי בלתי אפשרי בשני בבוקר, כמה זה תמיד לא גמיש כשאנו צריכות לשנות משהו בימי שני. אני חוששת שאני לא יכולה אלא אם יהיה לי ביטול", סיימתי את המשפט ונצמדתי לזרועות הכיסא שלי לשאוב חוזק ואיזון. קארן כיווצה את שפתיה וצמצמה את עיניה, אבל מאחורי השפתיים הרעבות הקפוצות היה חיוך מוחשי וברור של שביעות רצון; בתוך העיניים המדוכאות, היה מבט נוקב והבהוב דמוי פלדה של ניצחון סדיסטי. עבור קארן, היה זה רגע של אומללות עמוקה ונטישה אבל גם של חוויה מוכרת באופן בטוח והכרה-עצמית מנחמת.

אבל מה לגביי? מה לגבי התגובות המורכבות שלי לרגע הפרובוקטיבי והמעורר הזה, כה דומה לרגעים רבים אחרים עם קארן?

"מי צריך את זה?" חשבתי לעצמי. "אם אני כזו נוראית, למה היא לא פשוט עוזבת? כל כך הרבה הפניות מעניינות אני לא פנויה לקחת, ואני לא עוזרת לה אפילו בקמצוץ... לא לא, אפילו לא בקצת". ברגע הזה, נאבקתי להעלות דימויים של מטופלים אשר חשבתי שאני עוזרת להם: מטופלים אשר ראו אותי כחמה יותר, דואגת יותר, עוזרת יותר מבחינה טיפולית, מאשר איך שקארן ראתה אותי; מטופלים אשר איששו את התפיסה המועדפת שלי את עצמי, מטופלים שחשבתי שראו אותי באופן יותר "מדויק". מבלי דעת, חפרתי עם עקביי לתוך הקרקע בתקיפות כמו קארן.

ממעמקי המוח שלי הגיע קול קטן ובלתי רצוי: "את יודעת שאת יכולה לבוא שעה מוקדם יותר אם לא תעשי הסעות לבית הספר. היית יכולה לראות אותה. היית עושה את זה, את יודעת, עבור חלק ממטופלייך האחרים; עשית זאת מדי פעם. את לא אוהבת לאכזב את הילדים, אבל עשית זאת בעבר. זו קארן; את לא רוצה לעשות את זה עבור קארן".

עכשיו התחלתי להרגיש באמת עצבנית. זה התחיל להרגיש כאילו אפילו מצבי-העצמי האחרים שלי עצמי קשרו קשר כנגדי. "אבל", עניתי לקול הקטן המעצבן שלי, "אני אעשה את זה עבור קארן והיא אפילו לא תעריך את זה. אני אאכזב את הילדים, ובשביל מה? תוך יומיים זה ייעלם בתוך החור השחור של תחושת-הזכאות הבורדרלינית, ובפעם הבאה שהיא תהיה מתוסכלת ממני היא אפילו לא תזכור כמה קשה ניסיתי להתאים את עצמי אליה".

"הממ... אבחנה", השיב במהירות קולי, "בורדרלינית, לא פחות? את באמת כועסת. מי זו הג'ודי הכועסת, קצרת הרוח, הקרה, הלא אמפתית הזו? "הו, סתמי", התנגדתי. "זה חומר ישן, מקום ישן, לא עניין מבחינתי יותר. זו היא; זו קארן. יש לה יכולת יוצאת דופן להוציא ממני את כל הדברים האלה".

"בטח", באה התשובה הבלתי נמנעת. "ואם היא תיעשה מספיק כועסת ותעזוב, אז החלק הזה בך יוכל להתגנב חזרה לתוך המערה שרשום עליה "חדשות ישנות – אין צורך לחשוב עליהן יותר", ואת תוכלי להיות מרוצה מעצמך בבטחה שוב". "זה נכון", אמרתי, בשלב זה כבר רוויה בהתבצרות מתנגדת אך צדקנית לגמרי, "קארן ואני לעולם לא נהיה עדות יחד לבואו של הבוקר!" העקבים שלי חפרו חורים בשטיח.

קארן ואני התבוננו אחת בשנייה במבט חודר ובזעם שקט. שתינו מתוך מקומות שהכרנו, שתינו מתוך מקומות ששנאנו בתוך עצמנו. בלקסיקון של ז'רגון מקצועי, זה היה רגע אשר חשבנו עליו (אנשי המקצוע) כמבוי סתום טיפולי (therapeutic impasse), אך גם רגע של הדדיות ומעורבות עמוקה.

[...] "את כזאת כלבה", קארן מתעקשת. "את קרה ולא מרגישה ולא מעניקה. אף פעם לא היית שם בשבילי – מעולם. אני מתכוונת, לפעמים את מעמידה פנים, אבל זה רק על פני השטח. עמוק בתוכך איפה שאני יכולה לראות... זה רק קרח. המעט שאת יכולה לעשות זה להודות בזה".

אני בוהה בקארן בשקט המום, מוצפת על ידי השנאה רבת העוצמה בקולה. אני חושבת על המפגשים הדחופים, שיחות הטלפון הנוספות, הניסיונות ההרואיים הרבים "להיות שם בשבילה" שנראה כי נעלמים בזמנים כאלה. אני מנסה להחזיק בדימוי מלא השנאה שלה אותי, לעבוד עם זה באופן קליני, להבין את המשמעויות וההיסטוריה שלו. אבל במקביל לעצמי הטיפולי שלי, אני גועשת אל מול התיאור שלה אותי ונאבקת נגדו. אני מתביישת מהדברים שאני מרגישה.

יש משהו בנוגע למושג "עיבוד ההעברה השלילית" או "להיות אובייקט רע", שנראה איכשהו לא שווה לרגע הזה – מדי בעבר, מדי באחר, מדי מוגדר על ידי עיוות בכדי ללכוד את מה שקורה. זאת משום שברגע זה אין זה רק שקארן שונאת אותי, או שאני הגעתי למקום שבו אני שונאת אותה. הדבר המשמעותי ביותר, אני מאמינה, הוא שהגענו יחד למקום אשר בו אני שונאת את העצמי שהפכתי להיות איתה. אני היא הכלבה שהיא מתארת, ואני מזועזעת ומצטמררת מהקרח אשר שוכן מתחת לפני השטח, ומתקשה מעל באר הכוונה הטובה והחיבה אשר בזמנים אחרים מגדירה את היחסים האוהבים יותר אשר "גם" יש בינינו.

בעוד אני מביטה אל תוך המוות האטום שבמבט חסר הרחמים של קארן, אני יודעת שהיא שונאת את עצמה גם כן: שונאת את העצמי החש זכאי (entitled), הדורש, הזועם, אשר היא הפכה להיות ברגעים האלה איתי – שונאת את העצמי הזה, וכל הזמן הזה מבוישת ומפוחדת עמוקות מהעריצות הפנימית שלו.

הפגישה שלנו מתקרבת לסיומה ונהיה שקט. אז, "את שונאת אותי", קארן אומרת – רגע האמת ("the "crunch) כמו שפול ראסל (1973) כינה זאת. "מממ", אני אומרת לה, "לפעמים אנחנו שונאות אחת את השנייה יותר, אני חושבת. לא תמיד, אפילו לא לרוב, אבל לפעמים אנחנו יכולות להגיע למקום הזה יחד. אני מניחה שנצטרך לראות לאן אנחנו יכולות ללכת מכאן. אף אחת מאיתנו לא מחבבת את זה במיוחד; זה פשוט ככה". "כן", אומרת קארן, "זה גרוע".

"נכון, זה גרוע", אני עונה. תגובה מסוימת מתעצבת במוחי. היא מזמזמת מסביב, ואני נאבקת אם לומר אותה או לא. זה מרגיש נכון לומר אותה, אבל היא הופיעה באופן פתאומי ולא היה לי זמן לחשוב עליה. אני מחליטה להחזיק את המחשבה ולא לשתף אותה עם קארן כרגע, אבל היא משהו בערך כזה: "את יודעת, קארן, יכולתי לומר שזה מאד קשה וכואב לשמוע שאת מרגישה כאילו את שונאת אותי, ושזה מאד קשה וכואב לחוש שנאה כלפיך, אבל מה שבאמת באמת מפריע לי – מה שאני חושבת שהוא הדבר שהכי קשה להרגיש – זה שלפעמים כאשר את ואני נמצאות במקום כמו זה אני מרגישה שאני מתחילה לשנוא את עצמי גם כן. וזה פשוט דוחף אותי מעבר לקצה ואני מרגישה שאני פשוט לא יכולה לזוז". אבל הרגע עובר. והמילים לא נאמרות.

[... ] נוכחות של הורה פסיכוטי – זה אשר כופה על ולתוך ילד פגיע את הקבלה של מציאות בלתי שפויה כתנאי המקדים למערכת יחסים אוהבת – מרחפת סביב חדר הטיפול, פולטת סרחון גפריתי וממאיר, מתדלקת את משחק תפוח האדמה הלוהט של השלכה-הפנמה אשר ממנו המטופלת ואני נאבקות לצאת ללא פגע.

יש גוון של טירוף מיואש למאבק שלנו, כאילו אנו משחקות את משחק הקלפים הילדי "Old maid" (בעברית מכונה המשחק "למך" או "חושם", ובמסגרתו ישנו קלף בודד חריג בתוך חפיסה שכל יתר הקלפים בה הם זוגות תואמים. הקלף החריג יכול להיות קלפים שונים, כגון מלכה מסוג מסוים, והמפסיד במשחק הוא זה אשר בסופו מחזיק בקלף החריג). מלכה לב שחור (spades) כהה ומבשרת רעות, מתגנבת ברחבי השולחן הדמיוני שביני לבין קארן – מופיעה בתוך יד אחת ואחר כך באחרת, בתוכי ואחר כך בתוכה, צצה כאן ואחר כך שם: "לא אני, אני לא רוצה אותה. תיפטרי ממנה; תעבירי אותה הלאה למישהו אחר. אני לא רוצה להישאר עם המכשפה/מלכה".

אולי הדילמה ביחסים דיאדיים היא פשוט זו: אם זו לא אני, אז זו חייבת להיות את. ואיך אנו מרשות נוכחות של כזו רעילות אם המלכה חיה בקרב שתינו ואצל אף אחת מאיתנו בעת ובעונה אחת? הדינאמיקה הספציפית אשר אני מתייחסת אליה היא תכונה אינהרנטית של טווח הזדהויות משלימות של עושה וזה שנעשה לו (doer-done-to complementarities) אשר בנג'מין (1988, 2004) ופראולי ואני (1992, 1994) כתבנו אודותיהם.

אביה של קארן מת באופן מפתיע כאשר הייתה בת 9, ואני לעתים קרובות חשדתי כי אמה התמודדה עם התקפים של דיכאון פסיכוטי. קארן מתייחסת ל"תקופות האפלות" של אמה, זמנים בהם הפכה למכונסת בתוך עצמה, מדוכדכת, ומהורהרת; הדיכאונות שלה גלשו לפרקי זמן קצרים ועצמתיים של קנאה, זעם וניקיון אובססיבי; זמנים אשר בהם קארן נדרשה "לדאוג" לאמה ולהקדיש את עצמה כמעט ללא הפסקה למצבי הרוח והגחמות הרגעיות של אמה.

תחושת הבטן וההבנה העמוקה ביותר שלי את אמא של קארן גדלה בעקבות האינטראקציות שלי עם קארן ועם מצבי ההעברה-הנגדית שלי עצמי ברגעים בהם עברנו דרך אחת מ"התקופות האפלות" שלנו. לעתים קרובות ברגעים הללו אני מרגישה כי משהו רעיל ושקרי, משהו מרושע במובן פסיכוטי, נכפה בתוכי .

"את קרח", קארן צורחת, "פשוט תודי בזה". תודי בזה, אני חושבת. היעני לכניסה של זה; תני לזה להיכנס אלייך. אני יודעת ברגעים כאלה שאם אקבל את ה"אמת" של מה שקארן מבקשת ממני שאקח עליו בעלות, היא תירגע, תתרכך; אבל אני גם יודעת שאני ארגיש שני דברים. ראשית, אני ארגיש כאילו בגדתי בפונקציה הטיפולית שלי על ידי כניעה לתהליך פסיכוטי בקארן, ועל ידי כך שהרשיתי לו לשלוט על המרחב האינטר-סובייקטיבי שלנו, בלי לגעת בו או לאתגר אותו. שנית, אני גם יודעת שאני אתחיל להרגיש משוגעת בעצמי, כאילו מסרתי בכניעה את מוחי ושפיותי עבור כמה רגעים של חיבור והקלה.

מה עושה ילדה כאשר המציאות של ההורה היא שונה במידה כה רבה משלה, כאשר התפיסה של ההורה את הליבה העמוקה ביותר של הילדה היא שונה באופן כה רב מהחוויה של הילדה את עצמה? כמה רחוק ילדה תלך בשביל אהבה? איך היא מגנה על שלמות תודעתה ובה בעת ממשיכה להחזיק את החיבור האוהב להורה אשר בו היא תלויה להישרדות? אני מרגישה עם קארן שאני כמו מחזיקה את השאלות של הילדה הזו בתוכי, בתוך החוויה שלי כאשר אני איתה.

בכדי להרגיש שפויה, אני חייבת להכיר בכך כי האחר המשמעותי הזה הוא בלתי שפוי. יש לי את השלמות המנטלית שלי, אבל אני לבד ובלתי מוגנת בעולם עוין; בכדי להרגיש בטוחה ומוגנת ומטופלת, אני חייבת לקבל מציאות פסיכוטית ולחיות בתוך העולם של אמי, לתמוך ולהאמין בו.

ברגעים האלה עם קארן, אני מבינה את הדילמה של הילדה הזו. אני מרגישה שאני יודעת מה קארן עברה, אבל אני יודעת את זה בעצמותיי. כדי להרגיש שפויה, אני חייבת לוותר על אהבה; ובכדי להרגיש אהובה, אני חייבת לתת לעצמי להיעשות בלתי שפויה. אני מאמינה כי התהליך אשר אני מתארת כאן הוא צורה מאד מיוחדת של מה שפיליפ רינגסטרום (1998) כינה, במובן כללי יותר, "Psychoanalytic Double Bind", או מה שברברה פייזר (2003) כינתה “Relational knot".

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο אהבה בצהרי היום: סיכום מאמרה של דייויס על העברה נגדית אירוטית

ο נסיגה והתמסרות בגישה ההתיחסותית

ο על Enactment, דיסוציאציה, ואימת ה'לא-אני': סקירת מאמרו של ברומברג

יום שישי: ספל חלב חם

בשישי אחר הצהריים אני עדיין חולה, מצפה לסוף שבוע של שמיכות רכות ונוזלים חמים. אני מכינה את עצמי לכניסה של קארן. היא מסתכלת עליי כמו בוחנת את מצבי הגופני, את המוכנות שלי להשתתף בקרב ראוי להיסטוריה שלנו יחד. אבל אני מבחינה, כמעט מיד, כי משהו מרגיש שונה באופן מוחשי. האוויר מרגיש חם יותר, העיניים שלה נראות רכות ומחפשות יותר, ונראה שהגוף שלי עצמי נרגע אפילו לפני שאני יכולה לנסח את החוויה.

המילים באות לאחר מכן: "את באמת נראית נורא", היא אומרת, עם חמימות בלתי אופיינית וחיוך שובב. "אני מרגישה נורא", אני משיבה, מחייכת כדי ליידע אותה כי צורת ה"נורא" שלי היא נסבלת וניתנת להתמודדות על-ידי, אך איני רואה שום סיבה לנסות להכחיש את הברור מאליו. אני משותקת על ידי "קארן האחרת" הזו, מנסה להחזיק אותה שם עם התשובה שלי, ממשיכה לשמר את צורת הזיקה האחרת הזו על ידי המילים שאני בוחרת וסוג השובבות שאני יכולה להציע.

קארן מושיטה יד לתיק שלה ומוציאה תרמוס כסוף גדול וספל. כאשר היא פותחת את התרמוס ומתחילה למזוג, ריח חם של דבש, וניל וקינמון, ממלא את משרדי. אני מהופנטת מקארן, מסוקרנת מתנועותיה המהירות ובעלות היכולת. "זה יהיה טוב בשבילך", היא אומרת, "סבתא שלי הייתה מכינה לי את זה כשהייתי חולה. זה שילוב של תה וחלב חם עם הרבה דברים נפלאים אחרים". היא מושיטה לי את הספל, הבעה של עונג ותקווה מלאי עוצמה מתפשטת על פרצופה.

כשאני מושיטה יד לספל אצבעותינו נוגעות זו בזו להרף עין, ואני נזכרת שסבתא שלי הביאה עמה מתכון דומה מרוסיה, מתכון שהייתה מכינה לנו כאשר מישהו במשפחה היה חולה עם צינון. יש עכשיו עוד שתי דמויות אשר נדחסות לתוך המרחב האנליטי הכבר-צפוף-מדי שלנו: סבתה של קארן וסבתא שלי. ההעלאה של שתי האמהות החלופיות שלנו נראית לא מקרית.

אימצתי את עצמי לחשוב, למרות הזמזום הקדחתני בראשי. המטופלת שלי מנסה להזין אותי בחלב חם. חייבת להיות לכך פרשנות נהדרת איפשהו! מי הייתי אני ברגע הזה בהעברה? האם קארן פחדה שאני הולכת למות כמו אביה? כיצד זה התקשר לפנטזיות הלא מודעות שהיא שמרה בליבה לגבי הסיבות למותו הפתאומי של אביה ולגבי תפקיד המחשבות התוקפניות והרצחניות שלה עצמה בכך? האם עליי לפרש את תחושות הזוועה והאימה שלה בנוגע לנטישתו, את תחושת האחריות והאשמה למותו, את הצורך הכפייתי שלה להרוס ואז להחיות באופן קדחתני את כל מה שטוב במערכות היחסים הנוכחיות שלה?

או שמא אינטראקציה זו הייתה אודות עצמי יותר אוהב, שהתקשרותו פחות אמביוולנטית, שהוא מזין יותר, אשר איכשהו מת יחד עם אביה? האם באופן לא מודע דיברתי בקולו של אביה, הצגתי את התנהגותו – את המערך הרגשי הייחודי שלו – ביחס אליה? בעשותי כך, האם מבלי לדעת החייתי ארגון-עצמי רפאים אשר היה קיים רק בשבילו? האם הייתי צריכה לעסוק בהיבט מתהווה ולא מודע זה של העצמי של קארן, לדבר איתה, לקבל את מנחותיה, לשתות ממש את החלב החם שלה? האם הייתי צריכה לעשות זאת מספיק זמן בכדי שאותו חוט עדין וצעיר של חווית-עצמי, יארגן את עצמו, יעצב את עצמו סביב מילותיי ותגובתי הרגשית, יוכל להכות שורשים אשר יישאו אותו דרך הניסיונות והמצוקות של פרשנות מסורתית יותר?

אבל אולי זה לא היה קשור באביה של קארן בכלל. מה באשר לאמה? כמה זועמת קארן הייתה הופכת להיות אם הייתי מרשה לה להניק אותי ולדאוג לי כפי שתמיד הייתה צריכה לנהל את המחלה של אמה, אם הייתי שותה את החלב שלה במקום להציע לה את שלי? כמה מנוצלת הייתה עלולה להרגיש? ומה לגבי האם האומניפוטנטית אשר אורבת מאחורי זו החולה? אלו רגשות כועסים ותחרותיים הקיימים בינינו אולי לא יצליחו להיות מפותחים ומוכלים במרחב האנליטי אם לא אצליח לפרש את האנקטמנט של קארן ולעודד אותה להתבונן על התנהגותה הנוכחית?

באופן אירוני, כל ההרהורים הפרשניים הללו נראים חשובים; כולם נראו כמו דברים אשר קארן צריכה להבין. רובם היו פירושים שיהיה עליי לומר בנקודה כלשהי בטיפול. אבל הדילמה המטריפה של רגעים טיפוליים כאלה היא שהם מאפשרים מרחב רק עבור תגובה אנליטית אחת מתוך מספר אפשרויות עצום. הבחירה הטיפולית אינה איזו פרשנות נכונה ואיזו שגויה, אלא במקום זאת, איזו תגובה מתוך כל התגובות האפשריות היא החשובה ביותר עבור קארן לשמוע – ובאופן ספציפי, לשמוע ברגע הייחודי הזה של זמן והזדמנות.

עבורי – ואני מאמינה כי עבור מטפלים התייחסותיים רבים אחרים – עיסוק מלא בשאלה זו כרוך לא רק בבחינה של התוכן של כל פרשנות אפשרית אלא גם בניתוח מלא של מצבי-עצמי של המטפלת והמטופלת אשר נמצאים ברגע הפרשני הספציפי. כפי שניסחתי את השאלה בעבר, עלינו לשאול את עצמנו, מי בתוך המטפלת תדבר ברגע ספציפי זה, ומי בתוך המטופלת תקשיב ותקבל את הפרשנות הזו? (1999).

בעוד קארן נשענה לכיווני עם כוס התה, התמלאתי לפתע יראת כבוד וענווה אל מול המורכבות יוצאת הדופן והכמעט בלתי מובנת של תהליך ושינוי פסיכואנליטיים. אין זה רק שכל אנליזה מורכבת ממספר אינסופי של רגעים כאלה, אלא גם שכל רגע ורגע מכיל בתוכו ריבוי של אופנויות וערוצים פרשניים שונים: מילים, פעולות, הבעות פנים, שפת גוף. האם אני מצחקקת כאשר אני אומרת משהו; האם עיניי מבטאות חום, דאגה, שובבות או תסכול?

"את נראית נורא", אומרת קארן. "אני מרגישה נורא", אני עונה. אבל אני מחייכת. זה לא מתוכנן מראש, זה פשוט קורה – הפגישה האינטר-סובייקטיבית בין מצבי-העצמי שלי במפגש, ושלה. החיוך מכבד את ההכרה והרגישות של קארן למצבי. אני שמה לב אליה ומעריכה אותה ברגע הזה. היא העזה להיכנס לתוך עולמי, והיא מוצאת את עצמה מתקבלת בברכה. כמה שונה אמירה כגון "אני מרגישה נורא" הייתה נראית אם הייתה מלווה בשטחיות רגשית ונסיגה, או בייאוש מציף הקרוב לדיכאונות של אמה.

אני לוקחת את הספל של קארן בידיי, נושמת פנימה את החום המרפא הריחני שלו. אני חשה רגע של אשמה כאשר הריחות המשכרים והחום הלח חודרים לתוכי ומשככים את תחושותיי. אני הופכת מודעת לפרץ חתרני קטן של אשמה בנוגע לכמה ששנאתי את קארן בפגישתנו הקודמת וכמה שפחדתי מהפגישה באחר-צהריים זה. אולי טעיתי לגביה. אולי זו אני שמתנהגת באופן קר, מעכב ותקוע. אולי זו אני שאינה ראויה לכזה טוב לב. אני מסמנת לעצמי את ההיבט המשלים של ההעברה-נגדית בעוד אני לוקחת לגימה ארוכה, עמוקה, מרפאה, מהחלב של קארן; לא כל כך בכדי להיות אובייקט טוב עבורה כמו כדי להכיר בבקשה מלאת התקווה שלה להכרה בטוב שלה ובנדיבותה, בקשה אשר כתובה על כל פרצופה: בקשה לתת לה להיות עצמי טוב.

"החלב שלי טוב ומזין, הוא ירפא אותך", אומרת מחוותה של קארן. "כן, החלב שלך טוב ומזין ומרפא", עונה הפעולה שלי. אני חושבת על האמונה של הרולד סירלס (1979) כי המטופל צריך להרגיש מסוגל לרפא את המטפל. אני חושבת גם על התיאור של תומס אוגדן (1994) של "פעולה פרשנית" (מושג זה מתייחס לשימוש המטפל בפעולה בכדי להעביר למטופל היבטים מסוימים של הבנת המטפל את ההעברה-העברה נגדית, אשר במצב הנוכחי באנליזה לא ניתן להעביר במילים בלבד. הפעולה מקבלת את משמעותה הסמלית מההקשר החוויתי האינטר-סובייקטיבי אשר בתוכו היא נוצרת).

אני מחייכת לקארן מבעד לאדים והיא מחייכת חזרה. אני לא רק מחבבת אותה שוב, אלא גם מחבבת את עצמי. אני גם טובה – מסוגלת להיות מוזנת, לקבל חום. יש עכשיו כזה טוב חם, ריחני, חלבי בינינו כך שיהיה קל לחכות, להישאר שם, לתת ל"חלביות" של הרגע למנוע את ההזדמנות הטמונה בו יותר מאשר לאפשר אותה.

איך אני יכולה לשאת את החיוך של קארן, את אהבת העצמי שלה, ברגע זה, ובה בעת לעבוד על הבאת האירועים, החוויות והמצבים הרגשיים של המפגש הקודם, ארגוני עצמי-אחר של רשע וצרות-עין מרוקנים, לקשר ולמודעות? האם יש דרך לכל אחת מאיתנו להחזיק ולקיים את הרשעות שפרצה החוצה שהגדירה את המבוי הסתום הטיפולי שלנו של יום קודם יחד עם הטוב האוהב של הרגע הנוכחי?

"יותר נעים לי כאן היום", זורחת קארן. "כן", אני עונה, לוקחת עוד לגימה מהחלב של קארן, בתקווה כי "פעולת השתייה הפרשנית" שלי תחזיק את מצב-העצמי הנוכחי של קארן אך עדיין תאפשר הופעה של עצמיים אחרים, שלה ושלי, אשר איתם אני מנסה לתקשר עתה עם מילים פרשניות.

"אבל מה לגבי שתי הנשים האחרות שהיו כאן אתמול?", אני שואלת אותה. "הן היו די איומות. מה את ואני צריכות לחשוב עליהן?" האם זה אפשרי, אני תוהה, למילה ולפעולה לנוע בשני כיוונים שונים, מחזיקות בכך ארגוני עצמי-אחר משלימים במודעות סימולטנית. האם אני יכולה "לשתות פנימה" את הטוב שלנו בעוד אני מדברת על הפוטנציאל העצום שלנו להכאיב זו לזו ולבייש זו את זו?

"את שונאת את האני הזו שלי", מצהירה קארן, העיניים שלה הופכות צרות ופניה מתקדרות. "כן, לפעמים", אני מודה, בתקווה שהאנקטמנט בינינו יחזיק את העצמי הטוב של קארן בעוד אני מנצלת את הרגע כדי להכיר מילולית בשנאה שלי כלפי העצמי האחר. אני נזכרת לפתע בפירוש מהפגישה הקודמת, שהחזקתי בתוכי בכדי לחשוב עליו עוד. "אבל לשנוא אותך זה אפילו לא החלק הכי גרוע בזה", אני עונה. הגבות של קארן מורמות. האפלה מוחזקת בשליטה לרגע; היא מרחפת, ממתינה. "החלק הכי גרוע באתמול, בזמנים כאלה בינינו, זה לא שאני מתחילה לשנוא אותך", אני מספרת לה. "זה שאני מתחילה לשנוא את עצמי. ממש שנאתי את עצמי אתמול יותר מכל דבר אחר, בטח יותר מששנאתי אותך".

האפלה מתפזרת לרגע קצר. נראה כי העיניים של המטופלת שלי מבטאות סקרנות. קארן מצחקקת למרות עצמה. הצחקוק שלה מפתיע אותי ותופס אותי לא מוכנה. "באמת?", קארן שואלת, "באמת שנאת את עצמך יותר מששנאת אותי? אני מתכוונת, את לפעמים שונאת את עצמך?" אני חושבת כאן על המושג של עמנואל גנט (1992), “object probing". "לעתים קרובות אני שונאת את עצמי", אני אומרת, ולפני שאני נהיית מודעת לכך, אני מוצאת את עצמי מצחקקת גם, מצחקקת עם קארן.

לרגע קצר זה, הפכנו לקושרות ולמהנדסות שותפות של עצמיים אלטרנטיביים, רעילים מדי לבעלות עצמאית של אחת מאיתנו, אבל עכשיו מוחזקים, מתמשכים, אפילו מעוררי הנאה באופן זמני כרגע של שותפות בינינו. הבושה אשר מילאה את החוויות של כל אחת מאיתנו במפגש הקודם עכשיו מוחזקת בשליטה באופן קלוש על ידי הכוח שאנו מביאות יחד למאמץ. היא מתחילה להשתנות במקצת ולהפוך לנסבלת.

"לא תשקלי לומר לי מה את שונאת לגבי עצמך, נכון?", קארן שואלת. "אני לא יודעת, אולי. אולי נוכל לעשות תורות", אני עונה. הגבות שלי מתרוממות. אני מחייכת. אנו משחקות אחת עם השנייה. "את טובה, קארן", אומרות הגבות שלי והחיוך שלי. "את יכולה להרשות לעצמך להיות עצמי רע לפעמים. את יכולה להיות שניהם". בדרך זו, סוג של טרנספורמציה ביוניאנית מתרחשת אשר במהלכה המטפלת מחזיקה את ההשלכות הרעילות של המטופלת, משנה אותן בתוכה, ומחזירה אותן חזרה כלא לגמרי נוראיות וקטלניות.

כמובן, ברגעים האלה עם קארן, אני לא חושבת על אף אחד מהדברים האלה באופן מפורש. איני מודעת לגבות שלי, לשפתיי, או לאם אני שותה או לא שותה ברגע מסוים. תנועות כאלה הן חלק מרגישות פסיכואנליטית לא מודעת, אשר נשלטת ומתואמת על ידי השילוב הזורם של תהליכי העברה-העברה נגדית. אבל התנועות האלה מדברות יחד עם המילים שלנו. במקרים רבים, הן קובעות את הניואנסים והמרקמים של האופן בו מילותינו מופנמות, ושל מה שמילותינו יסמלו למטופלת.

"כן, אני רעה כמוך. יש לי עצמי מרושע גם. ועדיין (שלא כמו ההורה שלך), אני יכולה לחשוב ואפילו לדבר על העצמי המרושע שלי ולשרוד. אני יכולה אפילו לחייך. אנחנו יכולות להיות רעות יחד".

אני אומרת לקארן משהו קטן לגבי העצמי הקרחי, הביצ'י שלי, אשר הייתי צריכה להיאבק עמו כאשר רבנו בפגישה האחרונה, על כמה כואב ומביש היה להרגיש את החלק הזה שלי בעבודתי איתה. היא הייתה המומה מכך שאני יכולה להרגיש בושה לגבי חלקים שלי והייתה שקטה ושרויה ברפלקציה באורח לא אופייני.

"אני שונאת את עצמי רוב הזמן", היא מספרת לי כמעט בלחישה. "עמוק בפנים, אני רעה. את תגידי שזה לא נכון, אבל זה נכון. אני רעה. "הזמן היחיד שבו אני מרגישה טוב הוא כשאני מוצאת את החלקים הרעים של אנשים אחרים... כמו שהיה איתך. זה גורם לי להרגיש פחות לבד." בטוח קורה כאן משהו לחוויית הבושה. אני יכולה לדבר עם קארן על תחושת הפגיעות: איך זה מרגיש בשבילי להיות פגיעה איתה, איך זה מרגיש עבורה להיות פגיעה איתי, על הדרכים השונות בהן אדם יכול להגיב לפגיעות של אחר אהוב.

חלק מהאנשים יקראו לדברים אשר אני חולקת עם קארן בעוד אנו מתבוננות יחד על המאפיינים היותר שנואים שלנו, "חשיפה עצמית", אבל איני מסכימה. אני חושדת כי באותם רגעים אני מספרת לקארן מעט על עצמי מעבר למה שהיא כבר הבחינה בעצמה מהאינטראקציות שלנו. במקום, אני רוצה לחשוב כי המסר כאן הוא בתהליך: שהבושה נסבלת, שהיא לא בהכרח תהרוס, שהיא יכולה לפגוש אהבה והכרה וקבלה-עצמית אפילו שצריך לקחת ברצינות את התוקפנות וההשלכות שלה על אחרים.

העברה שלילית, אובייקטים רעים ואנקטמנט

לאור המבוי הסתום הטיפולי אשר קארן ומסלר-דיוויס הגיעו אליו בפגישה הראשונה המתוארת, המחברת שואלת כמה שאלות הנוגעות להופעתו ההרסנית או החזרתית של רוע בטיפול. היא שואלת מה מאפשר לנו להסביר את המעגלים החזרתיים של התנהגות של הרס עצמי ותבוסה עצמית אשר אנו נאבקים כמטפלים כדי לעזור למטופלינו להתגבר עליהם? מה מסביר את הרשעות אשר יכולה למלא את יחסי ההעברה-העברה נגדית, פעמים רבות באופן מפתיע וללא אזהרה? וכן היא שואלת מדוע טיפולים מסוימים נקרעים לגזרים תחת הלחץ של תהליכים חזרתיים, שליליים ונוקשים הדדיים שכאלה.

בכדי לענות על השאלות הללו היא מתייחסת למסורת של כתיבה פסיכואנליטית אודות מושג ההעברה השלילית, ואודות הפיכת מטפלים ל"אובייקטים רעים" עבור המטופלים שלהם בכדי לאפשר ביטוי של מחשבות תוקפניות, מלאות שנאה וזדוניות. היא מתייחסת לפרספקטיבה התייחסותית על נושא זה, לפיה מערכות יחסים עם אובייקטים רעים יהיו חייבות להתממש כרה-אנקטמנט (re-enactment) בחוויית ההעברה-העברה נגדית, וכי רגשות התוקפנות, הזעם והקנאה המתממשים בפעולה הינם אופייניים לשינוי פסיכואנליטי.

בהקשר לתפיסת רה-אנקטמנט של יחסי אובייקט פוגעניים בתוך תהליך העברה-העברה נגדית כמרכיב מהותי לשינוי פסיכואנליטי, מסלר-דיוויס מזכירה את עבודתה בטיפול בבוגרים שורדי התעללות מינית בילדות, וכן עבודות של כותבים אחרים המחזיקים לדידה בתפיסה דומה [העבודות של סטפן מיטשל (1997), אירווין הופמן (1998), ג'סיקה בנימין (1988), פיליפ ברומברג (1998), סטיוארט פייזר (1998), ברברה פייזר (2003), סטפן קופר (2000), מרגרט בלאק (2003), ודרלין ארנברג (1992)].

היא מכוונת את תשומת הלב לשאלה חשובה העולה בכתיבה אודות נושא זה: איך אפשר לעבוד עם תגובות ההעברה השליליות העוצמתיות ביותר של המטופל, כמו גם עם מצבי ההעברה-הנגדית אשר יכולים לעלות בתגובה, מבלי שהדבר יוביל להתמוטטות של מרחב רפלקציה פוטנציאלי אל תוך מערבולת בלתי ניתנת לעצירה של רה-אנקטמנט טראומטי וחסר משמעות? או במילים אחרות: איך אפשר לעורר את מערכת היחסים עם האובייקט הרע מבלי להפוך באופן קונקרטי לאובייקט רע?

זהו בעיניה האתגר הטיפולי המורכב ביותר: להזמין את ההופעה המחודשת של היסטוריות טראומטיות בעלות עוצמה רגשית עזה מבלי להיבלע ולהיהרס על ידן. לרקוד את ריקוד האז ועכשיו, עבר והווה, מקרבן וקורבן, עושה וזה שעשו לו. היא מדמה זאת לריקוד של מטפלת ומטופלת על ראש סיכה, מסתובבות מסוחררות בינות הנקודות, הפרספקטיבות המשתנות, ההזדהויות המשתנות, הגבולות המטושטשים, אורגות שטיח קיר של משמעות והבדלים דקים אשר יש לו פוטנציאל לעומק, עדינות, דו-משמעות וריבוי של חווית עצמי-אחר עשירה. אך זהו ריקוד אשר מחזיק גם את האפשרות המאיימת של הסתחררות עד אובדן שליטה, של נפילה מהקצה אל תוך מיאזמה של הילכדות (enmeshment) של השלכות-הפנמות, חוסר גבולות, ושליליות קטלנית.

מסלר-דיוויס מאפיינת כך את המרחב שקארן והיא שהו בו באותו חמישי אחר צהריים קפוא בחודש פברואר (הפגישה הראשונה). היא מתארת אותן ברגעים אלה כנוטות באופן תלול וקרוב לקצה של ראש הסיכה שהפכה לקלסטרופובית, כל אחת מהן נאבקת בתזזיתיות להשיג מחדש פרספקטיבה כלשהי על משמעות עבודתן יחד. כל אחת מבקשת נואשות להיזכר בחלק מהזמנים הטובים שחלקו, לעורר דימויים חיובים ומצבי-עצמי דואגים ומזינים יותר אשר בהם הן יכולות להתקיים יחד, זיכרונות אשר ימנעו נפילה קטסטרופלית לרה-אנקטמנט טראומטי.

בין אובייקט רע לעצמי רע

במסגרת דיונה התיאורטי בטקסט, מסלר-דיוויס מדייקת כי לתפיסתה "להפוך לאובייקט רע" עבור המטופלת, או לעורר את "ההעברה השלילית", אינו מייצג אתגר טיפולי גדול בפני עצמו. למעשה, זוהי מטלה קלה הרבה יותר ממה שמטפלים רבים היו בוחרים שתהיה, למרות המודעות שלהם לפונקציה הטיפולית שלה.

להפוך לאובייקט רע עבור המטופלת בפני עצמו אינו מפורר את תחושת השפיות, הגבולות והכוונה הטיפולית הפנימית של המטפלת. היא מוסיפה כי השפה בעצמה מציעה כי מטפלים נותנים את עצמם לעיתים קרובות לשימוש המטופל לפונקציה טיפולית כזו או אחרת.

במקרה כזה, האובייקט הרע אשר מטפלים הופכים להיות הוא האובייקט הרע של מטופל זה או אחר, המושלך עליהם או לתוכם; שוכן שם באופן זמני; דייר או אורח לא קרוא זמני. מטפלים יכולים "להחזיק" כזה אובייקט רע מבלי לאבד את היכולת הרפלקטיבית שלהם, את האחיזה בעלת המזג הטוב יותר במשמעויות של רגעי העברה-העברה-נגדית כאלה. הם יכולים לחשוב מי האובייקטים האלה עבור מטופליהם, יכולים לבחון את ההעברה הנגדית שלהם כדי לגלות לרמזים להבנה כזאת. הגבולות שלהם נשארים שלמים. המחשבה שלהם, אפילו אם היא משתנה ומושפעת, נותרת בהירה.

מסלר-דיווייס סבורה כי בקרב מרבית המטפלים קיימת יכולת לשמור על גבולות ועל רפלקציה נכונה גם כאשר מדובר בהזדהות השלכתית בעלת השפעה גדולה, כאשר הם נתפסים על ידי השלכה אשר מכה שורש ומלבלבת בתוכם. גם אז הם לרוב מבינים כי החוויה היא חלק מן התהליך הטיפולי, דבר מה כואב אבל אשר נובע מן המטופל, משהו אשר יעזוב אותם כאשר השעה תגמר. במהותו של דבר, הם מרגישים את עצמם עושים עבודה טיפולית טובה, קשה אך הכרחית, מלאה בסוג מסוים של רוע אשר שייך לעברו של המטופל – לעולם האובייקטים המופנם שלו או שלה. מטפלים אלה נשארים מרוכזים, מרגישים טיפוליים ולא מאבדים את ראשם.

מנגד, הדבר אשר מהווה לדידה אתגר טיפולי גדול הרבה יותר, הוא מציאת דרך לניהול ההופעה של ה"עצמיים הרעים" הסודיים וחדורי האשמה ביותר של מטפלים ומטופלים – אותם היבטי-עצמי נזקקים, חמדניים, צרי-עין, מלאי שנאה, מניפולטיביים ובעלי תחושת-זכאות, אשר גדלו במערכת יחסים עם האובייקטים הרעים שלהם, במערכת יחסים עם מצבי-העצמי הרעים הדיסוציאטיביים והמרוקנים של ההורים שלהם עצמם. היא מאמינה כי אלה הם עצמיים אשר רודים הן במטפלים והן במטופלים באופן פנימי; אשר ממלאים אותם בבושה, שנאה-עצמית ותיעוב-עצמי; אשר מתדלקים חזרות בלתי פוסקות ורגעים של מבוי סתום טיפולי בלתי נסבל.

תנועת הרוע ביחסים הטיפוליים

בשלב זה מרחיבה מסלר-דיוויס את המבט לאופן שבו הרוע יכול להתעורר, לנוע ולפעול ביחסים הטיפוליים, בין מטופל למטפל ולהפך.

היא מזכירה ראשית עבודה מוקדמת שכתבה יחד עם מארי גייל פרוליי (1992, 1994), על הטיפול במטופלים עם טראומות ילדות. במסגרת עבודה זו הצביעו השתיים על מורכבות התפקוד הכפול של המטפל, כאשר הוא צריך, בדומה מאד לדמות ההורית הפושעת של ההתעללות בילדות, להיות הן אובייקט לזעם ההעברתי של המטופל על ההתעללות, הנטישה והבגידה, והן מי שעוזר למטופל להכיל, לשכך, לווסת, ולבסוף להשלים עם חוויות אלה. הן השתמשו באמירה של ויניקוט כי כל תינוק צריך הן אם-סביבה והן אם-אובייקט, בכדי להציע כי כל מטופל זקוק בהתאמה למטפל-אובייקט ולמטפל-סביבה.

מסלר-דיוויס מתעכבת על התחושות והתגובות הקשות אשר יכולות לעלות במטפלת נוכח הזיכרונות, התחושות והחוויות הקשות שעולים אצל המטופלת בטיפול, עד כדי פגיעה בעבודה הטיפולית. כך למשל, באותה עבודה עם פרוליי, הזהירו השתיים ממלכודת ההעברה-הנגדית הייחודית אשר בה המטפלת מתחילה להרגיש כה אשמה על כך שעוררה את הזיכרונות הנוראים של ההתעללות והבגידה המוקדמת אצל המטופלת, עד כי היא או הוא ינסו את כל הצורות של הצלה הרואית לא הולמת. ניסיונות אשר בסופו של דבר יפריעו לצורך של המטופלת להתאבל על אובייקטים משמעותיים שאבדו ולצורך של המטפלת להתאבל על מגבלות האומניפוטנציה הטיפולית שלה.

לאחר מכן, מסלר דיוויס מתייחסת למאמר של ברומברג (2000) אשר בוחן את האפשרות כי בושת המטפל על כך שעורר חוויות של כאב עמוק כל כך אצל המטופל, עלולה להאיץ מצבים דיסוציאטיביים אצל המטפל. בתוך מצבים אלה, המטפל או המטפלת אינם מסוגלים להדהד את חוויית חוסר התקווה והייאוש העמוקים של המטופל. כשל זה בתקשורת בין המטפל למטופל מתדלק חלק ניכר מהחזרה בעבודה הקלינית.

מסלר-דיוויס מדייקת כי במאמר זה היא אינה מבקשת להתמקד רק באשמה ובבושה המתעוררות על ידי הפונקציות הטיפוליות וקשורות ביחסי האובייקט של המטפלת, אלא גם בגורל של האזורים הראשוניים של בושה, אשמה וייאוש אצל המטפל עצמו. בכך היא חוזרת למעשה להבחנה בין היות אובייקט רע עבור המטופלת ובין היות עצמי רע.

את אותו דיוק היא מחברת לאופן בו היא מבינה את המבוי הסתום הטיפולי בינה ובין קארן. לדידה, לא היה זה רגע של העברה שלילית גרידא או רגע בו הפכה לאובייקט רע עבור המטופלת שלה. במקום זאת, היא סוברת כי מה שקרה ברגעים עוצמתיים אלה של מבוי סתום הוא כי דבר-מה באינטראקציה עם המטופלת באותו זמן הכריח אותה להפוך למודעת למה שהינו ותמיד היה "רע" בתוכה, דבר-מה אשר היא יודעת ותמיד ידעה כי שוכן בתוך חלק בתוכה אשר בחרה להימנע ממנו ולהתכחש לו באופן עקבי.

מסלר-דיוויס סבורה כי מצבי עצמי חדורי אשמה (בין אם של המטופל או של המטפל) אשר מתעוררים ברגעים כאלה, עלולים לפתח משימה מלאת תשוקה לנבא, לחפש ולעורר את הגרוע ביותר באחר, כדי להוציא ממש את הרוע – למקם ולוודא כי הרוע שוכן באופן נוח מחוץ לעצמי. דחיפה זו של הרוע החוצה המתרחשת ברגעים כאלה, לדוגמא בצורה של העברה נגדית המבקשת להוציא החוצה את אותם מצבי-עצמי רעים שלנו, ולמקם אותם באחר (במקרה זה במטופלת), עלולה להוביל לבלבול גבולות ולקריסת הפונקציה הרפלקטיבית של המטפל.

להיות ברגע ומחוצה לו

אלמנט בעל חשיבות מרכזית בעיניה לעבודה הטיפולית ברגעים עוצמתיים מעין אלה, הוא היכולת של שני הצדדים ביחסים הטיפוליים להיות בה בעת בתוך הרגע ולהתבונן עליו מבחוץ.

החשיבה ההתייחסותית, לפי מסלר-דיוויס, מדגישה יכולת זו אצל המטופל: להעריך את ריבוי הקונפיגורציות של עצמי-אחר וארגוני חוויה; את היכולת להתקיים בתוך רגע מועצם של מעורבות רגשית ובין-אישית ובה בעת להחזיק את היכולת להתקיים מחוץ לרגע זה גם כן; להעריך את הדיאדה הייחודית של עצמי-אחר ברגע אחד בתור רק אחת מקונפיגורציות עצמי-אחר רבות אשר מגדירות את החוויה של העצמי ושל מערכת היחסים.

היא מזכירה שתי המשגות רלוונטיות קודמת שלה: "דיסוציאציה טיפולית" (1996), המתארת את היכולת של המטופל להעריך את המתח בין חוויה אחת מוגברת במיוחד של העברה-העברה נגדית כנגד תפאורה של ריבוי אינטראקציות פוטנציאליות אחרות. וכן מזכירה את חלקו המשלים של המטפל, דהיינו היכולת לנוע באופן זורם מפרדיגמת העברה-העברה נגדית ייחודית אחת לשניייה מבלי להיתקע בביטוי בפעולה חזרתי של אף קונפיגורציה. בכך היא רואה הגדרה מחודשת התייחסותית של ניטרליות אנליטית.

לאחר מכן, היא פונה להזכיר המשגות קרובות של הוגים אחרים: מיטשל (1997), אשר דיבר על “bootstrapping”, פייזר (1998) אשר דיבר על בניית גשרים בין קונפיגורציות עצמי-אחר דיסוציאטיביות, הופמן (1998), על בניית דיאלקטיקת עמדות, ברומברג (1998), על “standing in the spaces”, ובנג'מין (2004) על יכולת המטופל והמטפל לבסס ולשאת עמדה שלישית.

לדעת מסלר-דיוויס, למרות הבדלים דקים, כל אחד מהכותבים, כולל היא עצמה, ניסה ללכוד בטקסטים המוזכרים את החשיבות בהיות בתוך הרגע ומחוצה לו בעת ובעונה אחת, את החשיבות לאפשר עוצמה של חוויה נפשית ובה בעת לשמר את היכולת לחשוב על אותה חוויה, לאזן בין מיידיות רגשית ובין הערכה של אפשרות אלטרנטיבית. לדידה, זהו בדיוק אותו מרחב רפלקטיבי של אפשרות ופוטנציאל מרובים, אשר מרגיש תחת האיום הגדול ביותר בעבודתה עם קארן ואחרים כמותה.

היא מספרת כי פעמים קרובות היא מוצאת את עצמה חשה מעורבת בסוג של קרב על החיים ועל המוות על שפיותה ועל השלמות המנטלית שלה. וכי לעתים קרובות היא חשה נדחפת לתוך עמדה אשר בה הדרך היחידה לאשר את השפיות ואת חווית המציאות של המטופלת היא להסכים לקבל תפיסה של עצמה שהיא כה רעילה ומרושעת עד שהדבר מאיים על תחושת היציבות והזהות שלה עצמה, והיא מתחילה להרגיש משוגעת בעצמה.

האינטראקציה עם ההורה והופעתה ביחסים הטיפוליים

בשלב זה במאמר במקור, מתחקה מסלר-דיוויס אחר השורשים הראשוניים של אותו סחר חליפין בין אהבה לשפיות, הטמונים ביחסים עם ההורים. החיים בצל הורה פסיכוטי אשר כופה על הילד לקבל מציאות פסיכוטית, כלומר אובדן שפיות, כתנאי מקדים לאהבה, מייצרים את אותה דילמה אשר הובאה כבר בתיאור המקרה ונחזור עליה כאן שוב: כדי להרגיש שפויה, אני חייבת לוותר על אהבה; ובכדי להרגיש אהובה, אני חייבת לתת לעצמי להיעשות בלתי שפויה.

לאחר מכן היא קושרת בין הפנמת מערך היחסים הראשוני הזה והדילמה הכרוכה בו, ובין הופעתו ביחסים הטיפוליים. לדידה, האינטראקציה האידיוסינקראטית של אדם עם ההורה שלו משפיעה הן על האיכות והן על התוכן של מה שהיא מכנה נכונות מסוימת לקלוט השלכות, או יכולת לקבל באופן זמני השלכה מבלי להפוך אליה או לטבוע בתוכה. בתוך כך, היא מחדדת למעשה אלמנט, הנכון למטופלת ולמטפלת כאחד, אשר עלול לייצר מבוי סתום טיפולי.

מסלר-דיוויס שואלת שאלות על השפעת ההורה לא רק על המטופלת אלא גם על עצמה, האם היה דבר-מה אשר ההורה שלה לא יכול היה בשום אופן לעכל ולהיות בעליו? האם היה דבר-מה אשר נכפה עליה לקבל כמצוי בתוכה בכדי להרגיש את עצמה ביחס אוהב כלשהו לאותו הורה? כמה חודרני, זר, ורעיל, הרגיש אותו דבר כאשר לקחה אותו לתוך עצמה בכדי להיות אהובה? עד כמה הפך להיות למגדיר של העצמי שלה כולו?

היא מחדדת כי השאלה שהיא למעשה שואלת היא כיצד מה שהיא חשה שנכפה עליה משתלב ונמצא באינטראקציה עם מה שמטופלת מסוימת חשה שנכפה עליה? מה קורה כאשר דבר-מה בלתי נסבל בהורה של המטופל נפגש ומצוי באינטראקציה עם משהו אשר היה בלתי נסבל עבור ההורה של המטפל?

היא מציעה לשקול את האפשרות כי סוג האינטראקציה שאותו היא מתארת מתקיים על רצף אשר נע מייחוס תכונות שליליות יותר "נורמלי" וזורם, אל עבר צורות יותר רעילות, מרוקנות ומבוצרות של השלכה. לדידה, מידת הרעילות של תהליכים אלה להתפתחות הילד או הילדה תלוי בהצטלבות של 2 מימדים: כמה רעיל וגורם לבושה אותו דבר אשר מרוקן על ידי ההורה אל תוך הילד, וכמה ההשלכה עצמה – בעיקר התוכן והדינאמיקה שלה – היא שלמה, דיסוציאטיבית ובלתי פוסקת.

דיסוציאציה ותנודתיות של קונפיגורציות עצמי-אחר

מסלר-דיוויס ממשיכה את העיסוק במערך היחסים בין ההורה לילדה ומתעמקת בתוך כך בתנועה המתהווה והמשתנה של ההשלכות ביניהם. היא שואלת עד כמה היחס האוהב להורה תלוי בקבלה שלמה ומלאה של הילדה כי היא היחידה האוחזת בתכונות השליליות המיוחסות לה, וכי תכונות אלה הן נטל ייחודי אשר מגדיר אותה, ולא תכונות משותפות עם ההורה או אוניברסאליות לטבע האנושי. על כך מסלר-דיוויס משיבה, כי הילדה אמנם מקבלת את ההשלכה אבל בנוסף לכך מזדהה עם האמונה ההורית כי בעלות על תכונות אלה מאיים על ההישרדות, ולכן יש לרוקן ולמקם אותן באחרים בכל מחיר, בדיוק באותה הדרך בה ההורה רוקן אותן אל תוך הילדה. לאור זאת, מסלר-דיוויס סבורה כי הן במאמץ ההתפתחותי והן במאמץ הטיפולי, היכולת לשמר זיקה, גם אם פגועה, נהיית תלויה בדיסוציאציה ותנודתיות אוסילטורית עקשניות במיוחד של קונפיגורציות עצמי-אחר שונות אשר מתחזקות ושומרות על הסטטוס-קוו ההשלכתי.

בקונפיגורציה הראשונה מבין קונפיגורציות עצמי-אחר אלה, הילדה/מטופלת מקבלת את ההשלכות הרעילות, מקבלת את עצמה כמשוגעת, מלאת שנאה, צרת-עין, קרה או מתה, תלוי בתוכן הספציפי המושלך; אך בכך היא מבטיחה לעצמה הגנה אוהבת תחת עינו העכשיו-טובת לב של ההורה הטוב לגמרי, אשר משתמר כמטפל (caregiver) אוהב, שפוי ואמין.

מהלך זה מזכיר למסלר-דיוויס את מושג ה"הגנה מוסרית" (moral defense) של פיירברן (1943), לפיו "עדיף להיות חוטא בעולם הנשלט על ידי אלוהים, מאשר לחיות בעולם הנשלט על ידי השטן" (עמ' 67-66). היא מוסיפה לניסוח זה את הפרספקטיבה ההתייחסותית שלה, ומציעה לכלול באמירה זו מימד הכולל את האדם השני בדיאדה: כלומר, הרעיון שאלוהים אוהב חוטאים, לא רק בגלל שחוטאים מתחזקים את הטוב שלו עצמו, אלא גם מכיוון שזה קל מאוד לאהוב את אלה אשר לוקחים בעלות על התכונות הרעות שלהם (שלא לדבר על אלה שלוקחים בעלות על התכונות הרעות שלך); במיוחד אם הם גם פונים אלינו לעזרה בכדי להתגבר על בעיות אלה.

כאן עולה לדידה הפרדוקס של הקונפיגורציה הראשונה של עצמי-אחר, לפיו בזמן שהילדה או המטופלת מאמינה כי היא רעה, משוגעת, מרושעת, או מלאת-שנאה, היא גם חווה יותר אהבה ומבט חיוני מההורה או המטפלת, מאשר שהייתה חווה לו נכשלה לראות את התכונות השליליות של ההורה כשלה. ההקרבה במצב-עצמי זה היא שהילדה/מטופלת חייבת לעוור את עצמה ביחס להיבטים שליליים רבים של האחר, וכך להפוך את עצמה ל"משוגעת" במונחי יכולתה לשפוט את המציאות.

אך מסלר-דיוויס מאמינה כי לא מדובר בעיוורון מוחלט, אלא כי במקביל להפנמה ולהזדהות עם ההתעללות ההורית, הילדה חייבת לתחזק באופן סימולטני ובצורה דיסוציאטיבית יכולת מדויקת לקרוא את הנוף הרגשי הבין-אישי, בבהירות וברגישות לניואנסים. סימולטניות זו של עיוורון השלכתי והחזקה דיסוציאטיבית של הבנה, מתגלמת במצב הבא: כישורי בדיקת-המציאות החשובים כל כך של הילדה, עצם החיבור שלה לוודאות ולשפיות, מעוגנים ביחסי עצמי-אחר אשר בהם המסוכנות או ההתעללות הפוטנציאלית של האחר נתפסת בבירור ונשמרת כמחשבה בזמן שהתמימות של העצמי מבוססת שוב. כאשר מדובר בהתנהגויות או השלכות הוריות רעילות וחסרות רחמים במיוחד, מצב כזה יכול להתבסס רק על ידי השלכה-נגדית חזקה וחסרת רחמים במידה שווה.

כאן נכנסת למעשה הפרדיגמה המשמעותית השנייה של עצמי-אחר אשר במסגרתה רוע מרוקן באופן השלכתי אל תוך האחר, ואז העצמי מרגיש שוב תחושה של טוב פנימי, תמימות ושפיות. בהתאמה, הילדה יכולה לעמוד בהשלכה הורית ולתפוס באופן מספק כי הרוע אינו שוכן בתוכה – כל עוד היא אינה קולטת רוע כלל בתוכה. לפי מסלר-דיוויס, הדילמה הטיפולית במצב-עצמי זה היא כי על אף שהוא מאפשר למטופלת לחוות את תחושת הטוב הפנימית שלה, ולסמוך באופן קונסטרוקטיבי יותר על תחושת השפיות הפנימית שלה, היא עלולה להיהפך עיוורת באופן השלכתי להיבטים משמעותיים בהשתתפותה אשר תורמים להיווצרות אינטראקציות שליליות אלה.

העוצמה של ההשלכה הנגדית הנדרשת מצד המטופלת בכדי להחזיק בתמימות שלה דורשת כי תמימות כזו תהיה מוחלטת ושלמה. ההיבט הפרדוקסלי בכך הוא כי על אף שהיא מאמינה כעת כי היא יותר ראויה לאהבה, למעשה במצב-עצמי זה היא הקריבה באופן חוויתי את האפשרות להרגיש אהובה באופן מספק על ידי האחר. זאת מכיוון שברגע שה"שטן" נבנה באופן השלכתי הוא אינו מסוגל לאהוב את האחר.

מסלר-דיוויס חוזרת ומזכירה בהקשר זה גם את המטפלת. לדידה, המטפלת המוכה בהשלכות רעות וחסרות רחמים מתקשה, לפעמים עד כדי תחושה כי הדבר בלתי אפשרי, לאתר אהבה אנליטית למטופלת. גם בקרבה ובסיטואציה האנליטית מתקיימת הדילמה אשר הזכירה מסלר-דיוויס קודם לכן: בכדי להרגיש אהובה היא חייבת להפוך את עצמה לבלתי שפויה; להרגיש שפויה היא חייבת לוותר על התחושה כי היא אהובה.

לשנוא את מה שטוב, לאהוב את מה שרע

מסלר-דיוויס מתייחסת לעבודתה של מלאני קליין על צרות עין זדונית (malignant envy) אשר יצרה אפשרות להבין איך אדם יכול לשנוא את מה שטוב, כמו גם לימדה איך לשלב שנאה לאובייקט הטוב בתוך העבודה הקלינית. בניסוחה של מסלר-דיוויס, קליין הבהירה איך כאשר המטופלת עומדת וצורחת, "אני שונאת אותך", היא פעמים רבות בעצם אומרת למטפלת, "אני שונאת שאני אוהבת אותך. אני שונאת שאני צריכה אותך. אני שונאת שאת יכולה לתת לי מה שאיני יכולה לתת לעצמי".

אך במאמר הנוכחי מסלר דיוויס מעוניינת להיאבק דווקא עם הפרדיגמה הבלתי מודעת ההפוכה – אהבה לאובייקט הרע. כלומר, עם הדרכים בהן אנו – מטפלים ומטופלים כאחד – לעתים קרובות מחפשים למצוא, לבוא במגע ולאהוב את האובייקטים המרושעים ביותר (שלנו ושל המטופלים). אותן הדרכים בהן לעורר, לחפש ולהיות במגע עם הדבר הגרוע ביותר שיש לאחר להציע, שומר בקרבנו באופן בלתי מודע על התחושה הפנימית שלנו של טוב, צדק, ותמימות.

לדידה, רק על ידי הכרה בכך כי לעתים קרובות אנו שונאים את מה שטוב ואוהבים את מה שהכי רע באחרים, ניתן להעלות למודעות את הההזדהויות המשלימות הבלתי מודעות והדיסוציאטיביות אשר יכולות לתדלק חזרות וקריסה של הפונקציה הרפלקטיבית שלנו.

היא סוברת כי במידה שרואים את הפיצול הזה ביחסינו לאובייקטים רעים כאוניברסאלי, אנו חייבים להסתכל גם על החוויה של המטפלת במצבים מתנודדים אלה. כיום, בתחילת המאה ה-21, עלינו לקבל את ההנחה כי המטפלת מגיעה למאמץ הטיפולי תוך שהיא נאבקת בשדים הפנימיים שלה, שואפת לרפא אחרים, אך בכך גם שואפת לאשש ולהחיות מחדש את תחושת הטוב הפנימי שלה.

מסלר דיוויס מציעה את האפשרות כי המטפלת כילדה נאבקה באובייקטים הרעים שלה על מנת להרגיש שפיות בתוך אי-שפיות; לשמר את תחושת השלמות המנטאלית שלה על ידי ראייה בהירה יותר של הפתולוגיה של אחרים. "כדי להרגיש שפויה אני חייבת לוותר על אהבה". היא מוסיפה כי בשלב מאוחר יותר, בעבודה עם מטופלים, המטפלת נקרעת בין צרכים העומדים זה כנגד זה – להמשיך לאתר פתולוגיה באופן ברור באחר ולא בעצמי מצד אחד, אך גם לתרום לריפוי של האחר, הנראה כחולה, כך שהמטפלת תוכל להיות אהובה ומוזנת שוב. היא מוסיפה כי אולי יותר מאחרים, מטפלים מועדים לפגיעות ייחודית זו (Bass, 2001).

בהמשך לכך, מסלר דיוויס מחדדת כי אפילו אם המטפלת מצליחה לשחרר את עצמה ממצבי העצמי הרעילים שלה עצמה ומהצורך שלה לרוקן אותם אל תוך המטופלת בטווח זמן המאפשר לה להתבונן במה שקורה ביחסים הטיפוליים ולפרש את התהליך; הדילמה הטיפולית/פרשנית נותרת בעייתית. זאת בשל ההזדהויות המשלימות (complementarity) שביחסי ההעברה-העברה נגדית (או בניסוח אחר, תנועת הרוע החמקנית בין המטפלת למטופלת): אם המטפלת מצליחה להציע למטופלת פרשנות אמפתית אשר מהדהדת את התחושה הפנימית שלה של החוויה המשותפת שלהן, ההתאמה שביחסי ההעברה-העברה נגדית משנה כיוון, ויותר מאשר להרגיש מחוממת ומוזנת על ידי תגובה אמפתית ומלאת משמעות אשר היא יכולה להפנים ולעשות בה שימוש, המטופלת חשה מבוישת ומושפלת על ידי האמפתיה של המטפלת (מכיוון שהיא מאתגרת וסותרת את השלכותיה). תחושת הטוב והשפיות הפנימית של המטופלת, תחושה המוחזקת בשליטה על ידי הריקון של כל מה שרע לתוך המטפלת, שבה וחוזרת בצורת ריקושטים כנגד המטופלת ומקימה לתחייה את תחושת הרוע הפנימית האפיזודית והדיסוציאטיבית שלה.

זהו שוב המבוי הסתום: כאשר המטפלת נחווית כמזינה, הדבר ממלא את המטופלת בבושה ולא בחמימות. המטפלת היא או רעה ואין לה שום דבר לתת, או שהיא מצליח לגעת ולהגיע אל המטופלת ובתגובה המטופלת חשה כה שנואה, מלאת-שנאה ומעוררת דחייה, עד שהיא חשה שלא מגיעה לה שום דבר. נראה כי משהו במבוי הסתום הטיפולי חייב להשתנות כך שהן רוע והן טוב יוכלו להיות מוחזקים יחד ויוכלו להיחוות יחד.

מבוי סתום טיפולי כאנקטמנט חסום

אחת מתרומותיו המשמעותיות ביותר של הטקסט הוא כי מסלר-דיוויס מציעה במסגרתו דרך לצאת ממבוי סתום טיפולי. מצד המטופלת, זו חייבת בראש ובראשונה לוותר על ראיית הרוע כשוכן אך ורק בתוכה. אז ורק אז היא תוכל להאמין ברוע האמיתי של המטפלת, יותר מאשר ברוע מוחלט ומושלך, ורק אז היא תוכל לראות את התהליך של ההשלכה שלה ללא בושה מעוורת. אין היא צריכה לוותר על ראית האובייקט הרע במטפלת. באופן דומה, המטפלת חייבת לראות את הדרכים שבהן היא מחפשת אחר פתולוגיה כנגזרת המקובלת ביותר של רוע במטופלת, ולקבל את ההתנגדויות ההשלכתיות שלה עצמה לאפשרות כי המטופלת תהיה נוכחת במצבי-עצמי טובים ורעים סימולטנית.

בסיום המאמר, מסלר דיוויס שבה ומדגישה את הנקודה המרכזית במאמרה, והיא כי מבוי סתום רעיל במיוחד יכול להתרחש כאשר משהו בהיסטוריית מצבי-העצמי המוחצנים של המטופלת בא במגע עם משהו בהיסטוריה של מצבי-עצמי המוחצנים של המטפלת. במקרים כאלה, הגבול בין עצמי ואחר קורס בשל ההשלכות והשלכות-נגדיות מלאות החימה הנגרמות מכך.

היא עומדת על כך כי מטפלים צריכים להיות מסוגלים למלא לגמרי את ההעברה-הנגדית כפי שהיא נבנית באנקטמנט עם כל מטופל שהוא, אך חוזרת על הקשיים הכרוכים בכך: על כך שהמרחב של המטפלת לתהליכי רפלקציה מועמד בסכנה ובאופן פוטנציאלי יכול להיסגר כאשר היא מוצפת בושה המובילה לדחייתה את התקשורת הלא מודעת של המטופלת; על כך שכחלק מהמאמץ האדיר לבנות יחד עם המטופלת מרחב אשר בו שתיהן יכולות לחוש אהובות ושפויות באותו הרגע, המטפלת נאבקת הן להחזיק ייצוג של אובייקט רע עבור המטופלת והן להדוף ייצוג-עצמי בלתי נסבל וחדור-בושה שלה עצמה.

לאור כל הנאמר, מציעה מסלר-דיוויס לחשוב על רגעי מבוי סתום מסוימים בעבודה פסיכואנליטית, דוגמת זה שהציגה במאמר, לא כאנקמנטים אשר אי אפשר לצאת מהם אלא במקום זאת כאנקמנטים מתפתחים (nascent enactments) אשר אי אפשר להיכנס לתוכם באופן מלא, מכיוון ששהייה במרכיב ההעברה הנגדית של האנקטמנט חסומה על ידי מצבי-העצמי הדיסוציאטיביים וחדורי הבושה של המטפלת.

אם חווית העצמי שעורר האנקטמנט יותר מדי מלאת-בושה ורעילה מכדי להיות מוחזקת ולהיחוות במלואה על ידי המטפלת, אז הזוג הטיפולי יכול להילכד במצב של התנגדות מתמשכת לכניסה לתוך האנקטמנט. כניסה אשר נדרשת כדי שהשהייה במצב העברה-העברה נגדית מסוים תמשך מספיק זמן בכדי שניתן יהיה להבין אותו מבפנים וליצור עמו, מטפלת ומטופלת יחדיו, משהו שונה.

כפי שקרה עם קארן בפגישה השנייה, יכול להיווצר מרחב אשר בתוכו מצבי העצמי המבישים של המטפלת הופכים נסבלים. היבטים של התנהגותה אשר אולי נגועים בכעס, צרות עין, אדישות, ריכוז עצמי או אנוכיות יכולים להילקח חזרה אל תוך העצמי כך שקארן תוכל לחזות במטפלת שורדת את לקיחת הבעלות עליהם. המטפלת מצליחה לחשוב ולדבר על העצמי המרושע שלה, ולשרוד. המטפלת והמטופלת יכולות להיות רעות יחד. אז הההזדהויות המשלימות החזרתיות בהעברה-העברה נגדית מתחילות להתפרק. קארן אינה צריכה להיות הרעה והמשוגעת היחידה בכדי להרגיש אהובה על ידי המטפלת. וכן, אין היא צריכה לעשות לה דמוניזציה בכדי להרגיש שפויה.

יצור זר ההופך אנושי

המאמר מסתיים בחלום אשר קארן סיפרה למסלר-דיוויס אודותיו כמה חודשים אחרי המפגשים המתוארים בתיאור המקרה, במהלך תקופה שבה שתיהן היו עסוקות באופן פעיל בחקירה של מצבי עצמי יותר מלאי בושה ומעוררי סלידה של קארן. לאחר הנחת כל מצע ההתרחשויות הקליניות וכיווני המחשבה התיאורטיים, אפשר לקרוא אותו באופן רווי משמעות.

קארן מדווחת:

"אני הולכת על מזח ארוך אשר נכנס לתוך מקור מים ענק. אני מוקפת מים משלושה צדדים וחייבת למצוא איזון על המזח הישן והרעוע במידת מה הזה. בקצה המזח, במים, אני רואה משהו, סוג כלשהו של יצור... מהחלל החיצון או משהו. הוא עשוי מפלדה ומתכת, עם גוף דמוי מקל וקובייה כראש. יש לו פרצוף ושתי עיניים ענקיות. נראה שהוא טובע, מתנשם, וצולל למטה, אז עולה למעלה ומתנשם שוב. הוא שולח זרוע לעברי, ובקול הזה הנורא באופן לא ייאמן, הלא אנושי, המסונתז, הוא מעין שורק, "עזרי לי". הוא רוצה שאתפוס את ידו, אבל איני יכולה. אני סולדת ומתחלחלת מעצם הרעיון. המחשבה לגעת בדבר הזה גורמת לי להרגיש חולה. אני מבחינה שליצור יש משהו באחת מעיניו. זה נראה כמו גוף זר, כמו שמן על מים. העין מגורה וכואבת, והיצור כל הזמן ממצמץ בניסיון להוציא את זה החוצה. אבל זה לא עובד. הוא כל הזמן חוזר "עזרי לי, עזרי לי". ולבסוף אני לוקחת נשימה עמוקה ושולחת יד לידו. כשידינו נוגעות, אני מרגישה מתכת קרה, ואני מוצפת בבחילה וסחרחורת. אני עוצמת את עיניי, מכיוון שהתחושה של היצור גורמת לי לחוש בחילה ואני חושבת שאני אקיא. אבל כשהתחושה הזו עוברת ואני פותחת את עיניי, אני רואה שהיצור בוכה, משתי עיניו, לא משום שיש לו גוף זר בעיניו אלא מכיוון שהוא מתאבל. אלו דמעות צער. ואני מבחינה גם, שהיצור מתחיל להצמיח עור. הוא הופך אנושי."

על הכותבת - נועם גלזר

סטודנטית בתוכנית ההשלמות לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב.

מקורות

Davies, J.M. (2004). Whose Bad Objects Are We Anyway?. psychoanalytic dialogues, 14:711-732

הנחיית קבוצות- דיאלוג מוזיקלי- לימודי תעודה
הכשרת מנחים לטובת הקמה והנחייה של קבוצות דיאלוג מוזיקלי – הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
המגמה לתרפיה במוזיקה, אונ' בר אילן, רמת גן
שנה"ל תשפ"ה
טיפול בטראומה מינית- מחזור לימודים חדש
לימודי תעודה להכשרה קלינית אינטגרטיבית, הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
מרכז אקדמי ללימודי המשך ברפואה, אונ' תל אביב, היברידי
שנה"ל תשפ"ה
ההרשמה לשנה"ל תשפ"ה בסמינר הקיבוצים בעיצומה!
מגוון הכשרות מקצועיות מחכות לך בסמינר הקיבוצים
סמינר הקיבוצים, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
פסיכותרפיה דינמית חווייתית אינטנסיבית IE-DP בהפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD מורכבת ורב שכבתית.
מרצה: ד״ר פרוצ׳ו אוסימו יום עיון מקוון | האירוע יתקיים בשפה האנגלית | האירוע לא יוקלט
מכון מפרשים, אונליין
18/06/2024
FOCUSING - סדנת הדגמות, שאלות ושיח
מפגש זה מיועד לאנשי מקצועות הטיפול המכירים את הFOCUSING - באופן בסיסי ומחפשים הזדמנות לחוות אותו שוב ביום מרוכז של הדגמות, שיח ודיון בנושאים הקשורים להקשבה
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024
מבט אל אינטגרציה בפסיכותרפיה בהשראת עבודתו של פרופ' יונה רוזנפלד
בהשתתפות: פרופ' אשר בן-אריה, ד"ר סיגל קני-פז, פרופ' מיכל קרומר נבו, ד"ר ארנה שמר, מרים שפירא, מירית סידי, ד"ר נועה רוזנפלד-יהושע, ד"ר שרון זיו ביימן וד״ר אסתר במברגר
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024
הנחיית קבוצות- דיאלוג מוזיקלי- לימודי תעודה
הכשרת מנחים לטובת הקמה והנחייה של קבוצות דיאלוג מוזיקלי – הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
המגמה לתרפיה במוזיקה, אונ' בר אילן, רמת גן
שנה"ל תשפ"ה
טיפול בטראומה מינית- מחזור לימודים חדש
לימודי תעודה להכשרה קלינית אינטגרטיבית, הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
מרכז אקדמי ללימודי המשך ברפואה, אונ' תל אביב, היברידי
שנה"ל תשפ"ה
ההרשמה לשנה"ל תשפ"ה בסמינר הקיבוצים בעיצומה!
מגוון הכשרות מקצועיות מחכות לך בסמינר הקיבוצים
סמינר הקיבוצים, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
פסיכותרפיה דינמית חווייתית אינטנסיבית IE-DP בהפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD מורכבת ורב שכבתית.
מרצה: ד״ר פרוצ׳ו אוסימו יום עיון מקוון | האירוע יתקיים בשפה האנגלית | האירוע לא יוקלט
מכון מפרשים, אונליין
18/06/2024
FOCUSING - סדנת הדגמות, שאלות ושיח
מפגש זה מיועד לאנשי מקצועות הטיפול המכירים את הFOCUSING - באופן בסיסי ומחפשים הזדמנות לחוות אותו שוב ביום מרוכז של הדגמות, שיח ודיון בנושאים הקשורים להקשבה
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024
מבט אל אינטגרציה בפסיכותרפיה בהשראת עבודתו של פרופ' יונה רוזנפלד
בהשתתפות: פרופ' אשר בן-אריה, ד"ר סיגל קני-פז, פרופ' מיכל קרומר נבו, ד"ר ארנה שמר, מרים שפירא, מירית סידי, ד"ר נועה רוזנפלד-יהושע, ד"ר שרון זיו ביימן וד״ר אסתר במברגר
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024