מלאני קליין הציגה מודל התפתחותי הכולל שתי עמדות נפשיות מרכזיות. העמדה המאוחרת והאינטגרטיבית יותר היא העמדה הדיכאונית, אשר משחקת תפקיד חשוב בהתפתחות הנפשית. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על התנועה מעמדה סכיזואידית-פרנואידית לעמדה דיכאונית, ועל החרדה וההגנה בבסיס העמדה הדיכאונית.
במודל ההתפתחותי שהציגה הפסיכואנליטיקאית פורצת הדרך מלאני קליין, מתוארות שתי עמדות נפשיות מרכזיות דרכן חווה התינוק, ובהמשך המבוגר, את העולם. המוקדמת יותר, עמדה סכיזואידית-פרנואידית, היא העמדה הדומיננטית עבור התינוק בחודשי החיים הראשונים, כאשר בערך באמצע שנת החיים הראשונה נכנסת לתמונה העמדה הדיכאונית (הדפרסיבית), המהווה עמדה אינטגרטיבית יותר. כל אחת מהעמדות מאופיינת בחרדות, הגנות ויחסי אובייקט ייחודיים. בין העמדות מתקיימת תנועה דיאלקטית, הממשיכה לאורך כל החיים, כאשר התפתחות נורמטיבית ומסתגלת משמעותה ביסוס דומיננטיות בעמדה הדיכאונית, לעומת דומיננטיות של העמדה הסכיזואידית-פרנואידית.
בין עמדה סכיזואידית-פרנואידית לעמדה דיכאונית
במרכזה של העמדה המוקדמת יותר, עמדה סכיזואידית-פרנואידית, נמצא ה'אני' (אגו) של התינוק, שבשלב זה אינו אינטגרטיבי ומפותח. ה'אני' מתמודד עם יצר (דחף) המוות ועם הרסנות פנימית הטבועה בו החל מרגע הלידה. אלו באים לידי ביטוי בחרדה עוצמתית מפני כיליון, אשר בעיני התינוק יכול להתרחש בכל רגע. בכדי להתמודד עם חרדה זו, התינוק נשען על מנגנון הפיצול, באמצעותו העולם והעצמי של התינוק מפוצלים לטוב ורע, או ליתר דיוק, לאובייקטים חיוביים וטובים לעומת אובייקטים שליליים ורעים. באופן זה התינוק "יוצר" למעשה חלקי אובייקט טובים ואוהבים וחלקי אובייקט רעים ושנואים, ונותרת האשליה כי העצמי "נקי" מהיבטים שליליים של רוע, תוקפנות ושנאה.
התנועה לעבר העמדה הדיכאונית מאפשרת לתינוק התחלה של אינטגרציה בין החוויות הטובות והשליליות, ובכך מתאפשר גם ייצוג של עצמי שלם ואובייקט שלם. המעבר בין העמדות מתאפשר על ידי שילוב בין גורמי בשילה טבעיים (הבשלתם של מנגנוני תפיסה וזיכרון המתרחשת באופן טבעי עם ההתפתחות) לבין הצטברות חוויות חיוביות עם האובייקט (למשל דרך מנגנון של הזדהות השלכתית). בעקבות אלו, התינוק מתחיל להסתמך יותר ויותר על המציאות ופחות על פנטזיות פנימיות.
העמדה הדיכאונית
העמדה הדיכאונית או הדפרסיבית, אם כן, מערבת יכולת הולכת וגדלה לתפוס את העצמי והאחר כסובייקטים אשר מכילים הן היבטים מתסכלים והן היבטים מספקים. עם זאת, האינטגרציה הזו מביאה עמה קשיים משלה, ובמרכזם כאב וחרדה הנובעים מההכרה שהאובייקט הטוב "המושלם" הוא גם אובייקט מתסכל, וכן שהאובייקט "הרע" כלפיו התינוק הפנה את שנאתו ותוקפנותו הוא אותו אובייקט מספק ומזין. הדבר מהדהד במובנים מסוימים את שמה של העמדה: ההבנה כי האובייקט האהוב הוא אובייקט שניתן לחוש כלפיו תוקפנות ושנאה מבהילות היא הבנה "מדכדכת", הכרוכה בתהליך של אבל ובהשלמה "דיכאונית" עם המציאות.
חרדה מרכזית – אובדן האובייקט
בעמדה הסכיזואידית-פרנואידית האובייקט הרע נחווה כרע באופן מוחלט, ולכן המתקפות של התינוק כלפיו נחוו כמוצדקות. בהתאם לכך, התינוק לא חווה פחד מפני אובדנו של האובייקט או אשמה על הפגיעה בו, היות והוא מובחן לחלוטין מן האובייקט המזין והאהוב. כעת, בעמדה הדיכאונית, ההכרה באינטגרטיביות של העצמי והאובייקט מלווה גם בהבנה המכאיבה של נפרדות - התינוק והאובייקט הם ישויות נפרדות וככאלה חשופים לפגיעה הדדית.
ככל שהאובייקט נעשה שלם ונפרד יותר, כך מתגברת יכולתו של התינוק לתפוס באופן מורכב וברור את האפשרות לפגוע בו או להיעזב על ידו ואת ההבנה כי הוא תלוי בו, למרות היבטיו השליליים. כלומר, החרדה של התינוק צומחת מתוך הסכנה שמציבה לו תוקפנותו שלו, אשר עשויה להוביל לאובדן והרס האובייקט. חרדה זו מובילה לתחושות של אבל ואובדן, לצד אשמה רבה, אשר במרכזן עומדת דאגתו של התינוק לשלום האובייקט ורצונו לתקן את הנזק שגרם לו. תחושות אלו הן הנותנות לעמדה את שמה.
הגנה מרכזית – הגנה מאנית
בהתאם לחרדה המרכזית העומדת בבסיס העמדה הדיכאונית (אובדן האובייקט), מגנון ההגנה המרכזי בשלב זה הוא מנגנון של הגנה מאנית, המתאפיין בתחושה של היעדר תלות וצורך באחר. ההגנה יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, דרך ביטויים עדינים יותר של הכחשת הצורך באובייקט והכחשת הטוב שהוא מספק, ועד מאניה חריפה, המאפיינת מקרי קיצון ומערבת פגיעה בבוחן מציאות ותחושת אומניפוטנטיות. התמודדות אחרת עם החרדה שמתעוררת בעמדה זו עשויה להתבטא בנסיגה לעמדה סכיזואידית-פרנואידית, אשר תפגע ביכולת לפגוש ולעבד את המצב החדש דרך העמדה הדיכאונית.
עמדה דיכאונית כאבן דרך התפתחותית
העמדה הדיכאונית מביעה את היכולת ההולכת וגדלה לצבור חוויות וללמוד מהניסיון, בניגוד למצב אשר אפיין את העמדה הסכיזואידית-פרנואידית, בה כל חוויה הורגשה כחוויה חדשה עם אובייקט חדש. היכולת המתרחבת לאינטגרציה מאפשרת התחזקות של ה'אני' ותפיסה של העולם בצורה עשירה וריאליסטית יותר. במקביל לכך, בעקבות החרדה מפני אובדן האובייקט, ותחושות האשמה והדאגה שמגיעות בעקבותיה, מתפתח כאמור דחף לתיקון ההרס שנוצר על ידי התקפות התינוק. כלומר, חוויות אלו הן אמנם חוויות מכאיבות אך גם יקרות ערך. זאת, מאחר והן קשורות באופן הדוק להתפתחות היכולת לאכפתיות, אמפתיה וביסוס חוויית עצמי סובייקטיבי. ככאלה, הן קשורות גם להעמקה של האהבה לאובייקט, שנתפס כעת באופן שלם יותר. במובן העמוק יותר, כאשר התינוק, או האדם הבוגר, מסוגל לקבל את האובייקט כסובייקט מורכב שכולל היבטים חיוביים ושליליים גם יחד, הוא מסוגל לקבל טוב יותר גם את עצמו ככולל מורכבות וחוסר שלמות – אין עוד צורך להשליך את התוקפנות החוצה וניתן להכיר בה כחלק אינטגרלי מן המערך הנפשי.
כפי שצוין בתחילה, התנועה בין העמדות שהציעה קליין נמשכת במידה זו או אחרת לאורך כל החיים. גם אדם אשר חווה את עצמו ואת האחרים כסובייקטים, חש כלפיהם אמפתיה, ומסוגל לחוש אחריות על רגשותיו ופעולותיו, נסוג בסיטואציות מסוימות לתפקוד המאפיין את העמדה המוקדמת יותר. בהתאם לכך, תדירות הנסיגה ועוצמתה עשויות להשפיע במידה רבה על תפקודו של הפרט ועל מערכות היחסים שיבנה לאורך חייו.
מקורות
אוגדן, ת. (2003). מצע הנפש. הוצאת תולעת ספרים.
ויניקוט, ד.ו. (1963). התפתחות היכולת לאמפתיה. בתוך: עצמי אמתי, עצמי כוזב. (2009). הוצאת עם עובד.
טמפרלי, ג'. (2008). העמדה הדיכאונית. בתוך: התיאוריה הקלייניאנית נקודת מבט בת זמננו. הוצאת תולעת ספרים.
Bott Spillius, E., Milton, J., Garvey, P., Couve, C. and Steiner, D. (2011). The New Dictionary of Kleinian Thought. Routledge
