פורום טיפול נפשי

היי יש לי שני דברים שאני צריכה לעבוד עליהם קימה בבוקר אני לא רוצה לקום מוקדם אם אני לא עובדת כי אין לי מה לעשות ואם אני עובדת גם קשה כי קשה לי לקבל את העולם ודבר שני יש לי קינאה שמי שאני יכיר יסתכל על בנות אחרות ולא עליי

היוש, אני סטודנטית שנה א' בת 23, מתמודדת עם דכאון לפחות מחצית מחיי. היו תקופות שהרגשתי מנוטרלת לגמרי, שלא הצלחתי לקיים את עצמי, ולרוב הצלחתי למשוך את עצמי להתקדם.
היום אני מסיימת את השנה הראשונה לתואר. לאורך כל השנה ניסיתי להחזיק, מתוך האמונה שבתקופות המבחנים אוכל להתאפס ולהדביק את הפער. ככל שהזמן עבר, הפער גדל והכוחות שלי אוזלים. אני פשוט לא יודעת מה לעשות.
הייתי בטיפול פסיכותרפי עד ממש לאחרונה, עד שהבנתי שאין לי כוחות לדאוג לעצמי ברמה הזאת. המטפלת שלי הייתה בעד שאפנה לייעוץ פסיכיאטרי, אבל טכנית אני פשוט לא יודעת מה עושים, ואיך אני יכולה לעזור לעצמי בשלב הזה.
אני לא מאמינה שאוכל להמשיך לשנה נוספת בלימודים במצב הזה, ולמען האמת גם לא להחזיק עבודה או משהו כזה. עזבתי את הבית לפני שנתיים, הקשר שלי עם ההורים הוא די שטחי לצערי, ואין לי ממש איך להיעזר בהם בפן הזה.

אני לא באמת מצליחה לתפקד ולדאוג לעצמי. לא מצליחה לצפות את מצבי הרוח שלי, לרוב אני מנוטרלת אבל לפעמים אני כן מצליחה לעבוד (אבל אין לי שליטה על מתי). אני בקושי ישנה כדי להספיק ללמוד (ועדיין לא מצליחה ככ), בקושי אוכלת כי אין לי כוח לדאוג לזה, חרדה כל הזמן בקשר לעתיד, ובכללי די אובדנית אבל זה כבר עניין שנכנס לאופי שלי בשלב זה(:

אני קצת לא יודעת מה לעשות, ואיך. איך פונים לפסיכיאטרית? מה אומרים? מה אני אמורה לעשות מהצד שלי? ולימודית, אני פשוט לא יודעת אם להמשיך בקו הזה ייטיב איתי

היי אני בת 27 ויש לי 2 אחים
אחי האמצעי שגדול ממני ב8 שנים הוא אדם מאוד לא פשוט ובעייתי בלשון המעטה.
יש לו הרבה קשיים עוד מהצבא וקשיים בלי קשר שבאים לידי ביטוי ברגישות קשה לרעשים (ברמה כזו שהוא נאלץ לעבור דירה כיוון שהייתה "קרובה" לכביש הראשי)
הוא לא יכול לשמוע קולות לעיסה, בליעה, אדם ששותה, משתעל, מתעטש ואפילו נושם חזק מידי.
בנוסף לכך וזה הדבר הקשה ביותר זה שהוא פיזית לא יכול להיות לידנו ברמה כזו שאם אני עוברת במסדרון של הבית הוא יחכה עד שאעבור ואז הוא יצא למסדרון ויעבור.
התנועות של הן תנועות של בריחה כאילו עכשיו האדם שעבר לידו או אפילו מתקרב נגוע.. יש לציין שזה אפילו משפיל.
כמו כן יש לו גם Ocd..
אני וכל משפחתי מודעים לקשיים שלו (הוא לא רואה אותם ולא מאמין בהם כמעט כלל ושהוצעה לו עזרה מההורים שלי הוא דחה אותה על הסף).

אחרי כל הדברים הללו שאנחנו ובעיקר כיוון שאני נמצאת איתו בבית הכי הרבה למרות שיש לו דירה משלו איך עליי להתנהל?
אני מרגישה מושפלת מהיחס שלו, הוא לא מתקשר עם אף אחד רק בא לבית הוריי לוקח אוכל ובורח או יושב בפינת אוכל בלי לדבר קם והולך..
הוא חיי בריטואלים קשים מאוד, כל יום נראה בדיוק כמו קודמו הן מבחינת דיבור הן מבחינת התנהגות..
אני מרגישה שאני הפכתי לחולה רק מהחשיפה אליו ולקשיים שלו..
הרגשתי זאת בפעם ראשונה כאשר הוא טס (עם כל קשיים שלו איך בדיוק הוא הצליח להיות עם אנשים במטוס??)
הוא היה בחוץ לארץ חודש שלם..
והייתי רגועה כמו שלא הייתי מימיי..
הקשיים שלו במהלך השנים הפכו לסוג של כלי להתעללות בעיקר כלפי.. הוא אומנם לא מקלל או מרביץ אך גישתו השתלטנית והמאיימת היא כלי להתעללות.
מצאתי את עצמי יושבת בחדר מבוקר עד ערב.
ימים וחודשים ושנים.

השאלה שלי היא...
איפה נגמרת המחלה/הקושי ומתחילה האישיות?
הוא מדבר איך שהוא רוצה (כשהוא מדבר..) כששואלים אותו משהו הוא ממלמל או עונה בחוצפה שלא מאפיינת משהו שהוריי היו סובלים אם היה מדבר בי ובאחי הגדול..
הוא יכול להיעלם ליומיים וכולם דואגים לו ופתאום הוא מופיע משום מקום ועוד אומר ש"ככה הוא וזה מה יש"
אמי אומרת שצריך להתייחס אליו יפה ולחשוב כל הזמן על הקושי הוא עובר..
אבל מה איתי? אני זו שנמצאת איתו ברוב הזמן ומה עם שאר בני המשפחה? למה צריך להסכים לסבול יחס כזה?
האם זו האישיות או שבאמת מדובר נטו במחלה קשה שלא מטופלת?
אני עצמי כבר לא מסוגלת להיות בחברתו למרות שאני מראה שהכול בסדר רק בשביל להביא נחת להוריי

שלום רב -למנהלי הפורום ולצוות המקצועי
-
אני אם חד הורית לשלושה מתוקים קטנטנים מהצפון. הגשתי לביטוח הלאומי בקשה בשל מצב נפשי. אחרי ועדה רפואית אתמול קבלתי 50% רפואי 100% אי כושר -זמני.
-
אני נלחמת את המלחמות שלי לבד לבד
כל התיק- העתקים- מסמכים, דוחות רפואיים
תיעוד ישן חדש ועדכני וכל הבירוקרטיה -לבד
בקושי יש לי זמן לעצמי אבל אני מחזיקה מעמד
אני לא מתכוונת להכביד, לבכות ולילל כאן
על הקשיים וההתמודדויות שלי והקושי הכלכלי.
ולא לבזבז זמן יקר לאף איש מקצוע בפורום.
*יש לי בקשה קטנה (גדולה) קבלת הכוונה למי ניתן לפנות לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית עבור המוסד לביטוח לאומי בעלות נמוכה או בחינם (במידה וקיים עזרה כזאת.
מאחר ולא צרפתי טופס חוות דעת לוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ורק בגלל זה אושר לי זמני וניתן לי זמן להגיש.
בבקשה המלצתכם מנסיונכם .
יישר כוח לכולם
בתודה מראש
בכבוד רב

קוראים לי ליהי שלמה, במסגרת התואר שלי אני מתנדבת בעמותת ״עמית לדרך״, עמותה המסייעת לצעירים המגיעים מרקעים מוחלשים, ועשו שירות צבאי מלא, להשתלב בקהילה בצורה מיטבית מבחינת תעסוקתית, לימודית, חברתית ועוד.
במסגרת התנדבותי נוכחתי להתקל בקושי משמעותי במציאת מענים רגשיים מוסמכים (עו"ס, פסיכולוג וכו), מסובסדים, שלא מצריכים המתנה של חצי שנה.
הצעירים שלנו ממש זקוקים לעזרה, אך לא יכולים לממן יותר ממקסימום של 150 - 100 שח לפגישה (וגם זה מאוד מורכב בשבילם).
האם אתן מכירות מסגרות מתאימות?.
כרגע המיקוד הוא בעיקר באזור המרכז.
תודה רבה על המענה!

הי ליטל
אני כותבת לך ממעמקי המיטה
היום הייתי בועדה לביטוח לאומי וסיפרתי להם על הקושי העז שלי
בנתיים הם אמרו שיחזירו לי תשובה כמה שיותר מהירה
כרגע אני במצב שאין לי כח לתפקד בבית ועם הילדים
אני שואגת עליהם ומשליכה את הקושי והתסכול על גבם הרכה😔
אני מרגישה רע נורא וכבר לא יודעת מה עדיף
בשני האישפוזים הפסיכיאטריים שנמשכו חודש כל אחד שהיו לי קשוחים אהל לפחות הם ידעו שאמא בטיול וכל שבוע הם קבלו ממני מתנה
עכשיואני בבית לא מצליחה להרפא לא מצליחה להלחם אני מרוטה מהחיים ועיפה אני לא ישנה בלילות וכל התופעות של פוסטראומה ודכאון חוזרות אלי ו
מה עושים ?

הבת הבכורה שלי בת 29 מתחשבנת בעינייני כספים, אם מישהו חייב לה כסף זה יכול להיות סכום של 20 או 30 שקלים היא מבקשת אותם בחזרה. אם היא מזמינה לאחים שלה משהו מהאתר בשווי 20 שקלים היא רוצה שיחזירו לה. היא גרה עם בן זוג, במידה ובן זוגה חייב לה כסף היא גם עושה איתו חשבונות. (אם היה מדובר בסכומים גדולים הייתי מבינה אך מדובר בסכומים קטנים) חשוב לי לציין ששני הילדים הנוספים מעולם לא עושים חשבון אחד לשני, הם מזמינים אחד לשני ואף פעם לא מבקשים שיחזירו להם..רק היא. גם מולי קורה הדבר, מעולם לא קנתה לי משהו, או הזמינה אותי לקפה.....(מילא אני, אבל ההתנהגות מול האחים שלה גורמת להם לכעס)הצעתי להם לשתף אותה איך הם מרגישים מולה בעניין, הם לא מסוגלים מכיוון שהם מודעים לזה שהיא ישר מתעצבנת עליהם. (קטנים ממנה גילאי 25 ו26)אני ממש לא יודעת מה לעשות האם לשוחח איתה בנדון?

להנהלת הפורום שלום רב.
שמי מיכל ואני אם לבן 25 + ולבת 19+ בני אינו עובד כבר שנה, היה בטיפול פסיכולוגי עכב הרגשת ריקנות, וקצת בדיכאון. הוא היה ב 14 מפגשים עם פסיכולוגית, והחליט לפני מס שבועות להפסיק להגיע אליה, מאחר וטען כי זה לא עוזר יותר. אני ובעלי הצענו לו לגשת לייעוץ תעסוקתי כמו כן, הצענו לממן זאת (גם הטיפול הפסיכולוגי אנו שילמנו) בנוסף לכל הוא חתם אבטלה, נשלח למס' הצעות עבודה אך נמצא לא מתאים. להצעת עבודה מסוימת אליה פנה זומן לראיון, ולא התקבל לצערינו הוא פנה ליועץ תעסוקתי במרכז, בעלי שאל אותו על כך וסיפר כי כיוון אותו לשני תחומים.
אנו הוריו מאוד מודאגים, אנו רואים כי הוא נמצא בהתלבטות מאוד קשה וכואב לנו לראות את הדברים מהצד, בעלי מנסה לעזור לו על ידי זה שהוא שולח לו הצעות עבודה שנראות שאולי יתאימו לו. אנו רוצים לעזור לו וכבר לא יודעים מה עוד ביכולתינו לעשות, תומכים בו נפשית כמה שאנו יכולים. שאלתי אלייך: מה דעתך על מצבו והאם יש מקום לדאגה?
יש עוד משהו שכדאי להציע לו? אשמח לקבל את עצתך ודעתך בעניין, תודה ושבת שלום.

בספרו "סערת נפש" ד"ר יובל מספר על מטופלת שמספרת שעובדת כרקדנית וחושפת את גופה, על מנת שתוכל לשלם לו עבור הטיפול.
רציתי לדעת מה דעתן של מנהלות הפורום על נשים שעובדות בחשפנות כדי לשלם על הטיפול הנפשי: במידה והן לא יכולות לממן את הטיפול הנפשי בדרך אחרת, והן מעוניינות אך ורק בטיפול נפשי פרטני, האם כדי להן לעבוד בעבודה זו (חשיפת גופן ללא מגע או מין), או להימנע מלעבוד בעבודה כזאת ולהימנע מטיפול נפשי?

עצוב לי. ימים מוזרים. אני על נוגדי דיכאון כבר 9 חודשים. דווקא התאזנתי ומצאתי מינון טוב ולאחרונה עישנתי קצת קנאביס והיה מאד כיף, עד שכבר לא היה כיף, ועכשיו כבר כמה ימים שאני לא מעשנת ואני בתחושת אדישות וחוסר משמעות וקצת חרדה ועצב שנמצא שם כל הזמן. כל הזמן אני בנדנדה הזאת של תקופות טובות ואז לא טובות. לא בא לי לעשות כלום פשוט. גם לא באתי לטיפול. אין לי כוח אליה למרות שאני בטח צריכה אותה (אני יכולה לדמיין אותה אומרת את זה וזה כבר מעצבן אותי מראש). אני רוצה לחזור כבר לעצמי השמחה והאנרגטית. יכול להיות שדפקתי משהו בטיפול בזה ששילבתי קנאביס וכדורים? עישנתי לתקופה מאד קצרה. אולי זאת הדרך של הגופנפש שלי להגיד לי שהם רוצים חופש? גם אני רוצה חופש. כשרגילים להיות בדיכאון התחושות האלה רגילות, יודעים לחיות איתן, אבל כשכבר מגיעים לאיזו שמחה פנימית ואז היא נעלמת, כבר לא זוכרים מה עושים ואיך יוצאים ואיך מתמודדים. לפחות אני פחות רעבה.

היי בעקבות הטרדות מיניות במשפחה שחוויתי מגיל 6 פיתחתי במהלך חיים הפרעות נפשיות טורדניות/חרדות/דיכאונות וגם חליתי בבולימיה
האם אלו מחלות שיכולות לעבור לילדים שלי גנטי?
שוב לציין שבילדות עד גיל 6 לא היה לי כלום
תודה

איך אפשר לזהות האם התחושות שלי נכונות? האם מדובר בהשלכה של המטפלת כלפיי?
קשה לי מאוד!
כבר תקופה שממש אין לי שום חשק לבוא לטיפול. כל פעם מחדש אני מרגישה שאין לי כח בכלל והדבר שממש בא לי זה לבטל את הפגישה. אבל אני לא עושה את זה מהסיבה היחידה שאני מבינה שזה לא מתאים וגם לא לעניין לפגוע בלי חשבון "בפרנסה" שלה.
אולי אני גם מפחדת מזה..
בפגישה האחרונה הרגשתי ממש כמו מתקפה מצד המטפלת , מן לחץ מצידה שמופעל עלי, כאילו שהיא מנסה להזיז משהו בכוח. גם טון הדיבור והתנועות שלה שידרו חוסר סבלנות ושיפוטיות. הרגשתי נורא! שאני פשוט רוצה לצאת מהחדר. שאני לא יכולה לדבר ולחשוב. שאני משתתקת, מתכווצת וננעלת! ושתקתי.
מהר מאוד היא פרשה את השתיקה שלי כ"תוקפנות". ואני? לא הצלחתי לענות על זה אפילו. ולא הבנתי מאיפה היא מביאה את הפרשנות הזאת??? כשאני בכלל מרגישה ההפך הגמור!
בהמשך הייתה עוד פעם של שתיקה מצידי כשהיא שאלה שאלה שבכלל לא הצלחתי לחשוב על התשובה ולהגיד משהו מרוב החשש לתגובה המבקרת מצידה. ושתקתי.
הפעם היא התיחסה לשתיקה שלי כ"יחסי כוחות" / מלחמת כוחות (לא זוכרת מה בדיוק) ושוב הופתעתי מהפרשנות שלה . איך היא מפרשת ככה כשאני מרגישה כל כך ההפך! כל כך מבולבלת וחוששת ושותקת ושאני פשוט לא יודעת מה לומר ומפחדת מכל מילה שאוציא מהפה מחשש לקבל ביקורת ממנה. איך זה יכול להיות??
אני מרגישה שהפרשנות הזאת שלה כאילו מאשרת לי את התחושות (של התוקפנות מצידה) .
אולי הפרשנות (הכל כך לא נכונה )שלה זאת בעצם "השלכה" שלה כלפיי??

בהמשך הפגישה הרגשתי שאני חייבת להגיב / לדבר לפני שהיא שוב תבקר את השתיקה שלי ותפרש אותי כל כך לא נכון. ודיברתי. אבל מאילוץ. רק מתוך חשש שהיא תבקר את השתיקה הבאה שלי אם תהיה. וגם מה שדיברתי היא לקחה למקום שלילי , לאותו מקום שלקחה את השתיקות.
למקום הפוך לגמרי ממה שבאמת אני מרגישה ואני כבר מיואשת!!!! אין לי כח לנסות לפתוח את הפה מולה!
אין לי כח שאין לי מילים להסביר את עצצי מולה .
משהו בי מרוקןןןןןן כבר!!
לא מצליחה להתגייס.
לא מצליחה לראות בה כתובת.
כאילו שמשהו בי נכבה.
ואין בי שום כוחות ומוטיבציה לנסות אפילו .

שלום אני נשואה לבעל מקסים ומדהים יש לנו 3 ילדים ובאמת כיף לנו החיים ב"ה טובים עם הקשיים שיש לכולם.אחד הדברים שחווינו יחד זה היחס של ההורים שלו כלפיו הוא נחשב בבית שונה...בית דתי יצא בשאלה..הוא עזב קיבוץ.וגם הוא מורגש שהוא הכבשה השחורה פחות מוצלח נקרא לזה בין 5 אחים...זה כבר שנים כנראה ככה כשאני הגעתי למערכת היחסים איתו שמתי לב לזה אבל המשכתי הלאה מכבדת את ההורים שלו כמה שאפשר.אפילו שומרים שבת שלמה כשנוסעים כי זה בעיה אצלם אבל החלטנו שאנחנו באים לקראתם...ההעדפה ניכרת בזה שכל האחים מקבלים עזרה עם הנכדים באופן קבוע.יש 2 אחים שגרים ממש קרוב אז זה מובן וברור אבל אח ואחות שלא גרים קרוב אלא שעה ויותר פחות או יותר מרחק כמונו מקבלים יחס ביקורים טלפונים כל הזמן...וגם בביקורים מורגש שהנכדים שלהם קצת יותר מועדפים זה התחושה מורגשת לי היתה אצלנו בכלל לא מבקרים אולי בתקופה של 10 שנים היו 4 פעמים ..אם אנחנו לא נוסעים אז הם יכולים לא לראות את הנכדים כמה חודשים טובים וזה לא ממש מזיז להם...אחרת היו באים .במשך השנים ככה היה ואנחנו התרגלנו לזה בעלי ידע אבל אף פעם לא דיבר על זה אני ראיתי ושתקתי.כי הורים זה הורים ובאמת מנסה לכבד כמה שאפשר אם הוא אומר משהו עליהם שלילי מנסה לרכך ולומר לו שאין הרבה מה לעשות צריך לכבד וזה מה שיש.עכשיו קרתה תפנית אח שלו אחד הוא הלום קרב והוא מתמודד עם בעיות לא פשוטות באמת ..מסכן ללא ספק .היינו שם בחג והוא פשוט התפרץ על בעלי ועל הילד שלנו בצעקות מחרידות כמובן שהדפו אותו והרחיקו.אנחנו חזרנו מאותו חג בטראומה כי זה היה קשה .אחר כך ההורים של בעלי נעלמו אפילו לא התקשרו לשאול מה שלום בעלי הילד כלום...ועוד ביקשו שנבקש סליחה מהאח ההלום קרב...כי הבן הציק לו וכאלה שטויות ילד בן 7. בכל אופן ההורים התעלמו לחלוטין בייחוד האמא ובעלי כבר חודש וחצי לא מדבר איתה .האבא מתקשר ככה רק לשאול מה נשמע הוא עונה לו ומדבר כללי.שום התייחסות לפגיעה לא של בעלי ולא של הילד.מה שקרה בעצם עם האח העיר את כל מה שבעלי הרגיש במשך שנים כנראה.והוא החליט לנתק איתם קשר לא מתקשר לא שולח תמונות כלום לא הולכים כבר חודשיים.כל שנה אנחנו נוסעים לחופש השנה לא ניסע.חייבת לציין שההורים שלו היו באזור שלנו 3 פעמים בזמן האחרון ולא באו אפילו פעם אחת...אני בכלל לא ידעתי בעלי היום אמר לי שהם חא ממש מתגעגעים אם לא באים.אז זה המצב הוא מנתק קשר כמובן שלא רוצה לשמוע ולדבר עם האח שהוא בעייתי.אני תמיד שמרתיעל קשר טוב כמה שיש עם ההורים שלו.מידי פעם שיחות וידאו עם הנכדים תמונות שיתוף של מסיבות וכו.. השאלה שלי היא כזאת איך אני מתנהלת בסיטואציה? אמרתי לו שאם זה ככה והם לא מרגישים צורך לבוא לתת לשנות אז אין מה לחנך אותם.זה מה שיש ונמשיך בקשר סביר כי זה הורים וצריך לכבד גם את המעט שיש.הוא לא מסכים איתי ואני שולחת תמונות להורים שלו ומנסה ככה לגשר מה ניתן לעשות? הוא צודק ממש ברור שהם מעדיפים את כולם והוא הכי פחות זה ברור ממש אבל הנכדים רגילים למשהו לראות פעם ב..חופש פעם בשנה .חייבת לציין שכשאנחנו שם לבד עם הילדים הם סבא וסבתא ממש טובים אמא שלו טורחת מבשלת מכינה מפנקת זה גם אני אומרת ולא לוקחת ממנה את זה .כשכולם נמצאים אז האהבה שלהן מתבטאת ממש יותר כלפי הנכדים האחרים....מה עושים מממש מרגישה שאני לא יודעת איך להתנהל מול בעלי זה הרי משקעים שלו עם ההורים.פשוט יש לנו ילדים ואני מנסה שהם לא יפגעו אשמח לתשובה תודה

אני נימנעת להיות בחברה כי אין לי מה לדבר בחברה עם אנשים יש טיפ שיוכל יותר לקרב אותי לאנשים ושאצליח בחברה?

ברגיל שלי אני לא מחייכת מה יקרה אם אני ילך לפסיכולוג שלי ולא יחייך כי תמיד אני מחייכת שאני הולכת אני חושבת שהוא לא ירצה לטפל בי אם אני לא יחייך... אני חושבת שזה מפחיד שאין לי חיוך