פורום טיפול נפשי

הבן שלי(25) מעוניין לבדוק פרטים בנושא השתלת שיער, הוא מרגיש שלם עם עצמו אך מנגד טוען שהנושא מעסיק אותו וגורם לו תקיעות בניהול והגשמת התוכניות העתידיות שלו, סך הכל הוא חיובי ומרבה להפגש עם חברים וכו אך לטווח הארוך טוען שזה גורם לו לתקיעות
אשמח לקבל חווד האם להמליץ לו להיפגש עם פסיכולוג להבין לעומק את סיבת ומקור הגורם לתקיעות?
תודה רבה

כדי לממש מערכות יחסים זוגית עם עומק , או שטחית יותר כמו בעבודה.
אני רוצה לדעת אם יש בעייתיות
איזה אבחון אני יכול לחפש ואיפה?
והאם זה כלול בסל של קופות החולים?

היי אני נכה צהל והפסיכולגית שלי עזבה אחרי שלוש שנים התחלתי טיפול אצל עובדת סוציאלית באגף השתדלתי לא להקשר אלייה כמו אל הפסיכולגית וחשבתי גם שלא נקשרתי, היום בשיחה בזום ראיתי אותה מסתכלת על הפאלפון שלה כמה דקות ,הרגשתי שהיא ניצלה את זה שאני לא יוצר קשר עין בכלל .באותם רגעים לא כאב לי והמשכתי רגיל אני מועלם לא סומך על אף אחד ועלייה סמכתי ולקח לי זמן .5 מטפלים עזבתי אחרי מפגש 2 ורק אצלה נשארתי ,זה דבר שנשמע כל כך מינורי אבל לא מפסיק לחשוב על זה .מעולם לא חשבתי עלייה מעבר למפגשים ופתאום יוצא לחשוב על מי ומה היא ,אני פגוע נורא .הלב שלי ממש מרוסק מזה ולא מצליח להבין אפילו למה עברו כמה שעות מהשיחה ולא מפסיק לכואב לי סמכתי עלייה הבן אדם היחידי שסמכתי עליו זלזל בי וניצל את זה שאני לא מסתכל עליו. כדאי לי להגיד לה על זה ?איך לתנהל בסיטואציה? בדרך כלל אני בורח בלי להגיד כלום פשוט היא עשתה כל כך הרבה בשבילי שהיא לא הייתה חייבת . איך לתנהל פה בנוהל הישן של לברוח או לשתף אותה ואז לעזוב ?

היי ליטל

כל שבועיים אני עושה זריקה בקופת חולים נגד דיכאון והרגעה ותמיד יומיים לפני הזריקה אני מרגישה דכדוך ולפעמים סטרס ואחרי שאני עושה זריקה אני חוזרת לעצמי וחוזרת להרגיש מצוין גם בזכות הטיפים שנתת לי באתר. לפני הזריקה יש לי מין תחושה כזאת שלא בא לי להישאר במסגרת שאני נמצאת בה כאילו אני נזכרת בטראומה שעברתי במסגרת בעבר שלא טיפלו בי נכון לפני הרבה שנים. אבל אחרי שאני עושה את הזריקה זה עובר. אשמח לטיפ מה לעשות כדי להקל על עצמי לפני הזריקה? כמובן עם זה אפשרי אני ממש מודה לך ליטל שיהיה לך סוף שבוע נפלא ושקט אגב עכשיו מטפלים בי נהדר במסגרת לא כמו לפני המון שנים.

אני קצת מבולבלת ולכן מקווה שהשאלה שלי ברורה מספיק.
אני נמצאת בטיפול אצל פסיכותרפיסטית בשל אובדן ילד. הטיפולים חשובים לי, מאפשרים לי מרחב נשימה. אני מאד אוהבת את המטפלת.
מצד שני, חלק גדול מהפגישות, במיוחד לאחרונה. הן פגישות סתמיות ולא סובבות דווקא סביב האובדן שלי.
כשיש פגישה סתמית, אני יוצאת בתחושה קשה, מרגישה לא לגיטימית ובאיזה קטע אני מבזבזת לה את הזמן, בעוד יש דברים חשובים יותר ממני.
אין לי ספק שחלק מהאחיזה שלי בטיפול זה כי אני פשוט אוהבת את המטפלת ולא רוצה לאבד אותה, רק מלראות אותה אני נרגעת...
האם זו סיבה מספיק טובה להשאר בטיפול? ברור לי שמתישהו אסיים טיפול, אבל כרגע עדיין מרגישה שאני צריכה את ההחזקה שלה.
האם לגיטימי שבסוג כזה של טיפול יהיו מדי פעם פגישות סתמיות? או שזה מצביע על גסיסת הטיפול?
כמובן שאעלה הכל בפניה, אבל קודם אני רוצה לגבש לעצמי זווית ראייה ולכן אני מתייעצת פה

הי,
בתי בגן עירייה שמשלב בין גילאי 3-5
היא בת 3.5 מאוד נבונה וחברותית.
לאחרונה החלה לדבר על חבר חדש - הוא היה בגן מתחילת השנה אך התחברו בחודש האחרון, בן 5.

בהתחלה - לפני כחודש, סיפרה שהוא רוצה שהיא תבוא אליו הביתה, אמרתי "מצוין נדבר אם אמא שלו ונקבע" (אמא שלו שאלה בקבוצת הגן לגבי "מי זו אמא של.." וכשעניתי לא פנתה אלי כך שקביעת המפגש התמסמסה)

אתמול גיליתי שכאשר הם משחקים הוא מבקש שתראה לו את הגוף (לפי תיאור שלה: ציצי, בטן, פופיק, בולבול וכפות הרגליים) וגם מראה לה את שלו.

סיפרה על כך באופן תמים כמו על כל משחק אחר ואני אמרתי לה בעדינות ובאגביות (כדי שלא תרגיש שעשתה משהו רע) שלא מראים את הגוף הפרטי לאף אחד. רק לאמא ואבא וכו'.. המשכנו לדבר על כך מעט ואז עברנו לנושא אחר כי לא רציתי להכביד עליה. השיחה נשארה קלילה.

השאלה - איך להמשיך לטפל בעניין?
האם לדבר עם הגננת שתשגיח ולא תאפשר זאת?
האם לדבר עם ההורים של החבר?
מה עוד עלי להסביר וללמד אותה כדי להקנות לה ידע לגבי הגוף הפרטי והימנעות מפגיעה מינית לא עלינו?

תודה רבה

שלום, אנחנו עובדי עצות לגבי הבת שהיא בת 25. בחורה מקסימה, עם לב ענק, משפחתית מאוד, בעוד מספר חודשים תתחתן ב"ה. יחד עם זאת אנחנו שמים לב כהורים שלה, שהיא לא דואגת לעצמה בכלום, היא תרוץ לעזור , לתמוך בחברות, אך כל מה שקשור אליה, לבריאות שלה, לגוף שלה היא ממש מדחיקה , כלפי חוץ משדרת שהיא שלמה עם עצמה ....היא אוכלת פחממות ומתוקים בלי סוף, ורק משמינה. כשעולה עניין של טיפול היא לא מעוניינת לשמוע ו"ננעלת" גם כשהתחילה לעשן (סיגריות)הצענו לה ללכת לגמילה (הבנו שהיא לא מקבלת את זה שמעשנת וניסתה להפסיק לבד) אך גם הדחיקה את הנושא ולא טיפלה בזה. רצתה לטפל בשיניים וגם בזה לא טיפלה. אנחנו מודאגים וממש לא יודעים איך נכון לפנות אליה...נשמח לדעת.

לפני כמעט כשנתיים יצאתי ממעגל העבודה.
מאישה שרוב חייה עבדה נהפכתי לאישה של בדיקות...רוב הזמן...
התחיל פריחות כמו שריפה ונפיחויות שונות בכל חלקי הגוף . כאבי ראש חזקים ...בחילות ...הליכות ירח נימולים ברגליים ידיים.עיוותים בצוואר. עשו mri ראו שיש בקע צווארי..האורתופד טען שכאבי הראש וכל שאר התסמינים לא קשורים!
שאר הרופאים לא יודעים לאמר מה קורה.

נפשית...אני מרגישה חסרת אונים...אין לי חשק לכלום! לא לנקות לא לצאת לא לטפל בעצמי .
אני אמא לארבעה ילדים ...ולפני 8 שנים ניפטרה לי ילדה בת שבעה חודשים ...לאחר שנלחמנו מהיום שהיא נולדה ...חזקה כמותה...לא הייתה!! סוף סוף השתחררה לבית אחרי שאמרו שהכל יהיה בסדר! כששאלתי את המנתח!
שלושה ימים....היא נפטרה ...לא התעוררה בבוקר! לאחר שנפטרה ..חזרתי ישר לעבוד!
ואז החלטתי שאני מביאה שתיים מהדם שלה!
התחתנתי אם אבא שלה עשינו טיפולי פוריות והבאתי תאומיקס. לאחר מכן התגרשתי.
התרגלתי לחיות ללא שינה ...שינה קלה מאוד. שיעול...נשימה ...דפיקות לב...אצבעות שלי על הלב שלהם! פחד לקחת אותם לבדיקות... במיוחד את הבת מהתאומים. רק המחשבה שיעשו לה זריקה ...והיא תבכה ולא תנשום ..רק המחשבה הלב שלי דופק מהר והחום בגוף עולה לי. התקופה הזו שאני בבית ....גורמת לי
במיוחד כשאני מנסה לעצום עין...לחשוב על הקטנה ז''ל. כל הזמן! יש לי הרבה רגשות אשם. אני מוצאת את עצמי מדברת אליה אליי...בוכה רוצה לצעוק...ובאותה נשיקה קמה בודקת את הילדים שנושמים.
אני מרגישה שאני מאבדת את זה...אני מנסה לחזור לעצמי ...ולא מצליחה! בבוקר מסדרת את הילדים שולחת לגן. ואז מתחילה לנהל שיחה עם עצמי במוח...תקומי..שימי על עצמך משהו...
ואני מנסה...לא הולך לי! תמיד זה מסתיים בחזרה לספה להניח את הראש ..כי אני לא מצליחה להרים אותו. חוסר סובלנות בעיקר לעצמי!!! שוכחת המון! זו לא אני...אהבתי לצאת לרקוד..לשבת אם חברות ..לצחוק להנות מהחיים.
לא טוב לי. זה הבוקר טוב שלי.

3 שנים פלוס בטיפול
מעולם לא נפגשתי במטופלים אחרים ואף לא ראיתי "עקבות"
מבחינתי אין לה כזה דבר.
משהו בי ממש מפחד לגלות שאני טועה בהשערה (הכחשה?) שלי יום אחד
ברמה כזאת שלא אתעכב אחרי הטיפול סמוך למבנה וגם לא אהיה באזור הרבה לפני הטיפול מחשש ש"אתקל" במשהו (מטופלים) שיוכיח לי אחרת.
אני גם לא מסוגלת לדבר איתה על זה מהסיבה היחידה שאני לא מסוגלת לתת לזה מקום כי מפחדת ממש שהדיבור על זה יגרום לי להבין אחרת (שיש לה עוד מטופלים).
מרגישה שאם זה יקרה (שאגלה דבר כזה) מבחינתי זה יהיה ממש אסון!! ולא אהיה מסוגלת לשאת את זה / להתמודד עם זה
מה ההיגיון?

בחרתי להפסיק את הטיפול בעקבות הרבה דברים שקרו בטיפול אבל כנראה שהסיבה המרכזית היא המלחמה, וגם שהמטפל שיתף בדרך אגב שהוא מנסה להכניס מטופלים חדשים( ניצולים/ נפגעים) ומנסה למצוא להם שעות, הוא אמר את זה לא בהקשר של אני לא יכול לטפל בך, אלא כדרך אגב
אבל אחרי ששמעתי את זה, אוטמית ״ האחות שדואגת לאחים שלה״ נכנסה לתמונה, אמרתי לעצמי שזה הזמן לפנית מקום לאלו שמצש צריכים.
המטפל קיבל את ההעזיבה שלי, אבל אמר שתמיד יהיה פה.
ואני תוהה האם הוא יכול להתחייב לכך? מבחינה פרקטית איך אם אני ארצה לחזור יהיה לו מקום? שהוא מפוצץ ומלא
אני לא רוצה לחזור עכשיו אבל יש בי פחד שלעולפ לא העז לבקש מתוך הפחד העצום שיכתוב שאין לו מקום כרגע
אשמח לשמוע איך זה עובד עם מטופלים שרוצים לחזור ביום מן הימים…

בן 21,
אני כבר שנים לא מצליח לעשות שירותים (מספר 2) כשיש אנשים בקרבת מקום, וזה מקשה על האורח חיים שלי מאוד.
זה התחיל בזה שלא יכולתי לעשות שירותים אם היו אנשים מחוץ לחדר שירותים(למשל בסלון)

ולאט לאט התדרדר לזה שאני חייב שאנשים לא יהיו בבית לכמה שעות כדי שהגוף שלי ירגיש "בטוח" לעשות את השירותים

יש לציין שהבעיה היא לא פיזית, אלא נפשית/רגשית או משהו כזה..
השאלה שלי היא איזה סוג של טיפול פסיכולוגי יכול לטפל בבעיה?

בחורה צעירה סובלת מדיכאון הרבה שנים ונמצאת בטיפול רגשי שלא עוזר. לאחרונה אובחנה גם על הספקטרום. חשבנו להחליף טיפול מאחר והטיפול הנוכחי תקוע הרבה זמן ואולי כדאי ללכת למטפל שמכירה טוב את נושא האוטיזם ותצליח אולי לעזור.
איפה מוצאים מטפלת כזו? אין לנו אפילו קצה חוט.
ברור לי שזו התמחות. כבר שאלתי חברים, מטפלים אחרים. אף אחד לא ידע להכווין אותי.

היי, אשמח לקבל חוות דעת מקצועית.
יש לי בעיה שחוזרת על עצמה, אני תמיד הורס לעצמי דברים לקראת הסוף.
בצבא הייתי במסלול ליחידה מובחרת, הייתי מיועד לפיקוד והניקוד שלי היה בין הגבוהים בצוות אך חודשיים לפני הסוף מסלול (אחרי שנה וחודשיים במסלול) התחלתי להרוס לעצמי, התחצפתי, עשיתי בעיות עד שלא נשארה להם אופציה אלא להעיף אותי/להעניש אותי ועקב זה החלטתי לפרוש.
אותו דבר קרה לי בתואר, בשנה השלישית לתואר בהנדסה (עם ממוצע ואחוזי הצלחה גבוהים) התחלתי לאבד עניין, חיפשתי תעסוקה במקומות אחרים עד שנאלצתי לפרוש/להפריש אותי.
אותו דבר קורה לי גם בזוגיות כרגע, אנחנו ביחד כמה שנים טובות אמורים לעבור לגור ביחד ומהרגע שקיבלנו החלטה שאנחנו עוברים לגור ביחד אני מרגיש איך אני לאט לאט מתחיל להרוס הכל עד שלא תהיה לה ברירה אל להיפרד ממני/אפרד ממנה.
אותו דבר חזר בעוד מקומות, חשובים יותר וחשובים פחות, בעצימות כזאת ואחרת.
מרגיש כבר בסחרור לא נשלט, מבן אדם עם יכולות ועתיד מזהיר אני מרגיש כבר שאין לי סיכוי להצליח וגם אם יהיה לי, אהרוס אותו.

היי,
יש מצב לא נעים לאשתי(אגב גם אצל אביה תופעה דומה) היא מקלפת את עור האצבעות עד כדי פציעה, זה נורא לדבר איתה ולראות אותה עושה זאת, שמעיר לה היא מתעצבנת ולפעמים אומרת שמבינה אבל זה ממשיך, מה אפשר לעשות?

א.

מטופלת כשנה ע״י פסיכולוג קליני בכיר, טיפול דינמי עם סטינג לא תמיד קבוע (משתנה לפי צורך/תקופה, אך תואם כך מראש). לעתים נפגשים פעם בשבוע, תקופות מסויימות 2-3. התכתבות מותרת בין הפגישות ומשתמשת בה תדיר. לא תמיד יש מענה אך לרוב כן ויכול להתפרס לאורך היום (כל כמה שעות תשובה או תגובה נוספת וכו). לעתים התכתבויות קצרות בערב לפני השינה כיוון שאלו שעות קשות. טיפול עם גבולות גמישים מאוד. הגעתי על רקע פגיעה מינית ופוסט טראומה מורכבת. חווה שיפור מהותי בחודשים האחרונים ומדובר בקשר טיפולי מיטיב.
לפני כמה ימים התכתבות עם המטפל גלשה למקום יוצא דופן ומבלבל. הוא הציע שאנסה להסב לעצמי עונג ו״הדריך״ אותי תוך כדי (בהתכתבות, לא בשיחה). לא השתמש בשפה קונקרטית או תיאורים גרפים אלא יותר מסרים מרגיעים וחיוביים. בסך זה הכל הרגיש מיטיב מאחר וזאת היתה סוגייה מהותית בטיפול (ההימנעות והפחד מ). היה איתי בעצם לאורך כל הדרך. הרגשתי שהוא רואה אותי ובאמת מאמין בהתנהלותו, ושלא מדובר בנסיון לניצול.
ובכל זאת, שואלת את עצמי האם זה לגיטימי? האם לשוחח איתו על כך ולבדוק מחדש את גבולות הקשר?
הקשר שלנו תמיד היה מאוד קרוב ומרגש אבל אף פעם לא הגיע למקומות כאלה, ואני לא רוצה להיות נאיבית ועיוורת. מצד שני, הוא רואה אותי וזה היה צעד נכון וחשוב עבורי.
הכל בסדר?
האם לברוח?