פורום טיפול נפשי

בעבר היו לי חרדות שבעקבותן נטלתי כדורים.
שלחתי בקשה להוצאת רישיון נשק על סמך ישוב מזכה.
קיבלתי תשובה עם דחייה מסיבה רפואית, במכתב נרשם:
"התנגדות משרד הבריאות- במידה ויוצג בפנינו אישור רופא שהוסמך ע"י משרד הבריאות כי הנך כשיר לשאת נשק, תשקל בקשתך בשנית".
בנוסף רשום: "הפניה לרופא בודק באמצעות לשכת רישוי".
לא שלחו לי הפנייה לבדיקה למרות ששלחתי בקשה כזו ולא קיבלתי תשובות בנושא.
ידוע לכם כיצד מקבלים את ההפנייה לבדיקה רפואית אצל גורם מוסמך ומה המוסד אליו עלי לפנות על מנת להיבדק?
מנסיונכם במידה ואני בריא, האם יש מניעה מלקבל רישיון נשק?

היי.
יש דברים שאני חושבת שהם פחות מהנים ויש כאלו שלא לדוגמא עגילים חישוקים גדולים דקים אני לא ישים כי זה לא נותן לי הנאה יש כאלה שאומרים שזה טעם אנץבל אני חושבת שיש לי משהו נפשי שאני לא נהנת משרשרת או קוקו אני לא ילך עם זה כי לא תהיה לי סיבה ללכת ככה ..ואני גם לא יידע אם זה במקום או אם זה צנוע כי אני חרדית. בקיצור אני לא יודעת איזה טיפול פסיכולוגי יתאים לי יש לי תסמינים של סכיזופרניה . אני לא ייסע על קורקינט חשמלי כי אפחד ליפול אני לא ישים איפור אם זה לא בשביל בן כי יהרס לי העור ולא יהנה כתוצאה מכך.מה התשובה אשמח לתשובה יום טוב.

אני והמטפלת ממשיכות בשגרת הטיפולים שלנו.
ביקשתי ממנה שאם קשה לה להכיל אותי בימים אלה- שתגיד לי, אבל היא התעקשה שהיא מצליחה לעשות את ההפרדה בין העבודה הקבועה בקליניקה שלה לבין עבודה עם הניצולים בדרום.

העניין הוא שלמרות מה שהיא אמרה, בפועל אני מקבלת אותה תשושה ושפופה. ונכון שהיא מנסה להתמקד בי, אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר- היא כבר לא פנויה אלי כמו שהייתה פעם. הפגישה האחרונה הייתה קשה ומדכאת. המטפלת הייתה עצובה וטרודה.
מצד אחד אני אוהבת מאד את הצד האנושי שבה, זה מה שעושה אותה ככ מיוחדת בעיני.
מצד שני אני חוששת לטיפול שלנו, יצאתי מעורערת לגמרי ממנה.

אני מבינה שזו תקופה לא נורמלית, והגבולות בין מטפלים ומטופלים קצת מטשטשים. השאלה מה את מציעה לי לעשות?
לעשות הפסקה בטיפול? להמשיך רגיל? לומר לה בפגישה הבאה מה שאני מרגישה (לא נעים לי, זה נראה לי כמו חפירה מיותרת)

בת 31 אני בתקופה בה הכל השתבש לי ואני צריכה לחשוב על תכנית מחדש. אני לא מוצאת סיפור בהרבה דברים ולא מוצאת עבודה שאני מתחברת אליה, יוצאת לדייטים ולא מתרגשת, חסרת תקווה. אני יודעת שזה זמני אבל מרגישה חסרת אונים. מה מומלץ לעשות במצב כזה של בלבול?

אני לא רוצה להבריא
רוצה להשאר בקלח חסה הרקוב שלי ולהתחפר בתוכו
רוצה להתמסר להפרעה ולכאב החותך ולדם
רוצה לבלוע אלף כדורים ולהיות מעורפלת
רוצה להשאר חולה
הכי חולה שיש
לא רוצה להבריא בכלל
לא רוצה לתפוס מקום בעולם הזה
לא רוצה להיקשר לאפחד חוץ מלהפרעה שלי
ומצד שני הקול הבריא צועק שיש לי בעל וילדים ואני חייבת להבריא
אבל לא בא לי
לא בא לי

שלום ליטל,

לאחרונה אני שמה לב לדפוס שחוזר על עצמו ומלווה אותי. לצערי, אני מרגישה מצוקה סביב הנושא ופגיעה ביכולת להתקדם בעיקר בעבודה ובחיים האישיים.
אני מוצאת את עצמי מנסה בכל מקום להשתלב ואחת הדרכים היא באמת להחמיא לאנשים, לפרגן להם, בין אם בנוכחותם או שלא. לפעמים אני גם מוצאת את עצמי נגררת אחרי אחרים ומדברת על אנשים גם דברים לא טובים, כמובן שלא מתוך כוונה אבל זה נאמר. כתוצאה מכך אני מניחה שזה מעורר התנגדות בצד השני ואולי גם בטח אותם אנשים מגלים שנאמרים עליהם דברים על ידי וזה יכול לגרום לחוסר רצון לשתף פעולה בעבודה.
אני יכולה להניח שזה נובע בעיקר מחוסר ביטחון, רצון ליצור אינטראקציות ובריתות במקום העבודה ובמקום זה, אני פשוט מסתבכת עוד ועוד עד שאני מבודדת את עצמי או מבודדת בצורה כזו או אחרת על ידי אחרים.
מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם דבר כזה בהנחה שמגיעים לסביבה חדשה או לחילופין אפשר לתיקון במקום הנוכחי?

תודה וערב טוב.

הי ליטל, אני ובעלי בתהליכי פרידה ואני ממתינה למועד ברבנות. ביולי הוא פוטר מעבודתו , וכיוון שהיה חופש גדול, החליט שלא לחפש ואני לא לחצתי.אבל אז היו חגים ועכשיו מלחמה והוא בבית. לטענתו, אין עבודות או שלא חוזרים, אבל אני מרגישה שהוא לא מחפש וטוב לו להיות בבית. הוא חרוץ מאוד - מכין כל יום ארוחות, מכבס לכולנו את הבגדים, ומסיע אותי לכל מקום. ובעצם עושה הכל בבית עוד לפני שאני מספיקה לחזור מהעבודה או להבין מה נדרש או בכלל רוצה שיעשו בשבילי דברים. אני מרגישה שאני גרה עם עוזרת בית. מעבר ללחץ הכלכלי שזה גורם, והעובדה שזה חינוך לא טוב לילדים כי גם הם מרגישים שיש עוזרת בית. הנוכחות האינטנסיבית שלו וההתנהגות המרצה והחונקת הזו מקשים עליי מאוד. אני חשה שמצופה ממני שלא להיות כפויית טובה ולהעריך את ההשתדלות שלו, ואני מוותרת בדברים שחשובים לי, למשל נאלצת לישון איתו יחד, מוותרת על תחביבים שלי. או נאלצת לשמוע ולא להגיב בזעם על לופ של אינסוף נאומים שלו על כמה אני אדם מניאק ואגואיסט שלא יודע להעריך כלום. אני מעריכה את המאמץ שלו, ובעיקר כואב לי הלב על מה שהוא מרגיש ואני יודעת שהוא כועס עליי ופגוע. אבל הנוכחות הבולטת שלו בבית קשה לי, ואני גם לא צריכה את כל העזרה המוגזמת הזאת. איך אפשר להצליח לדבר בצורה יפה ?

שלום,
ביתי סטודנטית בת 25 גרה לבד,
בשל המלחמה חזרה הביתה ללא עבודה ובגלל המצב טוענת שנפשית אינה מעוניינת לעבוד כרגע וכאשר יחזרו הלימודים תחזור לדירתה ותתחיל ללמוד.
שאלתי אותה אם צריכה עזרה מקצועית טענה שלא (מאוד מודעת לעצמה)
כל היום רואה טלויזיה ומבקשת שלא נשפוט אותה כי ככה היא מתמודדת ,
יזמתי שתלך להתנדבות 3 פעמים בשבוע והיא עושה את זה וזה נעים לה אך ניראה שאין מוטיבציה לחזור לשיגרה לצד המלחמה
איך להתמודד איתה?
מעבר לכך שממשיכה לשלם שכירות ואינה גרה בדירה .
היא לא מפריעה אך מרגיש שכל חייל שנהרג היא לוקחת ללב מעבר להגיון וכל הזמן דואגת.תודה

היי,
אני טיפוס חרדתי בדרך כלל, אבל מאז שהמלחמה פרצה אני בחרדות קשות מנשוא ולא יודעת מה לעשות עם עצמי כבר. אני מגיפה חלונות ונועלת את הדלת מתוך מורא איום ונורא. אני בת 42, עברתי טראומה אישית לפני שנתיים ומאז אני בבית. תמיד הייתי דתיה והתחזקתי יחד עם בעלי יותר ויותר. אני יודעת שאנחנו במלחמת גוג ומגוג והדרך לסוף ארוכה ורצופה כאב וצער עד שהמשיח יגיע. אני יודעת שהסוף יהיה טוב, אבל מתי יהיה הסוף, מה יקרה עד אז?
האם אזכה להיות במעמד המרגש של הגאולה?
כל המחשבות האלה ותסריטי האימה שיש לי בראש בלתי נשלטים.
אני מנסה להסיח את דעתי, מנקה את הבית אבל בשבוע האחרון ירדה לי המוטיבציה.. אני מנסה בכוחות עצומים להרים את עצמי בשביל הילדים, אבל הפחד גדול, ואני לא מסכימה לילדים לצאת, אני בעצמי גם לא יוצאת מהבית.
ודווקא כשהחלטתי לצאת מהבית כי קבעתי עם מטפלת רגשית, היתה אזעקה ולא הייתי עם הילדים שלי ברגע האמת…
ננעלתי יותר בבית, והגוף מכווץ וכואב, הנפש תשושה ולא ברור לי איך ממשיכים מכאן כשאין מועד לסוף??

ליטל
אני עצבנית אני כועסת אני לא ישנה שפוי אוכלת שטויות וצורחת על כל מי שזז
אני מתחרפנת
מהמדינה מהמלחמה מזה שהעולם ככ עיור ממה שהעם שלנו עבר ועובר מהמתים מהצורה בה הם מתו מהמשפיעניות רשת המטומטמות שמעלות תכני זווועה בלי טריגר שמרסקים לי את הנפש
מהאזעקות מהפחד מהחוסר בטחון
וגם מכל מה שדופק לי את הנפש ביומיום
ההפרעת אישיות המזוינת וחרדות הנטישה
אני מרגישה שאני משתגעת
שאני תיכף אצרח ככ חזק שישמעו אתזה בכל העולם
מהחדשות מהווצפ מזה שרגע אומרים שמצאו חטופים תינוקות ילדים וכולי מרוגשת ואז ברגע הבא מודיעים שלא
הלב שלי כבר מרוסק

היי,

במהלך החודש האחרון יצא שתדירות הפגישות עלתה לשלוש או ארבע פגישות בשבוע. הדבר נובע מעניין אישי שאני מצויה בו בימים אלה. ברור לי שגם למלחמה יש השפעה בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף. נראה בהתחלה שהמטפלת הייתה כולה מגויסת למהלך והביעה תמיכה גדולה אך עם הזמן קרה משהו שגרם לה לקחת צעד אחורה, כנראה. פתאום כשביקשתי השבוע להגיע לעוד פגישה היא ישר התגוננה ואמרה שלא תוכל לקבל אותי. לפי מה שהיא אומרת יש לה כבר תוכניות אחרות בשבוע הקרוב וזה לא יסתדר לה. זרקתי באוויר שאני אזכור לה את זה, אמרתי את זה בחצי צחוק וכנראה גם בחצי אמת. אני לא יכולה להבין מה קרה פתאום וכמה ננטשת אני מרגישה. היא יודעת כמה אני צריכה אותה ואמרתי לה את זה. שובר אותי להבין שהיא בוחרת לא לתת לי את המקום.

בת 36,מבית דתי, בת בכורה להורים יוצאי אתיופיה. מנהלת אורח חיים דתי לא רק מרצון אלא מתוך תחושה שזה מה שמצופה ממני. לפני חודשיים התפטרתי עקב התעמרות וחזרתי להורים בצפון.מוצאת את עצמי רבה עם כולם, מתחצפת ומקללת בלי סוף. מרגישה ריקנות וחסרת תועלת, ללא חיי חברה, כל היום בבית, ביטחון עצמי ירוד, קושי/אי הצלחה להניע את עצמי, מחשיבה עצמי כאדם רע. לא מזהה את עצמי.

שלום ליטל,

אני נמצאת כשנה בטיפול. לאחרונה הרגשתי צורך להגדיל את תדירות הפגישות, בהתחלה בעקבות משבר אישי ובהמשך כנראה גם בגלל המלחמה.
המטפלת הייתה מתחשבת והגמישה מעט את הגבולות, הייתה לנו שיחת טלפון אחת כשהייתי במצוקה, התחשבה בזמני הפגישות וכשהיה צריך נתנה כמה דקות יותר. משהו הרגיש שהיא מאפשרת וגם עושה את זה מתוך רצון אמיתי.
אני חושבת שהשיא הגיע כשהייתה אזעקה שתפסה אותנו באמצע הטיפול וירדנו יחד למקלט ואז כשחזרנו לחדר נוצרה סיטואציה שבה היא נתנה לי חיבוק. היה לי קשה לשחרר ובפגישה שלאחר מכן אמרה שהרגישה שנהגתי כלפיה באלימות ושדבר כזה לא מקובל עליה. בהמשך דיברנו ואמרתי לה שאני מעריכה אותה מאוד ושהיא הפכה לדמות משמעותית עבורי, אפילו יותר מהמטפלת הקודמת שהיא יודעת כמה אהבתי אותה.
היום אני מגיעה לפגישה ואנחנו מנסות קצת להבין מה גרם לי להבין שהיא טובה בשבילי. היה לי קשה להסביר לה או לתת מילים. באופן כללי, קשה לי לבטא את עצמי בטיפול ולדבר.
כשהפגישה הגיעה לסיום, היא שאלה אם נתראה בפגישה הבאה בעוד כמה ימים ועניתי לא. היא חשבה שאני רוצה להיפגש לפני כן (בדומה לשבועות הקודמים), בעוד שאמרתי את זה כי חשבתי אם בכלל להגיע לפגישה ולא לבקש עוד אחת. היא ענתה שיש לה מחויבות אחרת במהלך השבוע ולא תוכל לראות אותי לפני כן. המחויבות הזו היא לסייע למשפחות החטופים והנעדרים שכמובן אין חשוב מזה בימים אלה ויחד עם זאת, נפגעתי עמוקות והרגשתי לא חשובה.
מעבר לכל זה, פתאום אני כבר לא יכולה לראות מתי היא מחוברת בווטאספ וחושדת שיש קשר בין כל הדברים שתוארו.
האם יש סיבה להצבת הגבולות הנוקשה? האם המטפלת מתרחטת? האם הגזמתי שאמרתי שהיא טובה יותר מהמטפלת הקודמת? האם הגזמתי בגילוי האהבה כלפיה והיא נסוגה אחורה ולא תוכל להכיל את זה?

אמא שלי חולת סרטן. בנוסף יש לה הפרעת אישיות שהחמירה עם המחלה והגיל. בת 72. רתוקה למיטתה שנה. סובלת מעצבנות והתקפים פסיכוטים.
הרופא נתן לה קלופיקסול בטיפות 3 פעמים ביום. 2 טיפות.
האם זה אמור להשפיע מיידית על ההתנהגות שלה או שצריכות לעבור כמה שבועות?
קשה מאוד להיות במחיצתה.

שלום.
אנחנו נמצאים בטיפול זוגי מזה כשנה אצל מטפל זוגי.
להערכתי, בת זוגתי עונה בצורה מלאה לפרופיל של נרקיסיסט ואני אומר זאת לאחר מחקר מאוד מעמיק כולל קריאת מספר ספרים ומאמרים.
הבן בן ה 20 מאובחן ע״י פסיכיאטר גם עם קווים נרקיסיסטים.
כשאני שואל את המטפל (יש לומר עם ניסיון של עשרות שנים) מה האבחון/הבעיה של בת זוגתי , הוא מסרב לתת לזה שם בטענה שתיוג עושה נזק.
פעם אחת הוא אף אמר שהיא לא נרקיסיסטית כי היא התנצלה בטיפול , ונרקיסיסטים לא מתנצלים.
השאלה שלי - האם ״לזרום״ אם המטפל מתוך הבנה שבאמת תיוג יכול לעשות נזק ולא לשפר את המצב.
מה עושים במצב כזה?
ושאלה נוספת - טענתי בפגישה בצורה רגועה שזוגתי משקרת, מכיוון שהכחישה משהוא שאני בטוח כשמש שהוא נעשה.
לאחר שחזרתי על זה שהיא משקרת , המטפל טען שזאת ״אלימות מילולית״ , האם אמירה כזאת אכן מוגדרת כאלימות מילולית?

תודה על התשובה.