פורום טיפול נפשי

שלום לימור,

לכולנו יש מועקות מדי פעם שמגיעות ומלוות במצב רוח ירוד וחוסר חשק. הדבר עשוי לקרות גם כאשר אין אירועי חיים מיוחדים ולכאורה "הכל בסדר". באופן כללי, כאשר זה קורה, חשוב לזכור שאלו פעמים רבות רגעים שבאים וחולפים, ולעיתים ידיעה זו מספיקה כדי לסייע להרגשה טובה יותר. בנוסף, רצוי להמשיך בשגרת היום ודווקא לנסות לשתף חברים קרובים או משפחה, ולא להסתגר בתוך עצמך. כמו כן, ספורט או פעילות של יוגה ומדיטציה יכולים לעזור בהתמודדות עם תחושות שליליות. כדאי גם לנסות לחשוב עם עצמך בכל זאת מה את מרגישה, אלו מחשבות עולות בך באותם הרגעים וממה את מוטרדת. במידה ותחושי שהדבר חוזר על עצמו, מפריע לך וגורם לתחושות קשות ממושכות ואף פוגע בתפקוד, אני ממליצה מאוד בכל זאת לשקול עזרה מקצועית. אז יהיה כדאי להבין יותר לעומק במה מדובר, מה זו המועקה הזו? האם אלו תחושות של חרדה? עצב? בדידות? תחושת חוסר ערך? ועוד. פעמים רבות כאשר יש מצוקה זו דרכה של הנפש לסמן לנו שיש משהו שאנחנו צריכים להבין לעומק על עולמנו הפנימי, ואז חשוב להבין יותר מה עובר עליך כדי שיהיה אפשר לדעת איך לעזור לך. אני מכבדת את הרצון להתמודד בכוחות עצמך, אך אם תחושי קושי מתמשך מומלץ מאוד בכל זאת לפנות להתייעצות ועזרה מקצועית בטיפול פסיכולוגי.

בהצלחה,
סיון

שלום הדס,

את מתייחסת לסוגיה שהיא בהחלט מאוד מרכזית בטיפול, ועשויה לעורר רגשות שונים, והיא ההבדל בין השיתוף והחשיפה שעושה המטופל, לעומת המידע המועט שיש למטופל על חייו האישיים של המטפל. נושא זה נתון לדיונים גם בקרב הפסיכולוגים, ולעיתים קיים שינוי בין שלבים שונים לאורך הטיפול או בין מטפלים שונים. מאחורי דרך העבודה הזו עומדים הסברים שונים, בין היתר, חשוב לזכור שמטרת הטיפול היא להתייחס, להבין ולהעמיק את החקירה בעולמו הפנימי של המטופל, והמפגש הטיפולי מוקדש כולו למען מטרה זו. הדבר עשוי לקומם, מפני שהוא מדגיש עד כמה היחסים בין מטפל למטופל הם יחסים ייחודיים והם שונים מיחסים "חבריים" או יחסים של אנשים "נורמאלים", כפי שאת מכנה זאת. הדבר בהחלט יכול לעורר כעס, עלבון, סקרנות ועוד תחושות מגוונות, והגיוני ולגיטימי להרגיש כך. הייתי ממליצה לך להעלות את תחושותיך בפני המטפלת באופן חופשי ופתוח (עכשיו, או כשהיא תחזור מההיעדרות), ולדבר איתה על הנושא. כדאי להבין מדוע כל כך חשוב לך שהיא תספר לך בדיוק מה קורה? האם מפני שאת דואגת ועצם הניתוח שלה עורר בך חרדות שונות? האם זוהי הסקרנות? האם זהו הרצון להרגיש שאתן בקשר חברי? רצון לחוש שהיא משתפת אותך? כעס על הסירוב שלה לשתף? כעס על ההיעדרות שלה? וכו'. כך תוכלו להשתמש במה שעולה בטיפול באופן שיתרום לתהליך הטיפולי ויעזור לכן להבין אותך, את תחושותיך ותגובותיך בצורה מעמיקה יותר.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום מיקה,

הרבה פעמים אנשים יכולים לחוש ביישנות וחוסר ביטחון דווקא מול אנשים שהם מעריכים. אחד ההסברים לכך יכול להיות קשור לרצון להרשים, להתחבב ולזכות בהערכה של אותם אנשים. הרצון הזה עשוי לגרום לנו לחוש לחוצים יותר וחסרי ביטחון. כמובן שיכולים להיות גם הסברים נוספים שתלויים בסיטואציה (למשל אם מדובר בדמויות סמכות, או באנשים מבוגרים מאיתנו וכו'). זהו לחץ מובן וטבעי, ולעיתים ככל שמכירים את האנשים הללו זמן רב יותר ומבלים בחברתם, כך מרגישים יותר בנוח והביישנות פוחתת.

בהצלחה,
סיון

שלום אילנית,

גיל המעבר הוא גיל מורכב ולנשים רבות מדובר בהתמודדות שמביאה איתה תחושות רבות ומורכבות. כפי שאת מתארת, מתרחשות תופעות פיזיות רבות והדבר כרוך לעיתים גם בשינוי במצב הרגשי. התופעות שאת מתארת עשויות להיות קשורות גם לשינויים הורמונליים ו/או למצב הרגשי (למשל, נדודי שינה יכולים להיגרם גם כתוצאה ממחשבות שונות ודיכאון). לשאלתך, בטיפול פסיכולוגי למעשה נוצר קשר יציב ובטוח של אמון, ובמסגרת הפגישות ניתן לעבד איתך את התחושות שאת חווה ולתת מקום למחשבות ולרגשות שלך. ניתן יהיה לחשוב איתך למה מקושר עבורך גיל המעבר? מה מאפיין את מצב הרוח הירוד? אילו מחשבות? אילו תחושות? (למשל, האם זו בדידות? האם חשש מפני הזקנה וחשש לגוף? האם המחשבות קשורות לקשרים משפחתיים? והאפשרויות הן רבות). תהליך הבירור וההבנה של עולמך הפנימי מסייע פעמים רבות להתמודד עם התחושות הקשות באופן אחר ומסייע בעיבוד החוויה וביצירת תחושה אחרת. מלבד זאת, הטיפול נותן מסגרת של תמיכה, הקשבה והכלה באופן שעוזר להבנה ולהתמודדות עם תחושות של דכדוך. במידה ואת מתלבטת האם טיפול כזה יכול לסייע לך, אני ממליצה לך לא לחשוש ולפנות לפגישה אחת או שתיים של היכרות. כך תוכלי לחוות במה מדובר וגם תוכלי להתייעץ עם המטפל/ת באופן מעמיק יותר האם הטיפול מתאים ויכול לסייע לך ולאחר מכן תוכלי להגיע להחלטה בנושא.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום ליה,

כפי שאת מתארת, להיות באיזו שהיא מסגרת של לימודים או תעסוקה זהו דבר חשוב ביותר, ובלי מסגרת כזו עלולים לחוש ריקנות ודכדוך. לצערי, אין לי פתרונות קסם למצב מתסכל זה. ממה שאת מתארת נשמע שנדרשת כאן הערכה רחבה יותר- מה מקור הקשיים? מדוע זה המצב הקיים? האם בשל מצב רגשי (דיכאון? חרדות?), קשיים חברתיים? קושי בתפקוד? קושי להחליט מה מעניין אותך? האם היית במסגרות אחרות ומה לא הסתדר שם? וכו'. הערכה כזו צריכה להיות מעמיקה ומתייחסת לגילך, היסטורית החיים שלך, המצב המשפחתי, תחומי העניין, היכולות והכוחות ועוד. לכן, נשמע שנדרשת כאן תמיכה ועזרה מקצועית שיודעת לעשות הערכה כזו ולחשוב ביחד איתך מה יכול להתאים לך. איני יודעת אילו טיפולים ניסית ומדוע אינך כרגע בטיפול, אך אומר כי ישנם סוגים שונים של טיפולים ומטפלים ובגלל שנשמע שאת רוצה מאוד להביא לשינוי במצב, אני ממליצה מאוד לתת צ'אנס נוסף לסיוע של הגורמים המקצועיים. אם השיקול הוא כלכלי, חשוב לדעת שיש טיפול מסובסד ואף בחינם שניתן על ידי קופות החולים או המרפאות לבריאות הנפש. שם גם עובדים צוות מקצועי ממגוון תחומים (פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים) שיוכלו לחשוב איתך מהו המענה והסיוע לו את זקוקה. עד שתפני, נסי בכל זאת לנהל סדר יום כלשהו הכולל דברים שאת יכולה לעשות על מנת לקבל תחושה של עשייה ומסוגלות (למשל סידורים, עזרה בבית וכדומה). כמו כן, נסי, במידת האפשר, למלא את הזמן בתחומי עניין או במפגשים חברתיים. כמובן שהדבר לא מהווה תחליף למציאת מסגרת וכיוון לעתיד ולכן ממליצה לך מאוד לפנות שוב לעזרה מקצועית.

בהצלחה,
סיון

שלום דורית,

לעיתים פרק הזמן שבין פגישה לפגישה מרגיש למטופל ארוך מדי והמטפל עשוי להציע אפשרויות תקשורת אחרות כמו טלפון או מייל, הכל בהתאם למצבו הנפשי וצרכיו של המטופל וכל עוד שמדובר בשיחות טיפוליות. בכל מקרה, אם ההצעה מבלבלת, מעוררת אי נוחות או שעולות שאלות ומחשבות כלשהן, אני ממליצה מאוד להפנות אותן אל המטפל, משום שהדבר מהווה חלק מהתהליך הטיפולי.

בהצלחה,
סיון

מידע על קליניקות להשכרה ניתן למצוא באזור הקהילה המקצועית בלוח המודעות

שלום נורית,

ראשית צר לי לשמוע על אובדן חברך. יום הזיכרון הוא יום טעון וקשה עבור רבים, על אחת כמה וכמה אם חווית אובדן של חבר טוב. היום עשוי להציף במחשבות על האובדן הספציפי ועל מוות בכלל, יכולים להתעורר געגועים, תחושות עצב ודכדוך והדבר הוא לגיטימי ונורמלי. הגיוני גם שכמה ימים לאחר מכן, עדין החזרה לשגרה לוקחת זמן. לכן, הרשי לעצמך גם כמה ימים של חוסר מוטיבציה ותחושות עצב, רוב הסיכויים שעם הזמן והשגרה את תחזרי לעצמך ולאנרגיות שמלוות אותך בדרך כלל. עם זאת, כדאי להמשיך בשגרת היום גם כשאין חשק. כמו כן, מומלץ לשתף אחרים קרובים במה שעובר עליך, לא לנסות להתעלם מהתחושות, אלא דווקא לנסות לשוחח עליהן, לשתף ולא להיות לבד. במידה ותרגישי שחולף פרק זמן משמעותי ואין שיפור בתחושתך והמצוקה גוברת, תוכלי לחשוב על פנייה לעזרה מקצועית.

בהצלחה,
סיון

שלום בקי,

ראשית קנאה זהו רגש טבעי שמוכר לכולנו במידה זו או אחרת, והוא אחד מהרגשות שפעמים רבות קשה לנו מאוד לחוש. ניתן להתייחס לשני ביטויים מרכזיים של קנאה: קנאה באדם אחר על משהו שיש לו והיינו רוצים שיהיו גם לנו, וקנאה לאדם אחר, המתייחסת לעיסוק מוגזם ולא מציאותי בנאמנותו של בן הזוג, במחויבותו והשקעתו בקשר. קנאה במידה מסוימת באחרים יכולה לעיתים להניע אותנו לעשייה ולרצון להגיע להישגים, אך פעמים רבות היא רגש מכאיב, המעורר תסכול, אשמה ועוינות ועשוי גם להוביל להתנהגויות שבסופו של דבר פוגעות באחרים, בעצמנו או ביחסים שלנו עם אחרים משמעותיים.
לשאלתך, אין חוקיות בענייני קנאה והדבר הוא מאוד אינדיבידואלי, בהתאם לאישיותו של כל אדם ולניסיון חייו ולחוויות העבר. לא ידוע לי על מחקרים שבדקו הבדלים בין נשים לגברים בהיבט זה. כפי שאת מתארת, קנאה יכולה להתעורר ולהטריד את האדם גם כאשר אין שום הוכחה במציאות לבגידה.
הקנאה שאת מתארת במקרה זה כוללת גם קנאה לבן הזוג, וגם קנאה בנשים האחרות שכביכול מקבלות יחס מתעניין ומכיל, כפי שלמעשה היא הייתה רוצה לקבל. מאחורי רגש הקנאה יכולים להיות, כפי שאת מתארת פחד מנטישה, חוסר ביטחון ותחושת חוסר ערך, אך זה לא בהכרח נכון ויש להבין יותר מהי הקנאה עבור האישה הספציפית הזו. הדבר קשור לרגשות שמתעוררים בה, לחוויות החיים שלה, לחוויות מקשרים משמעותיים קודמים, מהי תפיסת הזוגיות שלה ומהי התפיסה העצמית וכו'. הנושא מורכב ביותר ולכן אם הדבר מפריע לה, כפי שנשמע מדבריך, הייתי ממליצה לה מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי ושם יתאפשר לה להבין את כל הדברים החשובים הללו על עצמה והיא תוכל להיעזר ולהתמודד עם המצב.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום דנה,

אני מבינה שאת מאוד טרודה מהעיסוק שלך בדמויות המפורסמות. כשלב ראשון הייתי מציעה לך לקבל את זה שמשהו בסדרות הטלוויזיה ובסרטים מעורר את סקרנותך העזה לגבי הדמויות המפורסמות, והדבר מביא אותך לנהוג באופן אימפולסיבי ולחפש מידע אודותיהם, באופן שכנראה מפריע לך. בשלב הבא, כדאי לנסות לשים לב מתי הסקרנות הזו מתעוררות, מתי עולה הדחף לחפש מידע באינטרנט (האם בשעות מסוימות ביום? האם זה מקושר לתחושות מסוימות שלך, למשל רגעי חרדה או בדידות? האם לפעמים את מצליחה להתגבר על הדחף ומה עוזר לך באותו הרגע?). נסי להכיר את הדחף ואת עצמך. בשלב הבא, נסי לראות אם את מצליחה להשהות מעט את התגובה שלך לדחף שמתעורר. כלומר, כשעולה הדחף, אמרי לעצמך "ממש בא לי עכשיו לחפש על הדמות הזו", או "אני נורא רוצה לברר כך וכך" וכו', אך נסי לדחות את ההתנהגות עצמה לזמן אחר (למשל לערב, למחר, לסוף השבוע וכו'). המטרה היא להחזיר מעט שליטה על ההתנהגות, כך שבהדרגה ההתנהגות לא תהיה אימפולסיבית ותוכלי להרגיש שאת לא חייבת לברר את הפרטים הללו עכשיו ומיד. כך בהדרגה תרחיבי את פרק הזמן שבין התעוררות הסקרנות, לבין הפעולה עצמה. בהדרגה תוכלי אולי לתחום את הפעולה לזמן מסוים שבו את מבררת פרטים, אך זמן שהוא מוגבל. מעבר לכך, ייתכן ויעזור לך גם להיות עסוקה בדברים אחרים, ואם את מתגייסת בקרוב יש להניח שהזמן שבו תתאפשר לך גישה לאינטרנט יהיה מוגבל יותר ואולי גם זה יעזור. משאלתך לא לגמרי ברור עד כמה הדבר מפריע לך בניהול חיי היומיום וגורם לך מצוקה, אך בכל זאת, במידה ותראי שאין שיפור במצב, ממליצה לפנות לעזרה מקצועית לברור יותר מעמיק של הקושי ומה העזרה הנדרשת.

בהצלחה,
סיון

שלום, זוהי שאלה מאוד כללית, שמעט קשה לענות עליה. יש סוגים שונים של סכיזופרניה ורמות שונות של תפקוד אליה מגיעים המתמודדים עם המחלה. לעיתים, כאשר המחלה מאוזנת מבחינה תרופתית והאדם יציב מבחינה נפשית ולא סובל מהתקפים פסיכוטיים, האדם יכול לתפקד, ללמוד ולעבוד. כמו כן, סוציולוג או פסיכולוג הם מקצועות שונים מאוד, וגם בתוך כל מקצוע יש סוגים שונים עיסוקים (למשל סוגים שונים של פסיכולוגים) ולכן צריך להסתכל על כל מקרה לגופו. סיון

שלום מעיין,

בעת גידול בעל חיים נוצר לרוב קשר רגשי חזק בין הבעלים לחיה, ועל כן אובדן של בעל החיים הוא דבר מצער, כואב ועצוב, הן למבוגרים והן לילדים. טוב וחשוב להערכתי שסיפרתם לילדים את האמת על מה שקרה, וכעת ביכולתכם לסייע להם להתמודד עם הרגשות שעולים אצלם בעקבות האירוע. ראשית, נשמע שכל ילד מגיב בדרכו שלו, וכל התגובות נשמעות לגיטימיות וסבירות. בכי, עצב, הימנעות מדיבור וכו' הם דרכים שונות להתמודדות עם האובדן. גם ההתמודדות של בתכם באמצעות אימוץ בובת הכלבה היא מובנת ומהווה את הדרך שלה לבטא את הגעגועים והצער על אובדנה (דרך שהיא טבעית לילדים הנעזרים במשחק לצורך ביטוי תחושותיהם). מטבע הדברים, כואב לכם לראות את הילדים מוטרדים, עצובים או מגיבים באופנים שונים למות הכלבה. אני מניחה כי באופן טבעי הייתם רוצים לגונן עליהם מפני רגשות שליליים, ולכן פעמים רבות מתוך רצון זה ומתוך חשש מלהציף נושאים כואבים אנו נמנעים מלשוחח עליהם. עם זאת, כהורים, אתם יכולים לסייע לילדים להתמודד עם האירוע דווקא על ידי שיחה על הנושא ויצירת אווירה שבה ניתן להעלות שאלות בנושא, להזכיר ולהיזכר בכלבה. אתם יכולים לתאר את הרגשות של הילדים במילים ועל ידי כך לעזור להם להבין מה הם חשים. הדבר עוזר בעיבוד התחושות הקשות. למשל, כאשר בתכם לוקחת את בובת הכלבה, ניתן להזכיר לה את הכלבה, לומר שהיא בוודאי מתגעגעת ואולי עצוב לה שהכלבה כבר לא איתכם. ניתן להסביר שלמרות שהכלבה כבר לא תחזור, אתם זוכרים אותה ועדין חושבים ואוהבים אותה. ניתן גם לנהל שיחות משפחתיות על הנושא, אולי להכין אלבום תמונות של הכלבה ולאפשר באופן זה לעבד את תהליך האבל ולאפשר לילדים להיפרד ממנה. הגמגום, הרגישות והחיפוש אחר המוצץ יכולים להיות תגובות זמניות שקשורות לאירוע, וייתכן מאוד שיחלפו עם הזמן ועם הסיוע שלכם בהתייחסות ועיבוד האובדן. אם כעבור זמן תחושו שאין שיפור וחזרה לשגרה, תוכלו לפנות להדרכת הורים להמשך חשיבה בנושא.

בהצלחה,
סיון