הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם: דפוסי תפקוד וחוסן במציאות של לחימה

ד"ר טלי סמסון

״הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם, נופל וקם... כמה ארוכה היא הדרך, אני עומד איתן עם ראש מורם״, שרים שב״ק ס'. בהמשך, הם מתארים את המהמורות שעוד נכונו, מהמורות שנדמה כי כולנו פוגשים בימים אלו של לחימה וחוסר ודאות. במציאות שבה נדרש מאיתנו עוד ועוד, דווקא כשנדמה שהמשאבים הופכים פחות ופחות זמינים, המתח בין דרישת המציאות לתפקוד לבין עיבוד ומגע עם הקושי מעלה שאלות חשובות.

בכתבה זו, אבקש להרהר בשאלות שנוגעות לתפקוד וחוסן במציאות של חוסר וודאות, בימים של לחימה וטראומה מתמשכות: מה הכוונה בכלל ל'תפקוד' תחת טראומה מתמשכת? האם תפקוד בהכרח מוביל לחוסן נפשי? מתי ואיך ניתן לדעת שאנחנו ב"מסלול" לסיכוי לעומת סיכון? ובעיקר, האם יש תשובה נכונה לשאלות אלו?

מהו תפקוד ומה ניתן ללמוד ממנו?

בשיח הקליני והמחקרי, תפקוד מתבטא לרוב בחזרה לשגרה, מילוי תפקידים חברתיים ותעסוקתיים תוך פגיעה מצומצמת יחסית ביכולת ההתנהלות היום יומית. חשוב להבחין בין 3 דפוסי תפקוד:

1. הסתגלות וחזרה לתפקוד קודם

דפוס זה מתבטא בכך שהאדם שומר או משיב במהירות יחסית את רמת התפקוד שקדמה למשבר. האדם חווה כאב, בלבול או תנודתיות רגשית, אך אלו לא מונעים את היכולת לשוב לשגרה; קיימת גמישות פנימית שמאפשרת גם להרגיש את הקושי וגם לפעול. בפועל, האדם ממשיך או שב לעבוד, לנהל בית ולשמור על מחויבויות – ובו בזמן מאפשר לעצמו עצב, עיבוד ושיחה על מה שאירע.

2. תפקוד נוקשה

דפוס זה מתבטא בשמירה קפדנית עד היצמדות נוקשה לתפקוד שקדם לאירועים. כל שינוי נחווה כאיום וככישלון בהתמודדות, אשר מלווה במחשבות על הנסיבות שהובילו לכך. במקרים אלו, האדם ממשיך לעבוד, לנהל בית או למלא תפקידים, אך במחיר של דיכוי מחשבות או רגשות והימנעות ממגע עם הכאב. בפועל, נפגוש אדם ש“מתפקד היטב” מבחינה התנהגותית – מגיע לעבודה, מטפל בילדיו, עומד במחויבויות – אך החוויה היא של נוקשות, של קושי להתמודד עם הרגשות הקשים, שאי אפשר לגעת במשמעות האירועים. או במילים של שב״ק ס': ״כמה שהדרך ארוכה ומפותלת, אני לא עוצר מלכת, לא יכול להפסיק, משאיר מאחורי את הפחדים והצער, הכול הוא הכול אני חייב להמשיך״.

במצבים אלה, תפקוד אינו בהכרח עדות לחוסן במובנו הרחב, אלא עשוי לשקף מנגנון הגנתי מצמצם. חשוב להדגיש שגם כשאסטרטגיות אלו מפחיתות מצוקה בטווח הקצר, הן עלולות לפגוע בהסתגלות מיטיבה בטווח הארוך.

3. תפקוד מסתגל

דפוס זה מרחיב את החזרה לתפקוד לכזה שכולל בתוכו חזרה לתפקוד הקודם, אולם עם נכונות להתאמה למציאות חדשה. כמו ששב״ק ס' ניסחו עבורנו: ״כל סוף הוא התחלה חדשה, העצב הוא סימן שבקרוב תבוא שמחה״.  

במצב של תפקוד מסתגל האדם משנה דפוסי פעולה, מוותר על חלקים שאינם אפשריים עוד ומפתח דרכי התמודדות חדשות. בפועל, התפקוד בתחילה יראה חלקי, כיוון שיש צורך בוויתור על חלקים בתפקוד שהיה, בעוד שהטמעת דברים חדשים יתאפשרו לאחר זמן. לשם כך, נדרשת גמישות פסיכולוגית גבוהה, הכוללת את היכולת לעדכן ציפיות ולהחזיק מורכבות.

לדוגמא, אדם שנפצע ואיבד את היכולת להמשיך באותו מקום העבודה עשוי לא רק לשאוף “לחזור לעבוד”, אלא לבנות מסלול מקצועי אחר, להתאים היקף משרה ליכולותיו הנוכחיות או לשנות תפיסת זהות תעסוקתית. התפקוד כאן איננו שימור של העבר אלא ארגון מחודש של ההווה והעתיד.

מכאן, שחשוב להתבונן לא רק על השאלה האם האדם מתפקד, אלא כיצד הוא מתפקד ובאיזה מחיר. תפקוד יכול להיות ביטוי ליציבות בריאה, לבנייה מחודשת וגמישה, או מנגד לאחיזה נוקשה שנועדה למנוע התפרקות. ההבדל יש לציין, לא תמיד גלוי לעין.

בין תפקוד לחוסן

מושגים כמו חוסן, תפקוד וצמיחה מתוך טראומה הפכו שגורים בשיח הציבורי בשנתיים האחרונות. ההבנה כמה מורכב הוא תפקוד, ומהם דפוסים שונים של תפקוד, מזמינה התבוננות בשאלה, מהו חוסן ומה בין תפקוד לחוסן?

המושג 'חוסן' הוא מושג רב פנים. יחד עם זאת, הבחנה אחת שמאפשרת להכניס סדר במושגים היא ההבחנה בין חוסן תפקודי לבין חוסן טרנספורמטיבי:

• חוסן תפקודי – מתאר את היכולת לשמר יציבות, שליטה ותפקוד גם תחת לחץ מתמשך. חוסן תפקודי מתבטא בוויסות רגשי יעיל, בשמירה על שגרה והסתגלות יציבה יחסית גם נוכח אירוע טראומטי.

• חוסן טרנספורמטיבי – מתייחס ליכולת לעבור שינוי עומק בעקבות משבר, הכולל בין היתר שינוי בערכים, בתפיסת העצמי או במשמעות החיים.

בדומה להבחנה בין דרכי התפקוד שונות, גם חוסן איננו קטגוריה אחידה, אלא תהליך מורכב ומשתנה. גם עבור חוסן וגם עבור תפקוד, יש צורך במיומנות של וויסות רגשית. לרוב, אנו מתייחסים לוויסות רגשית כמיומנות חיובית, אך למעשה מדובר בתהליך דו-ממדי: כאשר הוא גמיש ומותאם להקשר, הוא מאפשר לאדם לשאת רגש מבלי להיות מוצף או מנותק; אולם כאשר הוא הופך לנוקשה, למשל דרך דיכוי רגשות, התרחקות מחוויה או מעבר מהיר מדי לפעולה, הוא אינו מארגן את החוויה אלא מצמצם אותה. במובן זה, השאלה אינה רק, האם אדם יודע לווסת את רגשותיו? אלא, באיזה אופן הוא עושה זאת? חוסן טרנספורמטיבי כרוך בביטוי יעיל של ויסות ריגשי שמאפשר תנועה בין פעולה לעיבוד, בין החזקה להרפיה.

מה חשוב שנזכור?

ראשית, שאין דרך אחת נכונה. במציאות המורכבת והמתמשכת שכולנו נתונים בה, נתיבים רבים עשויים להוביל לצמיחה והחלמה. כלומר, הדרך לחוסן אינה ליניארית וברורה, אלא אינדיבידואלית, משתנה וגמישה. במצבים של משבר, חוסר וודאות וקושי, ההמלצה תהיה לגייס את האיכויות הבאות, בעודנו מנווטים בין דפוסי התפקוד והחוסן השונים:

1. גמישות – החיפוש אינו אחר טכניקה מסוימת או פעולה כלשהי, אלא אחר היכולת לקבל תנודות בתפקוד. אין כאן סתירה, אלא תנועה. היכולת לנוע בין מצבי התפקוד והחוסן, מבלי להיבהל מהשינויים, מהווה ביטוי לגמישות הנדרשת.

2. קבלה – הסכמה וקבלה לכך שלא כל רגש דורש תיקון מיידי, ולא כל האטה או שינוי בתפקוד הם כשלון או עדות להיעדר חוסן. לעיתים, מדובר בגל טבעי של מערכת שמווסתת את עצמה. כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו לשהות, ולא למהר לשפוט מה קורה, אנחנו מחזירים לעצמנו מרחב בחירה. במרחב הזה מתרחש העיבוד.

3. מגוון – פעמים רבות, האנשים היקרים לנו הסובבים אותנו, לא מגיבים בהכרח כמונו: כשאנחנו מבקש פעולה הם יהיו בהשתהות, וכשאנחנו נהיה בהשתהות הם יפנו לעשייה מוגברת; יש מי שיחפשו משמעות מיד, ויש מי שירצו קודם לייצב שגרה. נזכור שאם לב העניין הוא גמישות, הרי שגם במרחב הבין אישי כדאי לאפשר דרכי תגובה שונות, להכיר בכך שהתנועה לא תמיד משותפת, ולא לשאול “מי צודק”, או מה התגובה הנכונה.

4. תנועה – להסכים להיות בתהליך. במקום שבו יש תנועה – גם אם היא איטית, גם אם היא מעגלית – יש חיים. אולי זו תמצית העניין: לא להיאחז בזהות של “מתפקד” ולא בזהות של “נשבר”, אלא לנוע.

ואסיים כמו שפתחתי, במילותיהם של שב״ק ס׳: “הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם, נופל וקם”. נזכור שלא הנפילה לבדה ולא הקימה לבדה, אלא הרצף ביניהן, התנועה.

על הכותבת – ד"ר טלי סמסון

עו״ס מומחית בבריאות, מ.ר. 100. עוסקת שנים ארוכות בטיפול, הוראה ומחקר אודות תהליכי החלמה מטראומה. חברת סגל קליני, המחלקה לרפואת משפחה, אונ' בן גוריון שבנגב. חברה באיגוד האירופאי לטיפול ממוקד פתרון.