הפרעות דיסוציאטיביות הן שם כולל להפרעות המאופיינות בנתק בין חוויות ומצבי מודעות שונים. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על סוגי הפרעות דיסוציאטיביות, גורמים וטיפול בהפרעות דיסוציאטיביות.
דיסוציאציה (ניתוק נפשי) היא תופעה נפשית המתאפיינת בשיבוש או קטיעה של תהליכים קוגניטיביים ונפשיים מרכזיים בזהות ובתפקוד, כמו תודעה, זיכרון, תפיסה רגשית ותחושת העצמי. החוויה הדיסוציאטיבית מתוארת לעיתים כבלתי רצונית, ועשויה להופיע בעוצמות שונות, באופן זמני או מתמשך. שכיחותן של הפרעות דיסוציאטיביות נעה בין 2%-1.5% באוכלוסייה.
הפרעות דיסוציאטיביות יכולות לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים: החל מתחושת ניתוק מהגוף או מהסביבה (דה-פרסוניליזציה ודה-ריאליזציה), דרך קושי להיזכר בתקופות מסוימות בחיים (אמנזיה דיסוציאטיבית) ועד למצבים מורכבים של שיבוש בתחושת הזהות (לדוגמה הפרעת זהות דיסוציאטיבית).
במרבית המקרים, הפרעות דיסוציאטיביות נובעות מחשיפה מוקדמת לאירועים טראומטיים או ליחסים בין-אישיים פוגעניים, אך דיסוציאציה עשויה להתרחש גם במצבי דחק אחרים או ללא רקע טראומטי. סימפטומים דיסוציאטיביים יכולים להופיע גם כחלק מהתמונה הקלינית של הפרעת דחק אקוטית והפרעת דחק פוסט-טראומתית, אך הפרעות אלה כוללות מאפיינים נוספים לשם אבחנה. כאשר תסמיני הניתוק הם המרכזיים בתמונה הקלינית – ייתכן כי מדובר בהפרעה דיסוציאטיבית.
3 ההפרעות המרכזיות
• דה פרסונליזציה/ דה ריאליזציה – דה פרסונליזציה/דה ריאליזציה היא הפרעה דיסוציאטיבית שבה מתקיימת חוויה מתמשכת או חוזרת של ניתוק מהעצמי או מהסביבה, כאשר בוחן המציאות נשמר. אדם במצב זה עשוי לחוות תחושת זרות או חוסר ממשות כלפי מחשבותיו, רגשותיו או גופו (דה- פרסונליזציה), או לחילופין תחושה שהעולם הסובב אותו אינו אמיתי או מוכר (דה-ריאליזציה).
• אמנזיה דיסוציאטיבית – הפרעה המאופיינת בחוסר יכולתו של אדם להיזכר במידע אודות חייו באופן החורג משכחה טבעית. האמנזיה יכולה להיות מקומית (כלומר בנוגע לאירוע או תקופה מסוימת), סלקטיבית (בנוגע להיבט מסוים באירוע), או כללית (בנוגע לזהות העצמית כולה או לחיים שלמים).
לעתים רחוקות כוללת הפרעה זו גם תופעה המכונה "פוגה דיסוציאטיבית", אשר בעבר נחשבה להפרעה בפני עצמה וכיום נכללת כאחד מהביטויים האפשריים, אם כי הנדירים, לאמנזיה דיסוציאטיבית. ה"פוגה" כוללת עזיבה פתאומית של מקום מגורים ועיסוק, המלווה באמנזיה חלקית או מלאה סביב הזהות העצמית והחיים הקודמים.
• הפרעת זהות דיסוציאטיבית (בעבר כונתה "פיצול אישיות") – מצב נפשי מורכב שבו מתקיימת חוויה של שיבוש מתמשך בתחושת הזהות. אדם במצב זה עשוי לחוות נוכחות של שתי זהויות מובחנות או יותר, בעלות הבדלים בזיכרון, בתחושה, בתפיסה ובאופן ההתנהגות. לעיתים מתלווה לכך אמנזיה (שכחה) בנוגע לאירועים שחוו אחד או יותר ממצבי העצמי, כך שקיים פער בזיכרון או בתחושת ההמשכיות האישית.
פרט לשלוש ההפרעות המרכזיות, עידכון המהדורה החמישית של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני (DSM-5-TR) כולל קטגוריה נוספת של "הפרעות דיסוציאטיביות המוגדרות אחרת" או "הפרעה דיסוציאטיבית לא מוגדרת", המיועדת למצבים שבהם קיימים סימפטומים דיסוציאטיביים משמעותיים הגורמים לפגיעה בתפקודי חיים משמעותיים, אך הם אינם עומדים בקריטריונים המלאים של ההפרעות המרכזיות.
מה הם הגורמים להתפתחות הפרעות דיסוציאטיביות?
הפרעה דיסוציאטיבית יכולה להתפתח על רקע שילוב בין גורמים סביבתיים, נפשיים וביולוגיים. אחד הגורמים המרכזיים שנמצא קשור למצבים דיסוציאטיביים הוא חשיפה לאירועים טראומתיים משמעותיים ומתמשכים, במיוחד בילדות המוקדמת. אירועים אלה עשויים להשפיע על האופן בו הזהות הנפשית מתגבשת, ולהוביל לפיתוח מנגנוני הגנה שמטרתם להפחית כאב רגשי באמצעות ניתוק מהחוויה או מהעצמי.
גורמים נוספים כוללים מצבים של לחץ נפשי מתמשך, רגישות אישיותית מוגברת ונטייה גנטית. לעיתים, תסמינים דיסוציאטיביים יכולים להתעורר גם בעקבות שימוש בחומרים פסיכואקטיביים או פגיעת ראש טראומתית.
כיצד ניתן לטפל בהפרעות דיסוציאטיביות?
הטיפול בהפרעות דיסוציאטיביות מותאם למאפיינים הייחודיים של כל הפרעה, אך לרוב מתבסס על עקרונות טיפוליים דומים, שמטרתם לסייע בהפחתת מצוקה, חיזוק תחושת זהות ויציבות נפשית, ושיפור התפקוד היומיומי. הטיפול כולל לרוב שילוב בין גישות שונות, בהתאם לצרכים של האדם ולרקע האישי והרגשי שלו.
גישות טיפול מגוונות עשויות להילקח בחשבון, ובהן טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, גישות דינמיות, טיפול בטראומה, סכמה תרפיה ולעיתים גם טיפול קבוצתי. רבות מהגישות מתמקדות בשילוב חלקים נפשיים מנותקים, עיבוד של חוויות קשות, וחיזוק תחושת הזהות והרצף העצמי.
במקרים מסוימים, טיפול תרופתי עשוי לסייע בהתמודדות עם תסמינים נלווים כמו חרדה, דיכאון או מצוקה פוסט-טראומטית, אך הוא אינו מהווה טיפול ייעודי בהפרעה עצמה.
מקורות
מרגלית, ח., ויצטום, א. (1997), טראומה, אמנזיה ודיסוציאציה: היבטים קליניים ותיאורטיים חלק א – סקירה תיאורטית, שיחות יא (3)
American Psychiatric Association (2022) Diagnostic and statistical manual of mental disorders, 5th Edition, text revision
Bachrach, N., Rijkeboer, M. M., Arntz, A., & Huntjens, R. J. (2023). Schema therapy for Dissociative Identity Disorder: a case report. Frontiers in psychiatry, 14, 1151872
Wilkhoo, H. S., Islam, A. W., Reji, F., Sanghvi, L., Potdar, R., & Solanki, S. (2024). Depersonalization-derealization disorder: etiological mechanism, diagnosis and management. Discoveries, 12(2), e190
