תפריט נגישות

Stage of Concern - שלב האכפתיות

שלב האכפתיות הוא מונח שנטבע על-ידי ויניקוט, המייצג שלב חשוב בהתפתחותו הנפשית של התינוק, בו הוא חש לראשונה תחושת אחריות ואכפתיות כלפי הזולת. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על התפתחות היכולת לאכפתיות, שני סוגים של אכפתיות ועל שלב האכפתיות בטיפול פסיכואנליטי.  

אבן דרך חשובה בהתפתחותם הנפשית של פעוטות מתרחשת כאשר הם מתחילים להתייחס לחוויות מכאיבות או לא נעימות של האחר, באמצעות תגובות המביעות אכפתיות כמו ניחום, ליטוף או חיבוק. 'שלב האכפתיות' (Stage of Concern) הוא מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד ויניקוט, המתייחס להישג התפתחותי בחייו הנפשיים של התינוק בו הוא מרגיש לראשונה אחריות כלפי האחר ומקבל על עצמו אחריות זו. ויניקוט סבר כי היכולת לאכפתיות עומדת מאחורי כל משחק או עבודה קונסטרוקטיביים ומאפשרת חיים נורמליים ובריאים, ועל כן ראויה להתייחסות בתיאוריה ובמעשה הטיפולי.

התפתחות היכולת לאכפתיות

ויניקוט טען כי התפתחותה של היכולת לאכפתיות מותנת בקיומה של אם טובה דיה (Good Enough Mother) (או כל דמות טיפולית עיקרית) אשר מעניקה לתינוק את הסביבה לה הוא זקוק על מנת להשלים את התפתחותו הנפשית. למעשה, מדובר בשתי פונקציות נפשיות אותן על האם למלא עבור תינוקה. לראשונה קרא ויניקוט 'אם-אובייקט' (Object-Mother) – המתייחסת להיותה של האם דמות מעוררת יצריות, וליכולתה לשרוד את האפיזודות מונעות-יצר-ההרסנות של התינוק. למשל, כאשר התינוק בוכה וצורח ואולי אף מנופף בגפיו ללא משים כאשר הוא חש רעב או עייפות. זהו שלב בו התינוק עושה באם שימוש אותו ויניקוט כינה 'שימוש ללא רחם', שכן התינוק עדיין אינו מודע לקיומה העצמאי והנפרד של האם, ועל כן לא יכול עדיין לחוש אכפתיות או להביע התחשבות כלפיה.

לפונקציה השנייה קרא ויניקוט 'אם-סביבה' (Environment-Mother) – זוהי פונקציה מגוננת, המתבטאת ביכולתה של האם להמשיך ולהביע אמפתיה כלפי תינוקה, ולהעניק לו הזדמנויות לתיקון בהן יוכל לבטא גם את איכויותיו החיוביות (למשל להביע כלפיה חיבה, סקרנות או הנאה), ולקבל את מחוותיו הספונטניות בשמחה ובשביעות רצון. ויניקוט הסביר כי ההתחברות בין שתי החוויות הללו – הישרדותה של האם-אובייקט ומתן הזדמנויות לתיקון על ידי האם-סביבה – היא אשר מאפשרת בסופו של דבר את התפתחות היכולת לאכפתיות.

שני סוגים של אכפתיות

במקור, ראה ויניקוט באכפתיות נגזרת של רגשות אשמה, בדומה לתפיסתה של מלאני קליין (עליה התבסס בראשית דרכו). אך מאוחר יותר, הוא הכיר בטבעה האוטונומי של האכפתיות ובחשיבותה להתפתחותו הנפשית של התינוק. על כן, הוא הציע שני סוגים של אכפתיות, אשר מהווים הישגים התפתחותיים ומצבים רגשיים שונים:

1) אכפתיות כאשמה – סוג זה של אכפתיות מתייחס לתגובה לתחושות אשמה וחרדה אשר נחוות על ידי התינוק בשל יחסו חסר הרחמים כלפי האם, המאפיין את החודשים הראשונים לחיים. לפי ויניקוט, שלב זה הוא הכרחי ומעיד על כך שהושגה אמביוולנטיות, או מידה מסוימת של אינטגרציה באגו של התינוק, המאפשרת לו לחוות את האובייקט באופן מורכב – כמכיל חלקים חיוביים וחלקים מעוררי הרסנות גם יחד. בשלב זה, הושגה מציאות נפשית עשירה ועצמאית בעולמו הפנימי של התינוק, החווה עצמו כישות שלמה ונפרדת מהאם.

2) אכפתיות כשמחה/הנאה – סוג זה של אכפתיות נובע מהכרתו של התינוק בעובדה כי הוא ואימו יכולים להתקיים זה לצד זו מבלי לסכן את קיומם כישויות נפרדות, כשני סובייקטים. עם הזמן, התינוק מגלה כי האם שורדת את הרסנותו ואף מעניקה לו הזדמנויות לתיקון, בהן הוא יכול לתרום ולהעניק לה. בעקבות התנסות זו, התינוק חש הכרת תודה כיוון שהוא יכול "להרוס" (להביע כעס, תוקפנות, אכזבה וכו') ולאהוב את האובייקט, והאובייקט שורד. כלומר, ההכרה באפשרות להביע את כל הרפרטואר הרגשי בתוך הקשר עם האם, מעניקה לתינוק תחושה של אותנטיות, אשר נמצאת בבסיס החוויה של שמחה ומפתחת את תחושת האכפתיות כלפי האם. כך, עוברת האשמה טרנספורמציה והתינוק חש תחושת אחריות כלפי האחר.

חשוב להבין כי שני סוגי האכפתיות יכולים להופיע בשלבים שונים לאורך החיים, אך הדומיננטיות היחסית של כל אחד מהם תקבע על פי מבנה האישיות של האדם, והנסיבות החברתיות אליהן הוא חשוף. לצד זאת, ויניקוט מסביר כי במידה והאם אינה מצליחה לשרוד את הרסנותו של התינוק או שאינה מספקת הזדמנויות מהימנות לתיקון (באופן מתמשך ולא כאירוע נקודתי), הדבר עלול להוביל לאובדן או פגיעה ביכולת לאכפתיות, ולהמרתה בחרדות ראשוניות ובהגנות מסדר נמוך כמו פיצול או דיס-אינטגרציה.

החידוש התיאורטי

ויניקוט, אשר התבסס בראשית דרכו על המודל ההתפתחותי של מלאני קליין, הלך והתרחק מתפיסתה גם באופן בו בחר להגדיר את שלב האכפתיות. הוא אומנם התחבר לרעיון העמדה הדיכאונית (The Depressive Position) אותו הציגה קליין, אך הציע את 'שלב האכפתיות' כדרך טובה יותר לתארו, ולמעשה הוסיף בכך גם חידוש בתפיסתו התיאורטית. כתביו מצביעים על שני הבדלים מרכזיים בין המונחים:

ראשית, קליין התייחסה למעבר של התינוק מהעמדה הסכיזואידית פרנואידית (The Paranoid-Schizoid Position) אל העמדה הדיכאונית כשלב בו התינוק מתחיל לתפוס את האובייקט כסובייקט שלם, ולא כשני אובייקטים נפרדים המכילים חוויות חיוביות או שליליות המפוצלות זו מזו לחלוטין. למעשה, היא הציעה כי הכרה זו בשלמות האובייקט, משמעה שהתינוק מכיר בכך שהאם ה"רעה" אותה שנא והתקיף בפנטזיה ברגעי תסכול, היא אותה האם ה"טובה" אליה הוא חש אהבה ברגעי סיפוק ונחת. לפי קליין, הכרה זו מובילה לאשמה דיכאונית ולניסיונות לתקן את מה שנהרס בפנטזיה. מנגד, ויניקוט הציע להחליף את המושג הפתולוגי 'דיכאון' במונח חיובי יותר, וגרס כי ההכרה בשלמות האובייקט מובילה לתחושה של הכרת תודה על היכולת להביע את כל הספקטרום הרגשי בתוך קשר, ועל כן גם לתחושת אחריות ואכפתיות כלפי האחר.

שנית, בתיאורה הפסיכודינמי של העמדה הדיכאונית, קליין שמה דגש על הפנטזיה הפנימית של התינוק, בה ההרסנות מוכתבת על ידי דחף המוות ופוגעת הן באובייקט הרע והן באובייקט הטוב (אשר כבר אינם מופרדים בשלב זה בנפשו של התינוק). לעומתה, מדגיש ויניקוט את הקשר הבין-אישי הקרוב בין האם לבין התינוק, ואת ההדדיות ביניהם, כמאפשרים את התפתחותה של תחושת האכפתיות כלפי הזולת. במובן זה, שלב האכפתיות הוא מושג המהווה אבן דרך בהתפתחותה של הגישה האינטר-סובייקטיבית בפסיכואנליזה, אשר רואה את האדם כישות המתפתחת מתוך קשר, שמה דגש על השותפות והקשר הבין-אישי בין שני סובייקטים, ומכונה בפי רבים "פסיכולוגיה של שני אנשים".

שלב האכפתיות בטיפול הפסיכואנליטי

ויניקוט הציע כי כפי שמעניקה האם לתינוקה את האיזון בין שתי הפונקציות 'אם-אובייקט' ו'אם-סביבה' (בין הישרדות אל מול ביטויי ההרסנות של התינוק לבין הענקת הזדמנויות לתיקון), כך גם על המטפל להעניק למטופל שוב ושוב את החיבור בין שתי החוויות הללו. כך, במידה והמטופל מקבל הוכחה לקיומה של מטרה קונסטרוקטיבית הנמצאת בהישג יד, וישנה 'אם-סביבה' המוכנה לקבלה, אז רעיון ההרס של ה'אם-אובייקט' עשוי להיות נסבל, ולא יוביל לתחושות קשות של אשמה וחרדה.

כך למשל, מספר ויניקוט על מטופל אשר אמר לו בתחילתה של פגישה טיפולית כי הוא מקווה שהטיפול שלו יהיה בעל ערך לעולם. לקראת סיומה של אותה הפגישה, סיפר המטופל על רגשות הקנאה שהתעוררו בו כלפי המטפל. בשלב זה, הציע ויניקוט חיבור בין אמירתו של המטופל בראשית הפגישה (הבעת רצון בהזדמנות לתיקון), לבין יכולתו להכיר בקנאתו במטפל (ביטוי ליצר ההרסנות). ויניקוט מסביר כי יכולתו של המטופל לחשוב כי יוכל להגיע לתיקון, היא שאפשרה לו להגיע לקשר אינטימי יותר עם הרסנותו – ולהודות בקנאה. אך במקביל, הוא מדגיש כי בכדי שהמטופל יקבל את החיבור בין השאיפה לתיקון לבין יצר ההרסנות, חשוב לאפשר לו להגיע בכוחות עצמו לביטוי ההרסנות, לפני שיציע זאת המטפל.


מקורות

התפתחות היכולת לאכפתיות. (1963) וויניקוט, ד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009.

Tolmacz, R. (2010). Forms of concern: A psychoanalytic perspective

אנשי מקצוע בתחום

פסיכואנליזה