תפריט נגישות
חיפוש

Mourning and melancholia - אבל ומלנכוליה

אבל ומלנכוליה (1917) הוא אחד מכתביו המפורסמים של זיגמונד פרויד, אשר מתאר את נסיונו של פרויד להתחקות אחר מקורות המלנכוליה. בנסיון זה פרויד יוצא מנקודת המוצא המתמקדת בדמיון בין אבל ומלנכוליה, ומתאר כיצד למרות הדמיון בחוויה הרגשית המאפיינת את שני המצבים, אבל ומלנכוליה מבוססים על תהליכים שונים באופן מהותי. פרויד ערך בחיבורו סקירה מקיפה של קווי הדמיון והשוני בין אבל ומלנכוליה, ובכך הציע תפיסה חדשנית ויוצאת דופן להבנת המלנכוליה, התהליכים העומדים בבסיסה והסכנה האובדנית הטמונה בה.

אבל ומלנכוליה: קווי דמיון

פרויד הציע כי אבל ומלנכוליה דומים בכך שהם מתעוררים בתגובה לאובדן אובייקט- אדם אהוב, סטטוס (זוגי, תעסוקתי, משפחתי וכד') או ערך עצמי. אבל ומלנכוליה מעוררים חוויה רגשית דומה המאופיינת בכאב, ירידה בעניין בעולם החיצוני ובאובדן היכולת למצא תחליף לאובייקט שאבד. במצבי אבל ומלנכוליה האני מצטמצם להתמסרות לעבודת האבל כך שאינו פנוי לעניין בנושאים אחרים או באנשים חדשים.

אבל ומלנכוליה: הבדלים

על אף החוויה הרגשית הדומה המאפיינת מצבי אבל ומלנכוליה, פרויד הצביע על הבדלים מרכזיים אשר מבחינים בין תהליך האבל הנורמטיבי לבין מצבי מלנכוליה.

אבל נורמלי יתעורר בדרך כלל בעקבות אובדן ממשי של האובייקט, כאשר האדם מבין היטב מי אבד לו ומה אבד ביחס אליו- לדוגמא, הורה אשר מאבד ילד יודע כי ילדו אבד וחש באובדן תפקידו כהורה. בתהליך האבל הנורמטיבי אובדנו של האובייקט מאלץ את האדם למשוך את קשריו הליבידינליים לאובייקט האבוד. באופן טבעי תביעה זו מעוררת רתיעה, אך במרבית המקרים ההכרה במציאות מנצחת את הרתיעה ובאופן הדרגתי וכואב האני ימשוך את קשריו מהאובייקט האהוב ומאפשר לו להמשיך ולהתקיים בנפשו, כאובייקט מופנם. רק במצבים קיצוניים הרתיעה מההכרה באובדן תהיה עזה עד כדי סירוב פסיכוטי להכיר בכך שהאובייקט אבוד. הגורם המאפשר לאדם למשוך לאט ובאופן הדרגתי את קשריו הליבידינליים מהאובייקט האבוד היא הסיפוק הנרקסיסטי הנובע מעצם החיים- סיפוק אשר באופן הדרגתי מאפשר לאדם לשוב ולהתפנות לעניין בעולם החיצוני שמחוץ לאובייקט האבוד.

מלנכוליה, לעומת זאת, עלולה להתעורר בעקבות אובדן ממשי או רעיוני כאשר בניגוד למצב של אבל- לא תמיד האדם מודע למה שאבד לו ביחס לאובייקט האבוד. כאמור, אבל ומלנכוליה דומים בחוויה הרגשית של כאב ואובדן עניין בעולם, אך במלנכוליה מתקיים רכיב נוסף שאינו מתקיים באבל- פגיעה בתחושת העצמי והתרוששות עזה של האני. בעוד שהאדם המתאבל עסוק באובייקט האבוד ובשינוי בעצמי שחל בעקבות האובדן, במלנכוליה מוקד העיסוק הוא בהאשמה וההשפלה העצמית. כאשר פרויד ניסה להבין את מקור העיסוק בהקטנה העצמית הוא זיהה את ההנאה הנגרמת לאדם מהשפלה עצמית זו ואת העובדה כי התכונות בהן האדם מאשים את עצמו מאפיינות את האובייקט האבוד יותר משהן מאפיינות את האדם עצמו. דוגמא למצב כזה היא אלמנה טרייה אשר פירנסה וגידלה את המשפחה בכוחות עצמה ולאחר התאלמנותה מאשימה את עצמה ומדגישה איזו רעיה גרועה היתה מאחר ובעלה השתיין נהרג בתאונת דרכים. כלומר, פרויד טען כי ההשפלה והשנאה העצמית המאפיינות את המצב המלנכולי מופנות בעצם לאובייקט האבוד, והאבל הוא אבל על העצמי יותר משהוא אבל על האובייקט.

 את היווצרות התהליך המלנכולי פרויד מסביר ב'סכסוך דו הערכיות': חוויות טראומטיות ואכזבה מהאובייקט מעוררים חרדה ומודחקים והאדם מזדהה עם חלקיו הרעים של האובייקט- ומותיר את האובייקט עצמו "נקי" מאשמה. כך, מתאפשר לאדם לשמור על קשר חיובי עם האובייקט ולא להינתק ממנו למרות האמביוולנטיות כלפיו.  אובדן האובייקט האהוב מדגיש את דו הערכיות כלפיו, והשנאה לאובייקט מותקת אל העצמי. בהתאם, ההלקאה העצמית מעוררת סיפוק נרקסיסטי מאחר והיא מאפשר לאדם לבטא סוף סוף, גם אם באופן עקיף ומותק, את רגשות השנאה והכעס המודחקים. למעשה, בתהליך המלנכולי האדם מתייחס אל עצמו כאל אובייקט (עקב ההזדהות העזה עם האובייקט האבוד) ובכך טמונה גם הסכנה האובדנית הנובעת לעיתים ממצבי מלנכוליה: מאחר והאדם מתייחס אל עצמו כאל אובייקט, הסיפוק הנרקסיסטי הנובע מעצם החיים הופך בלתי רלוונטי והאדם עלול לבחור להמית את עצמו.


תחומי מומחיות:
טיפול במצבי אבל ושכול

אנשי מקצוע בתחום

טיפול במצבי אבל ושכול