תפריט נגישות

Kubler-Ross Model - מודל שלבי האבל של קובלר-רוס

מודל "חמשת שלבי האבל" של הפסיכיאטרית קובלר-רוס מציע חמישה שלבים דרכם עוברים אנשים המתמודדים עם מוות של אדם יקר או קבלת בשורה על מחלה אנושה שלהם או של יקריהם. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על השלבים השונים. 

אליזבת קובלר-רוס, פסיכיאטרית אמריקאית ממוצא שוויצרי, פרסמה ב-1969 את "מודל חמשת השלבים להתמודדות עם מצבי אבל ואובדן". שנות התבגרותה כנערה צעירה באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה השפיעו על זהותה המקצועית, והיא מתארת כיצד ביקור שערכה לימים במחנה הריכוז מיידאנק שבפולין גרם לה להתחיל להתמודד עם שאלות של מוות, אובדן ואכזריות. את מודל חמשת השלבים היא ניסחה בתקופה בה חיה ופעלה בארה"ב, מתוך עבודה רבת שנים עם חולים סופניים ובני משפחותיהם אותם ליוותה מרגע קבלת הידיעה על מצבם ועד להשלמה עמו. שלבי המודל מתייחסים להתמודדות של הנוטה למות עם מצבו שלו, כמו גם להתמודדות של הסביבה עם אובדנו של אדם קרוב.

המודל של קובלר-רוס מציע מסגרת להמשגת התהליך, אך חשוב להבהיר כי לא מדובר בדרך "נכונה" או "מחייבת" להתמודדות במצבים אלו. תהליכי אבל ואובדן לובשים צורה ייחודית המשתנה מאדם לאדם ומשקפת את מאפייניו האישיים. חמשת השלבים אותם מונה המודל אינם חייבים להופיע באופן כרונולוגי, בזה אחר זה ולפי הסדר, ולא כולם יופיעו אצל כל האנשים. 


  • אבל ומנלכוליה לפי פרויד
  • התמודדות עם אובדן של אדם אהוב
  • בקצה השמיים: התמודדות
    רוחנית ורגשית עם אובדן ואבל

שלב 1 - הכחשה ובידוד: "לא, זה לא יכול להיות"

בשלב זה החולה ובני משפחתו לא מאמינים לקבלת הבשורה על הסוף המתקרב, ובדרך כלל משוכנעים שנפלה טעות. ההכחשה היא לרוב הגנה זמנית המבטאת את הקושי להתמודד עם המציאות, והיא תגובה אנושית טבעית במצבי קיצון מעין אלו. קובלר-רוס מתייחסת לתגובה זו כמעין "בולם זעזועים" לו האדם זקוק עם קבלתה הראשונית של הידיעה הקשה. ההשהייה שבתגובת ההכחשה מאפשרת לאדם פסק זמן בו הוא יכול לאסוף את עצמו ולגייס כוחות. בהדרגה הוא יוכל להחליף את ההכחשה במנגנוני הגנה פחות קיצוניים, שיאפשרו בהמשך הבנה וקבלה של המצב, גם אם בצורה חלקית. 

שלב 2 - כעס: "למה דווקא אני?"

מרבית האנשים לא יכולים להמשיך להתכחש לאורך זמן לבשורת המוות המתקרב או לידיעה כי אהובם איננו עוד, וכך ההכחשה מפנה את מקומה לרגשות קשים של כעס, זעם, קנאה ושנאה. תגובת הכעס לרוב מופנית החוצה, מוטחת לכל עבר, לעיתים בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה. זהו שלב קשה להתמודדות בפרט עבור הסביבה הקרובה של החולה הסופני או של האדם המתמודד עם אובדן, אשר נדרשת לספוג את תגובותיו הקשות. הבנה וקבלה מצד הסובבים של ביטויי הזעם המופנים כלפיהם יעזרו להוביל את ההתמודדות בכיוון של השלמה, בעוד שתגובה הפוכה מצד הסביבה (להגיב לזעם בזעם) תאט את התהליך ותגרום לתחושות קשות של בדידות.

שלב 3 - מיקוח: "אני אעשה הכל, רק תן לי עוד כמה שנים..."

שלב זה מאפיין בעיקר חולים סופניים אשר מתמודדים עם בשורת המוות המתקרב ונדרשים לקבל את האפשרות של אובדן המתרחש בהדרגה, ופחות נפוץ בתהליכי אבל על אובדן שכבר התרחש. בשלב המיקוח החולה מבטא את רצונו לדחות את הקץ דרך התמקחות בניסיון למנוע את הבלתי נמנע. ההתמקחות כוללת בדרך כלל התחייבות ל"תשלום" כלשהו מצד החולה בתמורה לדחיית גזר הדין או למילוי משאלות אחרונות ("קח אותי במקומו רק תן לו להמשיך לחיות"; "אני מבטיחה לשפר את דרכיי, להפסיק לעשן ולשמור על הבריאות שלי"). 

שלב 4 - דיכאון: "הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לחיות?"

בשלב זה תחושה חריפה של אובדן, המשתנה בחומרתה מאדם לאדם, מחליפה את הכעס ואת ניסיונות המיקוח. תחושת האובדן לרוב מלווה במחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה, בושה, כישלון והחמצה. קובלר-רוס לא מאמינה בניסיונות לעודד ולהרגיע את החולה או את המתאבל השרוי בדיכאון. לדבריה, הרגשת הדיכאון היא עיבוד רגשי חשוב של המצב, והיא מסייעת לתנועה בכיוון של קבלה והשלמה. למרות הקושי של הסביבה לראות את אחד מיקיריהם שרוי בדיכאון, כדאי להימנע מלעודד ולשכנע ש"יהיה בסדר", ובמקום זאת יש לנסות לצלוח שלב זה מתוך הקשבה והבנה סבלניות.

שלב 5 - קבלה: "יהיה בסדר, אני אהיה בסדר" 

אם הסתייע בידו של האדם לעבור בתמיכת הסביבה את שלבי ההתמודדות הקודמים - יופיע בסופו של דבר שלב הקבלה וההשלמה. בשלב זה האדם מוותר על המאבק נגד הגורל ועל חשבונות העבר שלו עם אחרים ועם הסביבה. החולה או המתאבל מסוגל כעת לבטא את מגוון הרגשות שחווה בשלבים הקודמים, תוך השלמה עם סופיות החיים ופרידה מהאדם היקר לו. האדם מתכנס בתוך עצמו, מרוקן מרגשותיו הקשים ומלהט המאבק כנגד המציאות הכואבת. הוא יכול להרגיש תשוש, להזדקק למנוחה רבה ולמרחב שקט ונטול מדאגות היום-יום. קבלה של המצב על ידי האדם עצמו וסביבתו הקרובה תאפשר פרידה של ממש. רוב החולים מגיעים לשלב זה, אך ישנם מעטים הממשיכים במאבק במוות ובהכחשתו, מבלי שהם מצליחים להשלים בשלווה עם המציאות (חשוב בהקשר זה להבחין בין ייאוש וכניעה לבין השלמה וקבלה). 


מקורות

אליזבת קובלר רוס (2002), המוות חשוב לחיים, כתר הוצאה לאור.

אביגדור קלינגמן (1998), מוות ושכול במשפחה, מכון הנרייטה סולד, ירושלים.

Elisabeth Kübler-Ross (1973), on death and dying, Routledg.

תחומי מומחיות:
טיפול במצבי אבל ושכול

אנשי מקצוע בתחום

טיפול במצבי אבל ושכול