תפריט נגישות

Identification With the Aggressor - הזדהות עם התוקפן

הזדהות עם התוקפן היא מנגנון הגנה דרכו קורבן של יחסים תוקפניים מזדהה עם היבטים מסוימים בעמדת התוקפן, וכך מגן על עצמו מפני מפגש עם כאב וקונפליקט. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על פעולת מנגנון ההזדהות עם התוקפן ומאפייניו ביחסים הטיפוליים.  

הזדהות עם התוקפן היא מנגנון הגנה, אשר דרכו נמנע אדם לחוש רגשות קונפליקטואלים כלפי דמות שמפעילה כלפיו תוקפנות. זאת, באמצעות הזדהות עם עמדת התוקפן, אימוץ עמדותיו או התנהגויותיו. ביטוי קיצוני למצב של הזדהות עם התוקפן ניתן לראות גם בתסמונת שטוקהולם - מצב בו אסירים ושבויים מזדהים עם שוביהם.

כמו יתר מנגנוני ההגנה, הזדהות עם התוקפן נועדה לשמור על האדם מפני מפגש עם תכנים, דחפים או קונפליקטים נפשיים על ידי הרחקתם מן המודעות. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, היה הראשון לטעון כי האגו מפעיל מערכת של מנגנוני הגנה במטרה לשמור על האדם מפני עימות עם תכנים שהם קשים מנשוא עבור הנפש. בתו, אנה פרויד, המשיכה את דרכו והמשיגה רבים ממנגנוני ההגנה, ובין היתר את מנגנון ההזדהות עם התוקפן.

חשוב לזכור, כי פעילות מנגוני ההגנה היא חיונית עבור שמירה על חוויה נפשית מאוזנת, ועל יכולת התפקוד של האדם. במקרה של הזדהות עם התוקפן, מדובר על תפקוד תחת תנאים של הפעלת כוח או הטלת אימה מצד הדמות התוקפנית.

פעולת ההזדהות עם התוקפן

אנה פרויד תיארה את פעילות המנגנון במצבים בהם הסובייקט עומד מול איום או סכנה שמקורם חיצוני, דמות תוקפן, בהקשרים מגוונים – למשל תוקפנות פיזית, חוויה של ביקורת ועוד. בתגובה לכך, הסובייקט לוקח אחריות על אותה תוקפנות, באמצעות חיקוי דמות התוקפן או אימוץ סמלי כוח שמאפיינים אותה. כך, המנגנון מייצר התנהגות שתוצאתה נראית כמעין היפוך תפקידים, המותקף הופך לתוקפן.

למשל, בספרה "האני ומנגנוני ההגנה" תיארה פרויד ילד שבכל פעם שהמורה שלו היה צועק עליו ומעמיד אותו במקומו, היה מתחיל בתגובה לעוות את פניו בצורה שהיתה בלתי הולמת לחלוטין. כאשר בדקה זאת לעומק, גילתה פרויד שעוויתות אלו היו הדרך של התלמיד להתמודד עם החרדה מתוקפנות המורה כלפיו: הוא חיקה את מילותיו ואת תנועות הפנים של המורה, ובכך הטמיע את עצמו במושא החיצוני המאיים.

פרויד ראתה את המנגנון כמבוסס על פתרון תסביך אדיפוס – כאשר הילד מפתח הזדהות עם האב שקודם לכן הוא חווה כ"תוקפן". כך, בבסיסו, המנגנון מסייע לכינון הסופר אגו, שכן דרכו מופנמת אפשרות לביקורת שמופנית כלפי פנים. זאת לאחר שדמות התוקפן מופנמת.

הזדהות עם התוקפן על פי פרנצי

שנדור פרנצי התייחס בכתיבתו למנגנון ההזדהות עם התוקפן, כחלק מהתיאוריה שלו בנושא טראומה. לפיו, מדובר במצב בו הקורבן שולל את הסובייקטיות שלו עצמו, בכדי "להפוך" למה שהתוקפן מצפה שיהיה, כחלק מניסיון להישרדות.

לפיו, פעולת המנגנון מתבססת על קיומה של דיסוציאציה, אשר מאפשרת לקורבן להתנתק מרגשותיו או מתפיסות המציאות שלו, וכך להימנע מהסבל שמעוררים היחסים הטראומטיים. כך, נוצר "מקום" לחוויה הפנימית שמכוננת את ההזדהות עם דימוי התוקף, כחלק ממנגנון הישרדות. ההזדהות, לצד הרחקה של תחושות, רגשות, תפיסות ומחשבות שימנעו תחושה של ביטחון לצד התוקף. כך, באופן לא מודע, הקורבן מתכוונן לצרכי התוקפן וכך מייצר הלימה בין החוויה הפנימית שלו לבין המצב הטראומטי.

בכתיבתו, התייחס פרנצי לטראומה שמהותה פגיעה מינית של מבוגר בילד. הוא תיאר את המבוגר, התוקפן, כמי שחי בחוויה נפשית של תשוקה ואשמה בה בעת. בתגובה לכך, הוא מתאר כי ההזדהות עם התוקפן אשר יחווה הילד, תתבטא בציות מלא לרצון התוקפן מתוך פחד. הילד מפנים את רגשות האשם של המבוגר, ופועל על פיהם. כחלק מן ההזדהות, הילד, או הקורבן, יזדהה עם תחושת האחריות על הפגיעה. הפנמה של תחושת אחריות זו, פועל כ"לקיחת" רגשות האשם מן הקורבן, מה שמאפשר להמשיך ולשמר אותו כאובייקט טוב.

כך לדוגמא, ילד שאחד מהוריו פוגע בו מינית, עשוי לפתח הזדהות עם התוקפן שתאפשר לו להמשיך לשמר תחושות של אהבה, וראייה חיובית של אותו הורה, בעוד הוא יקח את האחריות על הפגיעה על עצמו, כדי לשמר את ההורה כדמות מיטיבה בחייו. זאת, מתוך החרדה שאם לא יהיה כך, ישאר הילד לבדו ללא דמות הורית.

לצד כל אלו, פרנצי הדגיש כי הזדהות זו אינה מלאה – בתוך הקורבן יישמר חלק שמתנגד לאובדן העצמי, גם אם הדבר יהיה באופן עדין וסמוי. כמו כן, פרנצי זיהה את שכיחותו הגבוהה של השימוש במנגנון הזדהות עם התוקפן. מתוך כך, הוא הצביע על כך שמטופלים רבים חווים בחייהם "טראומות נורמליות" – כלומר אירועים שאינם מוגדרים כטראומה חריפה (למשל פגיעה מינית או סכנת חיים), אולם נושאים עמם משמעות טראומטית (למשל דינמיקה של יחסים בין אישיים).

הזדהות עם התוקפן ביחסים הטיפוליים

בכתיבתו, התייחס פרנצי לאופן בו המנגנון בא לידי ביטוי בתוך היחסים הטיפוליים. הוא זיהה זאת בקרב המטופלים אשר לא הראו בטיפול כל תחושות של כעס או ביקורת כלפיו, וכמו כן שנמנעו מלהגיע עמו לעימותים. גם כאשר ניסה לעודד אותם להפגין רגשות שכאלו, הם הציגו עמדה צייתנית ומשתפת פעולה עם הטיפול. הוא הבין דינמיקה זו כמצב בו המטופל מתאים עצמו לרצונות וההעדפות של המטפל באופן מלא, מתוך הפנמה והזדהות עם עמדתו.


מקורות 

ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

לאפלאנש ז' ופונטליס, ב., 1967 .[(אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תולעת ספרים.

פרויד, א. (1977). האני ומנגנוני ההגנה. תל-אביב: דביר.

Identification with the aggressor and the 'normal traumas': Clinical implications. Frankel, Jay. International Forum of Psychoanalysis, Vol 13(1-2), May 2004, 78-83

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה