מלאני קליין ייסדה את הזרם הפסיכואנליטי של יחסי האובייקט: זרם אשר הציב את היחסים המוקדמים שהתינוק רוקם עם האובייקטים המופנמים שלו בלב תהליכי ההתפתחות הנורמליים והפתולוגיים. קליין הציע כי בתקופת החיים המוקדמת, במסגרת העמדה הסכיזואידית פרנואידית, התינוק אינו חווה את האובייקטים שלו כאובייקטים שלמים בעלי היבטים שליליים וחיוביים אלא מפצל את החוויות הטובות והמתסכלות ומשייך אותן, בהתאמה, לחוויות עם אובייקטים טובים ואובייקטים רעים.
חמדנות היא אחד מאופני ההתייחסות הפרימיטיביים של התינוק אל האובייקט שלו: יחס המבוסס על רצון לנכס לעצמו את כל הטוב שבאובייקט, מבלי לחוות דאגה או אכפתיות סביב ריקונו או חיסולו של האובייקט. כך, למשל, התינוק הרעב החווה חמדנות רוצה לבזוז את האם, לרוקן את השד מחלב עד תומו, ואינו מוטרד מהעייפות, הכאב או תחושת ההתרוקנות שהוא גורם לאמו. עם הזמן העמדה הדיכאונית תהפוך לעמדה הדומיננטית בחוויתו של התינוק והוא יתחיל לחוות את אמו כאובייקט שלם. בשלב זה, מלווה גם בדאגה ובתחושת אשמה סביב נזק הנגרם לאובייקט, התינוק יחסו של התינוק אל האם לא יתאפיין עוד בחמדנות חסרת אכפתיות.
על אף היעדר האכפתיות כלפי האובייקט המלווה את החוויה של חמדנות, חמדנות אינה חוויה של הרס ותוקפנות. התינוק הרעב רוצה את כל הטוב לעצמו ואינו מוטרד מהשפעות חמדנותו על האובייקט, והפגיעה באובייקט היא תוצר נלווה ובלתי מכוון לחמדנותו. זאת, לעומת צרות עין, שהיא רגש פרימיטיבי נוסף המאפיין את העמדה הסכיזואידית פרנואידית: במסגרת חוויה של צרות עין התינוק אינו מעוניין לקחת את הטוב של האובייקט ולנכס אותו לעצמו, אלא לתקוף ולהרוס את הטוב שבאובייקט. את ההבדל בין חמדנות לבין צרות עין ניתן לתאר, בהתאמה, כהבדל בין חוויה של "אני רוצה הכל" לבין חוויה של "אם לי אין, אדאג לכך שגם לך לא יהיה". קליין הציעה כי חמדנות וצרות עין קשורות זו בזו באופן בלתי ניתן להפרדה, כך שהחמדנות מתמקדת בהפנמה (לקיחה פנימה של כל טובה של האם) ואילו צרות עין ממוקדת בהשלכה (הרס של הטוב של האחר). תפיסות מאוחרות יותר, לעומת זאת, הדגישו את טבעה ההרסני של צרות העין והפחיתו במידת ההרסנות הטמונה בחמדנות.
ביבליוגרפיה
קליין, מ. כתבים נבחרים. הוצאת תולעת ספרים, 2002.
