עקרון העונג הוא אחד משני העקרונות המעצבים את התפקוד הנפשי ודרכו את ההתנהגות- עקרון העונג ועקרון המציאות. פרויד ראה את עקרון העונג כעקרון הבסיסי והפרימיטיבי ביותר, אשר מתמצה בנטייה האנושית לחתור להשגת עונג באמצעות הרגעת צורך דחפי (למשל, רעב או מין) ולהימנע ממצבים של אי-עונג. זאת, מתוך הנחה שמצבי אי עונג קשורים בעלייה בגרייה הדחפית בעוד שעונג קשור בפורקן וסיפוק הגרייה הדחפית.
עקרון העונג, כאמור, הוא עקרון מולד אשר מניע את התינוק החל מלידתו. התינוק הצעיר אינו מתחשב בנסיבות המציאות אלא חותר לפורקן דחפי מידי בכל רגע בו דחפיו מתעוררים, כפי שמדגימות זעקות השבר של תינוק החווה רעב או מצב גופני בלתי נעים כלשהו. פרויד הציע כי בראשית חייו, התינוק מנסה לספק את דחפיו באמצעים הלוצינטוריים אך מאחר ואלו מביאים לאכזבה, הוא מתחיל להכיר במציאות. כך, למשל, כאשר התינוק מגלה שהזיה על שד מלא חלב אינה מספקת כמו יניקה אמתית, הוא מתחיל להכיר בהדרגה במציאות ולהבחין בין השד הממשי לשד המפונטז. הכרה זו במציאות מהווה את הבסיס להתפתחויות מוטוריות וקוגניטיביות אשר מכוונות להשגת סיפוקים מציאותיים. עם הזמן, כאשר התינוק פוגש יותר ויותר את דרישות המציאות, הוא מתחיל לאמץ את עקרון המציאות אשר מסייע לו לווסת את התנהגותו באופן שיאפשר לו להשיג סיפוקים דחפיים באופן מותאם לנסיבות החיצוניות ולדרישות הסביבתיות. כך, למשל, אנו עדים לכך שילדים מצליחים לדחות סיפוקים טוב יותר ככל שהם גדלים. במסגרת מבחן המרשמלו, למשל, נמצא כי פעוטות צעירים מאוד עשויים להתקשות לוותר על ממתק גם אם יבטיחו להם שהתאפקות בת מספר דקות תביא לקבלת ממתק נוסף, בעוד שפעוטות גדולים יותר יצליחו לדחות את הסיפוק הדחפי (אכילת המתק) ולהמתין לקבלת גמול אטרקטיבי יותר.
חשוב לציין כי על פי התיאוריה הפרוידיאנית, גם כאשר עקרון העונג מצליח להתבסס ולווסת את התנהגותו של האדם באופן חיובי, עקרון העונג לעולם אינו נעלם או מנוטרל. עקרון העונג הוא שמניע אותנו לחיות, לאהוב וליצור באופנים מותאמים, כך שוויתור על עקרון העונג משמעו השתלטות של עקרון הנירוונה - עקרון שמקושר לדחף המוות ומתבטא בניסיון לנטרל או להפחית כל חוויה של גרייה חושית על ידי נסיגה ולא על ידי חתירה להשגת סיפוק דחפי.
