חיפוש

הזדהות עם התוקפן ו"טראומות נורמליות" - סיכום מאמרו של פרנקל

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

הזדהות עם התוקפן הוא מונח שטבע פרנצי אך משויך פעמים רבות לאנה פרויד אשר השתמשה בו שנים לאחר פרנצי, באופן צר וספציפי יותר. לרעיונותיו של פרנצי בהקשר זה יש משמעות עצומה על הבנתנו את היחסים הטיפוליים והטכניקה הפסיכואנליטית, ואלו הוצגו במאמרו של ג'י פרנקל משנת 2004 הזדהות עם התוקפן ו"טראומות נורמליות": השלכות קלינית (Identification with the aggressor and the 'normal traumas': Clinical implications).

רעיון ההזדהות עם התוקפן כפי שיוצג במאמר זה מערערת רעיונות אנליטיים יסודיים כהנחות לפיהן אסוציאציות חופשיות הן הדרך הישירה ביותר ללא מודע, שניתן להבין את המטופל באופן מבודד כאשר המטפל משפיע עליו באופן מינימלי, וכי תובנה היא דרך אמינה לריפוי. פרנצי מצביע על שכיחותה של הזדהות עם התוקפן, אותה הוא רואה כתגובה לטראומה, ובכך מצביע על שכיחותן של "טראומות נורמליות" בחייהם של מטופלים רבים- אירועים שאינם דרמטיים בטראומטיות שלהם, אך נושאים עמם משמעות טראומטית.

פרנצי התייחס להזדהות עם התוקפן כמצב בו הקורבן שוללת את הסובייקטיביות שלה ו"הופכת" בדיוק למה שהתוקף שלה צריך שתהיה- כחלק מנסיון ההישרדות שלה. תפיסה זו היא חלק מתיאוריה של טראומה אותה פרנצי גיבש.

תיאוריית הטראומה והנטישה הרגשית של פרנצי

במאמרו 'בלבול השפות בין הילד למבוגר' פרנצי טוען כי אחד ממאפייני ההתעללות בילדים הבלתי נסבלים וההרסניים ביותר עבור הקורבנות הוא הנטישה הרגשית ברגע של נזקקות עצומה. הוא הדגיש את תפקיד ההורה ה'אחר' אשר משתף פעולה עם הפוגע בהכחשתו והתעלמותו מהפגיעה. לטענתו, ילדים יכולים להתמודד כמעט עם כל דבר כל עוד יש אדם עמו הם יכולים לחלוק את הפחד והכאב. כאשר ההורה מפנה את גבו לילד ומתעקש ש"לא קורה כלום" - הילד נותר נטוש באופן בלתי נסבל מול החוויה הטראומטית. במצב כזה, הילדה הנפגעת נאלצת לבחור בין אמון לחוויתה וסיכון היחסים עם ההורה, לבין שמירה על היחסים במחיר אובדן האמון בכך שמה שהיא חווה הוא אמיתי. מאחר והילדה זקוקה להורה, קיים סיכוי סביר ש"תעדיף" שלא להאמין לעצמה ותתנתק מהחוויה כולל המחשבות והרגשות הנלווים לה באופן דיסוציאטיבי המתבטא בפיצול הרסני של האישיות. כך, פרנצי ממקם את ה"בדידות הטראומטית" או ה"נטישה הרגשית" כגורם מפתח בחוויה הטראומטית והדיסוציאציה.

התמודדות עם טראומה

הזדהות עם התוקפן הוא אחד ממנגנוני ההתמודדות עם טראומה לפי פרנצי, כאשר לשימוש בו נלווית הדיסוציאציה דרכה הקורבן מתנתקת מתפיסת המציאות שלה ומרגשותיה - היא מרוקנת את נפשה כדי להימנע מהסבל הנפשי ולפנות מקום לתחושות אשר התוקף צריך שתחוש. למעשה, הקורבן מזדהה עם הדימוי של התוקף אותה כחלק ממנגנון ההישרדות. בו זמנית, ההזדהות גורמת לה למחוק ולהשתיק תחושות, תפיסות, מחשבות ורגשות אשר ימנעו את תחושת הביטחון עם התוקף. באופן בלתי מודע, הקורבן מתכווננת לצרכי התוקף - התכוונות שעשויה להפוך לדריכות כרונית כלפי צרכיהם של אחרים. יחד עם זאת, ההזדהות עם התוקפן לעולם אינה שלמה - תמיד נותר חלק שמתנגד לאובדן העצמי, גם אם באופן חבוי ומעודן מאוד. פרנצי מדגיש כי אחד ההיבטים ההרסניים של ההזדהות עם התוקפן הוא ההזדהות עם תחושת הרוע והאחריות על הפגיעה אשר מאפשרת להמשיך ולשמר את האובייקט התוקפני כטוב ומיטיב.

הזדהות עם התוקפן ביחסים הטיפוליים

פרנצי זיהה את פעולתו של מנגנון ההזדהות עם התוקפן גם בקרב מטופליו, אשר סירבו להתעמת איתו ולחשוף תחושות של כעס וביקורת כלפיו. במקום זאת, אפילו כאשר עודד אותם לחשוף רגשות אלו, אמצו עמדה צייתנית ומשתפת פעולה. הוא הסיק כי מטופלים רגישים מאוד לנטיותיהם, רצונותיהם והעדפותיהם של המטפלים שלהם ומרבית הזמן מתאימים עצמם לאלו מבלי למחות. פרנקל מוסיף כי ניסיונו מורה על כך שנטייה זו אינה שכיחה רק בקרב מטופלים שחוו טראומות קשות אלא גם בקרב אלו שחוו וריאציות שונות של נטישות רגשיות.

פרנצי זיהה אף את נטייתו להזדהות עם מטופליו כתוקפנים ופרנקל מציע כי נטייה זו רווחת בקרב מטפלים אשר רבים מהם התמודדו בילדותם עם דרישות נרקסיסטיות ותלותיות של הוריהם. נטייה זו להזדהות עם מטופלים כתוקפנים יכולה להתבטא במגוון דרכים כאמפתיה ללא שורשים עמוקים, חמימות או מעורבות שטחית, היענות לדרישות של מטופלים בניגוד לרגשות המטפל, קושי סביב גביית תשלום ועוד. באופן אירוני, מטופלים מזהים לא פעם עמדה רגשית זו וחשים נטושים רגשית עוד יותר, במודע או שלא במודע. לעיתים אף יחושו כי עליהם לשתף פעולה עם מסכת הטוב של המטפל, אליה התייחס פרנצי כ"צביעות הורית".

"קנוניות" רגשיות בין מטפל למטופל עשויות לנבוע משיתוף פעולה הדדי של הזדהות עם התוקפן מאחר וכל אחד משתתפי הצמד הטיפולי חווה את האחר כמאיים ומנסה לרצות את דרישותיו הסמויות. במקביל, כל אחד חש כי הוא מאיים על השני וכי הוא מחזיק בעמדת כוח מולו. כך, נוצרת דינמיקה שמרחיקה מהבושה והחרדה העמוקות ביותר ומהנושאים המשמעותיים ביותר.

יישומים תרפויטיים

כיצד המשגתו של פרנצי את רעיון ההזדהות עם התוקפן מכוונת אותנו לחשוב על עבודתנו הקלינית? פרנקל מציג ארבעה תחומים הנוגעים לנושא: אסוציאציות חופשיות, הדדיות, סמכות המטפל ולקיחת אשמה ואחריות.

1. אסוציאציות חופשיות
למרות שאנו רגילים לחשוב על אסוציאציות חופשיות כעל האמצעי היעיל ביותר לחשיפת הלא מודע של המטופל, לאור הדברים שנאמרו עד כה ניתן להתבונן בהן מזווית אחרת. עקב מנגנון של הזדהות עם התוקפן, האסוציאציות של המטופל משקפות פעמים רבות לא את נפשו אלא את האסוציאציות שהוא חש כי המטפל צריך לשמוע ממנו. כך, האסוציאציות משקפות במקרים אלו לא את סובייקטיביות המטופל אלא את האובייקט של נפש המטפל. המטופל נותן למטפל את מה שהוא זקוק לו אך פעמים רבות עמדה זו בלתי מודעת והמטופל חש כי החומרים העולים הם אכן שלו וחווה אותם באופן עמוק. כמובן, ברמה עמוקה יותר מהלך זה בא על חשבון תפיסתו וחשיבתו העצמאיות של המטופל. פונקציה נוספת של האסוציאציות החופשיות עליה פרנצי מצביע מבוססת על הבחנתו כי תמיד קיימת מידה מסוימת של התנגדות לויתור על העצמי ולהזדהות עם האובייקט". לכן, אסוציאציות המטופל כוללות לא פעם ביקורת מוסווה על המטפל.

2. הדדיות
רעיון ההזדהות עם התוקפן מבוסס על ההנחה כי דברי ופעולות המטופל לא ניתנות להבנה במנותק מהאינטראקציה עם המטפל. בהתאם, ניתן להניח כי קיימת מידה מסוימת של הדדיות בתהליך הטיפולי. פרנצי ניסה לבחון את פורמט האנליזה ההדדית, אך פורמט זה אינו הדרך היחידה בה המטפל מבנה את האינטראקציה הטיפולית. ישנה הדדיות מסוימת גם בטיפולים "רגילים", אשר דרכה מתקשרות הסובייקטיביות והנפש של המטפל עם אלו של המטופל. פרנצי זיהה את הסכנות הטמונות בהדדיות מסוג זה: מטופלים יכולים להיפגע ממה שהמטפל מרגיש או לא מרגיש, להשתמש בהדדיות באופן סדיסטי וכן הלאה; במקרים מסוימים החלטת המטפל לחשוף דבר מה משקפת הזדהות וציות פתולוגי עם מטופל מאיים, או נסיגה ממנו.

3. סכנות סמכותו של המטפל
היבט נוסף של שכיחות ההזדהות עם התוקפן של מטופלים היא האופן בו כוחו של המטפל נתפס לא פעם באופן טראומטי. פרנקל טוען כי מרבית המטפלים אינם תופסים את עוצמת כוחם על מטופלים. בעוד שמרביתנו ויתרנו על עמדת הביטחון הסמכותנית, עדיין אנו אלו שמפרשים ואומרים למטופלים כיצד אנו רואים אותם, ואלמנטים אלו נחווים כנאמרים מעמדת סמכות וידע, גם כשהם נמסרים באופן עדין ואנושי (ועל אחת כמה וכמה כאשר הם נובעים מעמדה כוחנית או עוינת). פרנצי זיהה כי מטופלים מגיבים לרגשות המטופל הרבה יותר מאשר לאופן בו הם מתנהגים ועל כן אימץ עמדה של כנות ופתיחות, בהנחה שזו תגרום למטופלים לחוש בטוחים הרבה יותר. דאגה ועניין במטופל הם אמנם כוחות מרפאים משמעותיים בתהליך הטיפולי, אך כנות ביחסים היא קריטית ולכן חלק חשוב בטיפול הוא ההכרה בכשלים בעניין והדאגה.

4. לקיחת אשמה ואחריות
פרנצי טען כי ההיבט ההרסני ביותר של ההזדהות עם התוקפן הוא התהליך בו הקורבן לומד לקחת על עצמו את האחריות לתקיפה. העיוות המתמשך בתחושת האחריות מתבטא גם בסיטואציה הקלינית. מטופלים עשויים לחוש כי הם אמורים להתמודד עם כל דבר, וחלקם נכונים מאוד לשאול "מה לא בסדר איתי?", "איך אני משפיעה על הבעיה?" ו-"מה אני עשיתי כדי לגרות את התקיפה?". כאשר ביטויים אלו אינם מבטאים תחושת אחריות אמיתית אלא חלק מההזדהות עם התוקפן, האפשרות לשפר את מצב המטופל דרכם תהיה מינורית ביותר. באופן דומה, מטופלים עשויים לקחת על עצמם "כישלונות" במפגשים טיפוליים ולהתקשות להעלות על דעתם את האפשרות שלמטפל יש חלק בכך. מטופלים אלו יטו להיות "מטופלים טובים" וינהג באופן המכוון למניעת אכזבה של מטפליהם.

ביבליוגרפיה

Identification with the aggressor and the 'normal traumas': Clinical implications. Frankel, Jay. International Forum of Psychoanalysis, Vol 13(1-2), May 2004, 78-83.