חיפוש

שבי, תסמונת סטוקהולם ופוסט טראומה

שבי, תסמונת סטוקהולם ופוסט טראומה

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

בגיל עשר, בדרכה לבית הספר, נחטפה נטשה קמפוש ע"י גבר בוגר אשר כלא אותה במרתף במשך כשמונה שנים. במהלך שנים אלו נטשה כמעט ולא הורשתה לצאת מהבית ולא הייתה בקשר עם אדם מלבד החוטף. בגיל שמונה עשרה נטשה הצליחה להימלט וכאשר הבין החוטף שהמשטרה בעקבותיו, בחר להתאבד. נטשה הביעה צער וחרטה על מותו.

תגובתה של נטשה עוררה פליאה רבה בקרב הציבור, אך אנשי מקצוע רואים בהיקשרות וההזדהות עם החוטף תגובה "הישרדותית" המתרחשת אצל בני ערובה רבים.

מהי תסמונת סטוקהולם?

חווית טראומה חד פעמית בה נפגע אדם ע"י אדם אחר מעוררת בקורבן, בד"כ, כעס על התוקף. לעומת זאת, כאשר אדם מוחזק בשבי ובא במגע ממושך עם התוקף, עשויה להתפתח בין השניים מערכת יחסים מורכבת. תסמונת סטוקהולם (Stockholm Syndrome) מתייחסת למצב בו השבוי מזדהה עם רעיונותיו ומעשיו של השובה, ולעיתים אף מגן עליו לאחר שחרורו.

מקור שמה של התסמונת הוא בשוד בנק אשר אירע בסטוקהולם ב-1973: ארבעה מעובדי הבנק נכלאו בכספת למשך שישה ימים, בהם שהה איתם אחד השודדים. הכלואים התנגדו לכוחות החילוץ ולאחר שחרורם סירבו להעיד נגד החוטפים.

מדוע מתרחשת תסמונת סטוקהולם? האדם השבוי תלוי בשוביו, אשר שולטים באופן מוחלט בגופו ופעולותיו הגופניות הבסיסיות כאכילה ושינה. תלות זו פוגעת בתחושת האוטונומיה של השבוי והשובה הופך עבורו לא רק לגורם מאיים, אלא גם למקור היחידי לנחמה והקלה, המתבטאות בנתינת הזכות למקלחת, מזון וכד'. כמו כן, מביא בידודו של השבוי לחיפוש נואש אחר קשר אנושי אותו יכול לספק רק השובה. התלות וקיום הקשר עם שובים "לא אנושיים" הופכת בלתי נסבלת, והשבוי מתחיל לתפוס את שובהו כאנושי ואת פעולותיו ורעיונותיו כלגיטימיים ואף צודקים. דוגמא למצב זה ניתן לראות בסיפורה של פטרישה הרסט, אשר נחטפה ע"י קבוצת טרוריסטים אמריקאים ולאחר שחרורה הצטרפה לתנועתם וביצעה עמם שוד בנק: במהלך שבייה למדה הרסט להכיר תודה ולהעריך את שוביה על שהסירו את כיסוי עיניה ואפשרו לה להאזין ללימודיהם. כמו כן, שוביה של הרסט חשפו אותה לרעיונותיהם האידיאולוגיים, אותם אימצה בסופו של דבר.

אסירים ללא בית כלא

היום, כשנתיים לאחר חטיפתו של גלעד שליט, מקושרת המילה "שבי", אצל מרבית הישראלים, לשבי במסגרת צבאית, מלחמתית או פוליטית. עם זאת, חשופים נשים וילדים רבים ל"שבי משפחתי" אשר השלכותיו עשויות להיות הרסניות לא פחות.

"שבי משפחתי" מתייחס בדרך כלל לנשים מוכות, ילדים החווים התעללות כן הלאה. במשפחות אלו, ה"שבוי" אינו נכלא בכוח, בדרך כלל, אך השובה מבסס שליטה פסיכולוגית אשר מונעת ממנו לברוח. למרות ההבדל הברור בין שבי מלחמתי ושבי משפחתי, משתמשים ה"שובים" במנגנוני שליטה דומים להפליא המבוססים על יצירת תחושת חוסר אונים, ניתוק ונישול מכוח. לעיתים מצליח השובה לבסס שליטה אף מבלי להשתמש באלימות, מאחר ועצם האיום באלימות יעיל דיו: כפי שבשבי מלחמתי חש השבוי הכרת תודה לשובה כאשר זה משפר במעט את תנאי הכליאה, כך עשויה אישה מוכה להיות אסירת תודה ולהיענות לבעלה המכה אשר מתנצל ומבטיח כי "זאת הפעם האחרונה". כמו כן, נמצא כי גברים מכים רבים מבודדים את בנות זוגן ממשפחתן וחברותיהן באופן שהורס הן את הקשרים הממשיים והן את האופן בו נתפסים קשרים אלו: הרס זה מביא להגברת התלות בשובה ותחושה כי למרות פגיעתו, הוא המקור היחיד לקשר אנושי.

התבוננות בהתעללות אשר עוברים נשים וילדים במשפחותיהם כב"שבי משפחתי" מאפשרת להבין הן את הקושי הטמון בהיחלצות מקשרים מתעללים אלו והן את השלכותיהם הנפשיות הקשות.

השחרור מהשבי - מכלא פיסי לכלא נפשי?

גם כאשר מגיע רגע השחרור המיוחל והשבוי יוצא לחופשי, ממשיכה טראומת השבי להשפיע על נפשו. השבי מביא לערעור מבנים פסיכולוגיים בסיסיים כדימוי הגוף והעצמי ותפיסת אחרים וערכים בהם החזיק האדם. כמו כן, השבוי נאלץ לעצב לעצמו זהות חדשה הכוללת את זיכרונותיו מהשבי. כך, למשל, נאלצים ניצולי שואה רבים להכיר בזהות שנכפתה עליהם במחנות הריכוז: זהות בה גופם הוא גוף שניתן לשלוט בו והם עצמם ניצבו חסרי אונים כאשר יקיריהם עונו ונרצחו.

טראומת השבי נותנת את אותותיה בכל אסיר משוחרר ופעמים רבות מביאה להפרעה נפשית של ממש, כאשר ההפרעות הנפוצות הן הפרעה פוסט טראומטית, דיכאון והפרעות פסיכוסומטיות.

הפרעה פוסט טראומטית: הפרעה פוסט טראומטית היא הפרעת חרדה בה לאחר חוויה טראומטית ומסכנת חיים (כתאונה, אונס, רעדת אדמה וכד') מפתח הניצול סימפטומים שונים הקשורים בטראומה. סימפטומים אלו כוללים הימנעות מגירויים הקשורים באירוע הטראומטי, סימפטומים חודרניים (כסיוטים, פלשבקים, חשיבה מוגברת על האירוע וכד') וסימפטומים של עוררות יתר כדריכות מוגברת, בהלה, קשיי שינה וכד'.
דיכאון: טראומת השבי מערערת הן מבנים פסיכולוגיים בסיסיים והן את אמונו של האדם באנשים אחרים. כמו כן, במהלך שביו השבוי נאלץ לצמצם את נפשו והתנהגותו ולהתמקד בהישרדות. גורמים אלו חוברים לסימפטומים פוסט טראומטיים ומביאים, במקרים רבים, לדיכאון ואף לניסיונות אובדניים.
תסמינים פסיכוסומטיים: ניצולי שבי רבים סובלים לאחר שחרורם מתסמינים פסיכוסומטיים המתבטאים בכאבי ראש, בטן ועוד.
למרות השפעותיו המשמעותיות של השבי, נמצא כי ישנם גורמים הממתנים את השלכותיו. כאמור, חלק ניכר מהשפעת השבי נובעת מהשליטה המוחלטת של השובה ומבידודו של השבוי. על כן, שבויים אשר מצליחים לבסס קשרים עם אסירים אחרים עשויים להתמודד טוב יותר עם תנאי השבי וכמו כן פוחתת פגיעותם ל"תסמונת סטוקהולם" ולהיקשרות ותלות בשוביהם.

בנוסף, נראה כי אסירים רבים נאבקים במהלך שביים לשמר תחושה של שליטה וקשר לעולם החיצוני, וכך ממתנים את הרס דימויים העצמי ודימוי קרוביהם ועברם. אסירים במחנות ריכוז נאציים סיכנו את חייהם בכדי להשאיר בבעלותם חפץ בעל ערך רגשי כתמונה או מזכרת מיקיריהם; בדומה, ידוע על אסירי מחנות ריכוז אשר צמו ביום כיפור למרות הרעב: התנהגויות אלו, על אף שאינם "השרדותיות" במובן הפרקטי עזרו לאסירים אלו להשיג תחושה של אוטונומיה ושמירה על ערכיהם גם בתנאים של סכנה מתמדת לחייהם.

תהליך ההחלמה וההתמודדות עם טראומת השבי מושפע מאוד אף מהתמיכה וההכרה בהן זוכה השבוי המשוחרר: כאשר השבוי המשוחרר שב לקהילה אשר מכירה בקורבנו ובערכים למענם נישבה, גוברת היכולת שלו לעבד את האובדן והטראומה ולקבל את זהותו כאדם ששרד שבי.


ביבליוגרפיה

טראומה והחלמה/ ג'ודית לואיס הרמן, ספרית אופקים הוצאת עם עובד 2005

BJ Sadock, VA Sadock, (2007) Synopsis of Psychiatry: Behavioral Sciences/ Clinical Psychiatry, 10th edition.

למידע נוסף על: חרדההתקף חרדהטיפול בחרדות, הפרעת חרדהדיכאון וחרדה

תחומי מומחיות:
דיכאון ,חרדה ,פוסט טראומה