המסע לשכול האחים: סקירת ספרו של רועי אופנבכר

מאיה שטיין

להוציא את שיח ההתאבדות מהמרחב הפרטי לציבורי

בשנות ה-60 המאוחרות קבעה מועצת העיתונות הארצית בהחלטה תקדימית כי יש להימנע מכל תיאור של התאבדות לרבות אזכור של המעשה עצמו. רועי אופנבכר - מחבר הספר "יותר מאחד, פחות משניים: על אחים למתאבדים - מסע אישי וחברתי", טוען כי השמטת המילה "התאבדות" בתיאור נסיבות המוות, והחלפתה בביטוי "נסיבות טרגיות" היא דרך פתלתלה לעמעם את קיומה של התופעה.

באופן זה, לטענתו, החברה אינה מתמודדת עם התאבדות כתופעה חברתית - בבחינת "מה שלא מוגדר אינו קיים". הרחקת השיח אודות התאבדות מהמרחב הציבורי, מבנה את ההתאבדות כנרטיב פרטי של המשפחה, ומאלצת את האבלים להתמודד עם מסר לא מדובר של השתקה.

ספר זה מיוחד בעצם קיומו, שהרי הוא מאפשר לתופעת ההתאבדות להפוך להיות מדוברת, להישמע, להדהד בלב ובתודעה של כולנו.

"היא לפני ההתאבדות, ואני אחריה"

"אחותי התאבדה לפני עשרים וחמש שנה. חדרה היה במרחק צעדים בודדים מחדרי, אבל אחרי שזה קרה ידעתי שאת המדבר בין חדרינו לא אוכל לצלוח. השנים שעברו והשתיקה ששתקנו שנינו – היא לפני ההתאבדות ואני אחריה – החניקו אותי. כשהאוויר בביתנו נהיה דליל מדי יצאתי למסע הזה". (עמ' 9).

במילים אלו פותח אופנבכר את ספרו, שנים רבות אחרי שאחותו התאבדה, ויוצא, באמצעות הכתיבה, למסע אישי ומחקרי מרתק וייחודי בעולמו הפנימי כאח שכול. אחותו הבכורה יעל התאבדה – דבר שהתחוור לו משיחה עם סבתו - והותירה אחריה תעלומה, כאב לב ומכתב.

אחים שכולים? אין דבר כזה!

תחילה, אופנבכר מסייר בנבכי השפה העברית, ומוצא כי היא אינה מתייחסת לשכול האחים. ההבנה כי אין הגדרה למי שאיבדו אח או אחות, אלא רק למי שאיבדו בן או בת זוג (אלמנות), או למי שאיבדו את הוריהם (יתמות) וילדיהם (הורים שכולים), עלולה לעורר אצל הקורא בו-זמנית כיווץ וחמלה. למעשה, יחסי אחים שקופים בהקשרים שונים. למשל, ברוב הכתבים הראשונים של הפסיכואנליזה יחסי אחים נעדרים, ואם כבר מתוארים, הדיון בהם הוא נגזרת ליחסים עם ההורים. גם על משפחות של אנשים שהתאבדו נכתבו מעט טקסטים, ועוד פחות מכך נכתב על השפעת ההתאבדות של בן משפחה על אחיו.

אי לכך, ניתן לראות בספר זה ספר העוסק בנושא של טאבו, מפר את השתיקה של האחים והאחיות של המתאבדים, ומנסה לשפוך אור על התפקיד שמוטל עליהם.

• זיהוי וטיפול בתהליכי
  אבל בלתי מסתגלים

  
• מענים למניעת אובדנות -
  קווי חירום, תמיכה וייעוץ

  
• לנצח אחי - התמודדותם
  של אחים שכולים

  

תחילת המסע

אופנבכר מתחיל את מסעו בעלייה בשביל הנחש לכיוון מצדה - אתר היסטורי עם שרידים ארכיאולוגים מתקופת בית שני. הבחירה לפתוח את המסע בעלייה פיזית למצדה איננה אקראית, ודרכה אופנבכר מתחיל לעסוק במתח בין זיכרונותיו, "השרידים הארכיאולוגים" מתקופת חורבן הבית הראשון בחייו, שהחל ב-20 לאוקטובר 1992 עם התאבדותה של אחותו, לבין המציאות של בית שני – הבית המשפחתי שנבנה לאחר החורבן. בתוך תל הזיכרון אופנבכר מסמן לנו שיש שכבה שנותרה בשלמותה ולא נחשפה עד היום.

יחסי אחים הם יחסים בעלי גוון מתמשך בחיי האדם, ולכן כאשר אדם מתאבד, ומותיר אחריו אחים, חסרונו בולט עד מאוד, ומעלה שאלות בדבר מה שהיה אמור להיות ואיננו, ומה שעודנו שם עבור האדם שנותר. במסעו, אופנבכר עושה עיבוד לזיכרון אחותו, וכחלק מכך, משוחח עם גברים ונשים שאחיהם או אחותם התאבדו, ואלו חולקים עמו (ועמנו הקוראים) את סיפורם האישי. דרך כך, אופנבכר מגלה מגוון דרכים לשוחח על אותן "נסיבות טרגיות" – האחים והיחסים עימם, ההתאבדות, וכל הרגשות שמפעמים בחלל שנותר. בסוף המסע חוזר אופנבכר לחדר של אחותו כדי להעז לגלות מה ומי נמצאים שם.

להסתתר מההתאבדות כדרך לא להתמודד עם בושה ואשמה

מתוך תיאוריו של אופנבכר, אנו לומדים על דפוסי ההתמודדות שלו עם הידיעה אודות התאבדותה של אחותו - נטייתו להתרחק מאחרים תוך השתקת השיח על ההתאבדות. אופנבכר מסביר שחשש מהאפשרות שהסביבה תחשוב שההתאבדות היא תוצאה של משהו רע שהוא או המשפחה עשו לאחותו, והעדיף לשתוק על מנת לא להתמודד עם האשמה והבושה. עם זאת, להסתרה ולהסתתרות יש מחיר, ואופנבכר מתאר בגילוי לב את הרגעים בהם חש שהוא צועד על בהונותיו ומצטמק "לגודל של גפרור" מול אנשים.

שכול של מתאבדים בנוף חללי צה"ל

אופנבכר לוקח אותנו במסעו לחלקות חללים בבית עלמין צבאי, ומעלה לדיון את התופעה, בה האחים המתאבדים סיימו את חייהם בעת שירותם הצבאי. דרך כך, הוא מסתקרן לגבי תופעת ההתאבדות בצה"ל, ומתאר את השכול של המתאבדים כחריג בין חללי צה"ל ממלחמות ישראל.

משיחות שערך עם אחים שכולים לחיילים מתאבדים עלה כי ישנו רגע טראומטי שנחרט אצל רבים מהאחים – אותו רגע בו הם פתחו את דלת הבית ונשאלו: "ההורים בבית??". ההודעה הטרגית מותרת למסירה רק להורים, כך שהאחים, אף על פי שהאבל שלהם צפוי להיות כבד מאוד, אינם הנמענים הישירים של הודעה זו, והופכים להיות "שקופים".

אופנבכר מעלה כי שקיפות האבל של האחים של מתאבדים היא תמה חוזרת ללא קשר אם ההתאבדות נעשתה בזמן השירות הצבאי. זאת מאחר והאחים לרוב לא מקבלים מרחב לגיטימי להתאבל, וההורים נתפסים כקורבנות הגדולים והיחידים של האובדן. יתרה מכך, הם עצמם הופכים למושא דאגה להוריהם "שלא יתאבדו". בכך, הופכים האחים ממשתתפים באבל, למחוללי דאגה, ומופנים כמעט באופן אוטומטי לשיחות עם גורם מייעץ. בעבר השקיפות של אבל האחים התבטאה גם במעמד החריטה על המציבה – האבלים הרשמיים שנחקקו באבן היו רק ההורים, והאחים נותר בעילום שם ועם אבן כבדה בלב. כיום, כחלק ממגמה שמכירה באבל האחים, נהלי משרד הביטחון השתנו, והאחים כבר יכולים להוסיף את שמם על הכיתוב בכרית נוספת המצורפת.

מה עוד עולה מסיפורים של אחים למתאבדים?

אופנבכר חוקר באמצעות סיפורים על מתאבדים את עולם המושגים הנקשר לתופעת ההתאבדות: הבושה, חוסר הוודאות בדבר גורל המשפחה, המרחק שנוצר בין בני המשפחה לבין הסובבים אותם, ההימנעות מלשוחח עם ההתאבדות, הצורך להעלים את הפרטים, הקושי להרגיש שייך ליום הזיכרון הלאומי במידה והאח או האחות התאבדו בעת שירותם הצבאי, פנטזיית הצלה, תחושת אשמה, המילים הראשונות שנאמרו שנחרטו בעת הגילוי, משאלות מוות.

כמו כן, אופנבכר מרחיב בנושא החוק הפסיכיאטרי לאשפוז, השפעת התאבדות על מטפלים, היבטים של אשמה, פקטורים התורמים להתאבדות, הבחירה במוות, המתת חסד, וההקשר של המבנה החברתי לשאלת ההתאבדות. בנוסף, דן אופנבכר בתופעת מכתבי ההתאבדות שנכתבו על ידי מתאבדים.

מכתבי התאבדות

"אני מבקשת מכל מי שרוצה לקרוא שיחשוב שנייה אם הוא מרגיש עצמו מספיק קרוב אלי כי אלה בהחלט דברים אישיים שלי – אם אתה מרגיש מספיק קרוב – בבקשה – זאת זכותך (ואף חובתי לך...) מקווה שהדברים שכתבתי לא יצערו או ייפגעו יותר וממה שכבר ציערתי ו/או פגעתי...." (עמוד 247)

אופנבכר מספר על המכתב האישי שכתבה לו אחותה שהתאבדה – יעל ז"ל. הוא נרתע מקריאתו, ומתאר כי העבירו מהמגירה העליונה בשולחנו למגירה התחתונה. רק בתום שלוש שנים ממותה, קרא אופנבכר את המכתב לראשונה, אבל רק בחטף. במהלך כתיבת ספר זה, אפשר לעצמו אופנבכר לקרוא את המכתב שוב ושוב, והפעם הרשה לעצמה להתעכב על המילים. הוא מתאר את חווית הקריאה שלו, והרגשות המורכבים שהתעוררו בו - כעס, אכזבה, התרגשות  וכאב. בספרו, אופנבכר מנסה להבין מהי משמעות המכתבים שמשאירים מתאבדים, ומתייחס למחקר בתחום.

אופנבכר מתייחס לשניידמן ופרברו, שהיו הראשונים לחקור מכתבי התאבדות באופן שיטתי, וחיפשו במכתבים את אותו "כאב נפשי" (Psychache) קשה מנשוא - השבר בגינו ההתאבדות התרחשה. בנוסף, מזכיר את אורון, שכתב את הספר "שלום לחיים בחרתי במוות", וחקר עשרות מכתבי התאבדות שנמצאו בארכיון המשטרה. ניכר כי הן שניידמן והן אורון דיווחו כי מכתבי ההתאבדות שבלוניים, ואינם מספקים תשובות לשאלה הגורלית – למה בחר המתאבד במוות על פני החיים. בהקשר זה, אופנבכר מתאר את האכזבה כשחש לאחר הקריאה במכתב של יעל, וכותב: "גם כשאני חיפשתי במכתבים של יעל תשובה לשאלה למה התאבדה נענשתי בתשובה מקוממת: "מיציתי את חיי". (עמוד 249-250).

אופנבכר תופס את מכתב ההתאבדות כאקט שאינו תקשורתי, שאין בו קול אחר זולת קולו של המתאבד, והוא מנותק מהקשר של זמן ומקום. כאשר בן המשפחה קורא את המכתב, הוא חסר אונים אל מול גזר הדין שכבר בוצע, שהרי הסוף לא יכול להשתנות בין אם הנמען יקבל או ידחה את המכתב.

יחסים מתמשכים ומתעצבים עם האח שהתאבד

כיצד ניתן להתייחס לקשר עם המת בתהליך האבל? ממחקרים עולה כי ניתוק פנימי מלאכותי מהנפטר לא תורם למתאבל ואף עלול ליצור כאב נוסף ותחושות של אשמה וניכור. ברוח זו, אופנבכר מפרט אודות התפיסה של "קשרים מתמשכים", לפיה יש לבחון את השכול כתהליך של יחסים מתעצבים ומשתנים עם המתאבד גם לאחר מותו, ומציע לראות תהליך האבל כמסע מ"לאהוב אדם בנוכחותו" ל"לאהוב אדם בהיעדרו".

בסוף מסע הספר אופנבכר מנסה לענות על שאלה לכאורה מאוד פשוטה, אך שמעוררת בו תהיות רבות, והיא: "כמה אחים יש לך?". אופנבכר משתף שלאחר התלבטויות רבות הוא ניסח את התשובה: "יותר מאחד, פחות משניים". בכך, שופך אופנבכר אור על שם הספר, ומאפשר לשואל השאלה (ולקוראים) להרהר במעמד של אח שהתאבד – קיים אבל לא באופן שלם.

אופנבכר מסכם שכתיבת הספר סייעה לו רבות, מאחר והיה זקוק למרחב בו יוכל להוציא את הסיפור המשפחתי והאישי מהצללים. באמצעות הכתיבה יכול היה להרגיש שהייתה לו אחות שכבר איננה. לדבריו, חסרונה המורגש הוא זה שנותן ממשות להיותה אחותו, ומעניק תוקף לעובדת מותה. ניכר כי תהליך זה אפשר לאופנבכר לצמוח מתוך החוויה הקשה של אובדן אחותו בהתאבדות.

פרולוג

המסע החוויתי בספרו של רועי אופנבכר מביא אותו ואת הקוראים להבנות חשובות: התאבדות של אח או אחות היא תופעה שקיימת, והיא מוקעת מהשיח החברתי; האחים השכולים מתמודדים עם קשיים רבים בתוכם ומחוצה להם, וזקוקים ללגיטימציה לשוחח על כך, כדי לא להישאר בתוך שבי של אשמה ובושה.

במסעו, מביא אופנבכר את החשיבות של עיבוד הזיכרון אודות בן המשפחה שהתאבד כדי למנוע אובדן חלקים פנימיים חשובים. במובן זה, ספר זה הוא דוגמא חיה לאפשרות ל"צמיחה פוסט-טראומטית".

המסע הפנימי של אופנבכר לעבר אחותו שהתאבדה, הוא מסע מאתגר ואמיץ אל שכול האחים - שכול שהינו נחבא אל הכלים, שקוף, מבולבל, שותק ומושתק, ולכן מהווה מסע אישי וחברתי כאחד. מסע זה אפשר לאופנבכר לגעת בחלקי עצמו ולבחור להיות, ולו רק לרגע, שוב האח הקטן של יעל ז"ל. באופן זה, התאפשר לאופנבכר לערוך בירור פנימי מעמיק, ולכתוב מחדש את הנרטיב האישי והמשפחתי שלו לצד הסתכלות המרחיבה את הידוע והמדובר על תופעת ההתאבדות.

על הכותבת - מאיה שטיין

מאיה שטיין היא פסיכותרפיסטית, עובדת סוציאלית קלינית (M.S.W), מנהלת קלינית במכון "שי", מדריכה מוסמכת לפסיכותרפיה דינמית בקרב עובדים סוציאלים ומרצה בבית ספר לקב"נים בצה"ל.

למידע נוסף על הספר ורכישה