תפריט נגישות
חיפוש

דו קוטביות לאומית: מעבר מזכרון לעצמאות

דו קוטביות לאומית: מעבר מזכרון לעצמאות

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

כל ישראלי מכיר היטב את חווית המעבר החד בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, לבין חגיגות יום העצמאות, המציינות את הקמת המדינה. המעבר מסממני אבל ממלכתיים קולקטיביים - הורדת הדגלים לחצי התורן, הצפירות, והטקסים ברחבי הארץ - ליום חג שכולו הופעות, זיקוקים, ירידים, התקהלויות, ושמחה, מייצר לא פעם חוויה של דחיסות וטלטלה רגשית. במדינות רבות נהוג להפריד את יום הזיכרון מחגיגות יום העצמאות, אך במדינת ישראל התקבע המנהג (ואגב, בדרך מקרה) המקבץ את שני הימים בעלי החשיבות הרבה זה לצד זה, צער לצד שמחה, אובדן לצד עצמאות.

"ובמותם ציוו לנו את החיים"

המעבר בין האבל והשמחה סמלי לקשר ההדוק בין מה שאבד - לבין מה שקיים בזכות האובדן. המלחמות, פעולות הטרור, האבדות הכואבות בנפש - הן אלה שהובילו לריבונות המדינה. אובדן הנופלים הוא המחיר הקשה מנשוא עבור חיים בארץ רוויית מלחמות וסכסוכים, כך שלמוות ולכאב מתווסף מימד הירואי שמקל אך מעט עם השלמתו. הביטוי "ובמותם ציוו לנו את החיים" מאפשר לעצור לרגע מלכת, לציין בכבוד את האובדן והצער על הנופלים, ולהמשיך באותה נשימה ממש לחגיגת העצמאות והגאווה על ההישגים, ועל מה שנבנה כאן לאורך שנים במאמץ רב ובמחיר הדמים.

משפחת השכול

המעבר שמורכב עבור כל אדם (ויש בו מימד של דו קוטביות, לא במובנה הפתולוגי כמובן), קשה בכמה וכמה עבור המשפחות השכולות. אלה חוות קושי טבעי בהכלת הקצב המהיר של המעבר בין החיטוט בפצעי האובדן הכואבים לבין שמחת החגיגות. מעבר כזה נחווה לא אחת כבלתי אפשרי, ולעיתים כזילות של כבוד הנופלים, היות שלא פעם ההכנות לשמחה חופפות לטקסי הזיכרון. חלקן מעלות לפרקים את הבקשה להפריד את הימים, להרחיקם אפילו ביום אחד על מנת לאפשר למעט אויר לחדור ולהקדיש את היום למלאכת עיבוד האבל שלא נגמרת לעולם.

מטפלים בתחום אבל ושכול

מהורדת הדגל לנפנוף מנגל: לשייט תוך הדחקה

גם למי שאינו שייך באופן ישיר למשפחת השכול, ישנו חיבור כזה או אחר לאובדן בצל המצב הביטחוני, להיותו ישראלי, ולחוויית החיים במדינת ישראל. כולנו מכירים את הורדת הדגל לחצי התורן לצלילי החצוצרה ואת הדגלים הקטנים המתנופפים במכוניות יום אחרי, את צלילי תפילת היזכור ואת הדלקת המשואות בהר הרצל, לצד מנהג החולצות הלבנות וריח נפנוף המנגלים למחרת. כל אלו מנהגי טקסים ציבוריים שאנו עושים לא פעם כבר באוטומטיות, עוברים על פניהם וביניהם בשוויון נפש, במוכרות. מה מאפשר לנו את ה"שיוט"? במילה אחת, הדחקה.

בכמה מילים: מנגנון ההדחקה שמשרת אותנו מדי יום, משרת אותנו גם בימים אלו, כך שנוכל להישמר מהטלטלה הרגשית הכרוכה במעבר בין צער, כאב, געגוע, נחמה, חרדה וחשש לעתיד ובין מה שיכולה להעלות בנו חגיגה על קיום המדינה - גאווה, שמחה, תחושת שייכות לקהילה וסיפוק, או אולי גם דאגה, חוסר נוחות, כעס ואף זרות בתוך הקולקטיב המכונה הציבור הישראלי.

הימים בהם מתקיימים מנהגים במרחב בציבורי מזמינים גם שיח פרטי, בין האדם ובין עצמו: מה מעורר בי יום הזיכרון? האם גם לי יש חוויות של אובדן, ואילו? איך אני זוכר את מי או את מה שאבד? איזה משמעות הוא מהווה עבורי? וכיצד אני חווה את החגיגות על המדינה? איזו משמעות יש לכך עבורי, עבור משפחתי? כיצד אני מבצע את המעבר - וכיצד הוא עובר עלי.

מאמרים נוספים בתחום אבל ושכול

תחומי מומחיות:
טיפול במצבי אבל ושכול

אנשי מקצוע בתחום

טיפול במצבי אבל ושכול

עוד מאמרים שיעניינו אותך