חיפוש

אמא, תלמדי אותי לדבר: אילמות סלקטיבית של ילדים

אמא, תלמדי אותי לדבר: אילמות סלקטיבית של ילדים

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

דן, בן ארבע, חוזר מהגן ומשתף את אמו בפירוט בכל מה שהתרחש בגן באותו היום: מה הגננת סיפרה, מי הרביץ למי, באיזה משחקים שיחקו ואיזה שיר חדש הוא למד. בגן, לעומת זאת, הוא מסרב לדבר עם הגננת והילדים האחרים. כאשר הגננת פונה אליו בשאלה, הוא מניע בראשו לחיוב או לשלילה, אך כאשר השאלה מורכבת יותר- הוא מסב את ראשו בשתיקה. ולמעשה, האנשים היחידים לידם דן מסוגל לדבר באופן חופשי ושוטף הם הוריו ואחיו. גם במפגשים משפחתיים מורחבים יותר, בהם משתתפים גם דודים, סבים וסני דודים, דיבורו של דן מוגבל למילים בודדות, הנהונים ותנועות שהוא מחווה בידיו.

סירובו של דן לדבר בפני אנשים זרים נובע מהפרעה נדירה המכונה "אילמות סלקטיבית" (Selective Mutism) ומתבטאת בסירוב לדבר במרבית הסיטואציות, מסיבות רגשיות.

קול דממה דקה: הגורמים לאילמות סלקטיבית

"בבית הוא לא שותק לרגע!"

"את לא תאמיני איזה אוצר מילים יש לה..."

הורים רבים מתקשים לתפוס מדוע הילד הפטפטן משתתק ונאלם אפילו בפני קהל אוהד של סבתות וגננות שרק מחכות למוצא פיו. הסיבה לכך היא שאילמות סלקטיבית אינה נובעת מקושי התפתחותי הנוגע ליכולות הדיבור אלא להיותה תת סוג של הפרעת חרדה של הילדות, או של פוביה חברתית. כלומר, שתיקתו של הילד מבטאת במרבית המקרים חרדה מפני סיטואציות חברתיות המביאה לפחד עוצמתי מדיבור בפני אנשים הנתפסים כזרים או לא מספיק קרובים. ההפרעה מופיעה בקרב כחצי אחוז מאוכלוסיית הילדים והיא שכיחה יותר אצל בנות ובקרב ילדי מהגרים, אשר ייתכן וחוסר שליטתם בשפה מגביר את פגיעותם לחרדה סביב דיבור בציבור.

הגיל הממוצע לפריצת ההפרעה הוא שלוש וחצי, אך בדרך כלל קודמים לה ביישנות וסימנים מקדימים נוספים.

בעוד שבעבר נהוג היה לשייך את התפתחות האילמות הסלקטיבית להתעללות במשפחה או לטראומת ילדות, גישות אלו נמצאות במחקרים כחסרות בסיס לחלוטין. התפיסה המקובלת היום מקשרת אותה לגורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסביבתיים.

בדומה לסוגים אחרים של הפרעות חרדה ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית פגיעים יותר לחרדה מבחינה גנטית ובמשפחותיהם נמצא אחוז גבוה יותר קרובים הסובלים מהפרעות חרדה שונות. כמו כן, בהתאם לכך שהטמפרמנט (מזג) המולד של ילדים נוטה להשפיע על אופן תגובתם הבסיסי לסיטואציות חדשות ואנשים זרים, נמצא כי ילדים עם אילמות סלקטיבית נוטים באופיים להיות ביישנים, מסוגרים וחששניים. ילדים אלו יתקשו להתסגל לסיטואציות חדשות אותן יחוו כמאיימות יותר ביחס לילדים אחרים.

מחקרים מפרספקטיבה נוירולוגית מצביעים על כך שרבים מהילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית סבלו בילדותם המוקדמת מקשיים או איחורים התפתחותיים בתחום השפתי, כעיכוב ואבנורמליות בדיבור. בנוסף, נמצא כי אצל חלק מילדים אלו קיימת לקות קלה בערוץ עיבוד המידע האודיטורי (שמיעתי). קושי זה אינו מביא להתפתחות ההפרעה כאשר הוא עומד בפני עצמו, אך כאשר הוא נלווה לרמות חרדה גבוהות יחסית, עשויה להתפתח האילמות הסלקטיבית.

גורמים ביולוגיים, גנטיים ונוירולוגיים מגבירים את הסיכוי ללקות בהפרעה אך לסביבה והאינטראקציות המשפחתיות ישנה השפעה מרכזית במיוחד בהשפעה על אילמות סלקטיבית

הפרעות חרדה בילדות מקושרות במקרים רבים לקשיים משפחתיים כמריבות בין ההורים בנוכחות הילד או תלותיות מוגזמת, ולקשיים רגשיים של ההורים למשל דיכאון או חרדות למיניהן. גורמים אלו נמצאו כרלוונטיים גם להתפתחות האילמות הסלקטיבית.

מעבר לגורמים אלו, נמצא כי הורים לילדים עם אילמות סלקטיבית נוטים לקיים פחות אינטראקציות חברתיות, וסגנון ההורות שלהם נוטה להיות הגנתי ומגונן יתר על המידה. למרות הגנתיות זו, בחלק מן המקרים סגנון ההורות הוא בלתי עקבי ומשתנה.

הילד "שומר על זכות השתיקה"? בואו נדבר על זה: טיפול באילמות סלקטיבית

ילדים רבים מגיבים למעבר למסגרת הגן או בית הספר בביישנות אשר מביאה לשתקנות. אצל מרבית הילדים תופעה זו חולפת תוך מספר שבועות לאחר שהילד מתרגל למסגרת, לצוות והילדים הזרים ולכללי ההתנהגות המצופים ממנו. יחד עם זאת, במקרים בהם השתקנות נמשכת למעלה מחודש ומתקבעת בהתנהגותו של הילד- חשוב לטפל בה. האילמות הסלקטיבית עשויה להתקבע ולהביא לפגיעה משמעותית ביכולתו של הילד ליצור קשרים בין אישיים ולרכוש מיומנויות חברתיות ולימודיות. כמו כן, ככל שהשתקנות מתמשכת כך קשה יותר לטפל בה.

מאחר ואילמות סלקטיבית מבטאת חרדה מסיטואציות חברתיות, הורים ואנשי חינוך עשויים לסייע לילדם באופן משמעותי כאשר מתחיל להתבסס דפוס של שתקנות. במאמרה מציינת ד"ר יעל דיין כי הפעלת לחץ על ידי הגננת, או הבעת כעס ותסכול על שתיקתו של הילד, מגבירה את החרדה והקושי להתבטא ועל כן מקטינה את הסיכוי לדיבור. לטענתה, על הגננת להעביר לילד מסר של קבלה של שתיקתו וחששותיו לדבר, ומוכנות להמתין בסבלנות עד שיהיה מוכן לכך. בינתיים, עליה לעודדו לפתח דרכי תקשורת לא מילולית כתנועות ראש ומחוות, ולחזק את בטחונו בקשר עמה (למשל, על ידי ביקור בית או ניסיון לשוחח עם הילד טלפונית).

תפקידם של הורים בהכוונת הילד לדיבור דומה לתפקיד הגננת: עליהם להכיר בחששותיו של הילד, ללוות אותו בהסתגלותו למסגרות חדשות ולא להפעיל לחץ או כעס על שתיקתו. יחד עם זאת, חשוב שלא למנוע מן הילד התנסויות חדשות אשר יגבירו את נטייתו להירתע ולהסתגר.

במקרים בהם ניסיונות הסביבה להקל על הילד ולעודדו לדיבור אינם מצליחים לסייע לו בהתמודדות עם חרדתו, חשוב לפנות לטיפול מקצועי ובייחוד טיפול בילדים לסוגיו.

שיטה טיפולית אשר נמצאה כיעילה במיוחד היא טיפול קוגניטיבי התנהגותי כאשר במקביל נצאים ההורים במסגרת של הדרכת הורים למען שיוכלו לתמוך בילד בסביבה הבייתית. במסגרת הטיפול הילד נחשף בהדרגה לסיטואציות של דיבור, לאחר שרכש כלים ומיומנויות אשר מסייעים לו בהפחתת החרדה. במהלך הטיפול מבסס הילד קשר של אמון עם המטפל ולומד לתקשר עמו בהדרגה, באמצעות עזרים חיצוניים כבובות ומשחקים. עם הזמן מתחילה חשיפה הדרגתית גם לסיטואציות של דיבור מחוץ לחדר הטיפולים, אשר מתוגמלות בפרסים ובעידוד ההורים. במקביל, מונחים ההורים כיצד לעודד את הילד לדיבור מבלי להפעיל אכזבה, תסכול או כעס על כשלונותיו בתהליך.

במקרים של אילמות סלקטיבית קשה במיוחד בהם טיפולי פסיכותרפיה אינם יעילים דיים, ניתן להיעזר בסוגי תרופות פסיכיאטריות אשר ניתנות במסגרת ייעוץ פסיכיאטרי שכן טיפול תרופתי עשוי להפחית את החרדה.

ביבליוגרפיה

 זכות השתיקה - אילמות סלקטיבית - הילדים השותקים בגן, ד"ר יעל דיין, הד הגן, רבעון לחינוך בגיל הרך, חוברת ב', כסלו תשס"ג

 Selective mutism: A review and integration of the last 15 years, Viana, Andres G.; Beidel, Deborah C.; Rabian, Brian, Clinical Psychology Review. Vol 29(1), Feb 2009, 57-67.

 Kaplan H.I, Sadock B.J, Grebb J.A (2007) Synopsis of psychiatry, Behavioral sciences, Clinical Psychiatry, tenth edition.