טראומה משנית מתארת מצב בו אדם מפתח תסמינים פוסט טראומטיים לאחר חשיפה לפרטי אירוע טראומטי שעבר אדם אחר. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על התסמינים, אבחון ועל טראומה משנית בקרב מטפלים.
טראומה משנית (secondary traumtization) מתארת מצב שבו אדם מפתח תסמינים דמויי הפרעת דחק פוסט-טראומתית – PTSD בעקבות חשיפה לאירוע טראומתי שחווה אדם אחר. התופעה מתועדת בעיקר בקרב אנשי מקצוע המטפלים בנפגעי טראומה, אך עשויה להופיע גם בקרב בני משפחה המלווים אדם קרוב שחווה אירוע טראומתי.
אף שהאדם החווה טראומה משנית לא היה נוכח באירוע הטראומתי עצמו, עצם החשיפה לפרטי האירוע עלולה להוביל לתגובה נפשית בעלת מאפיינים דומים להפרעת דחק פוסט-טראמותית.
מה הם התסמינים הקליניים של טראומה משנית?
התסמינים של טראומה משנית דומים לאלו של הפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD) וכוללים סימפטומים חודרניים, הימנעות מגירויים הקשורים לחוויות הטראומתיות, שינויים שליליים במצב הרוח ובמחשבות, ושינויים ברמת העוררות.
תסמינים אלו עלולים לבוא לידי ביטוי בפלאשבקים, סיוטים, דריכות מתמדת או תגובות בהלה מוגברות, קושי להירדם, רגזנות, חרדה ואף דיכאון. לצד זאת, תיתכן שחיקה רגשית, ירידה בתחושת המשמעות והחיבור האישי או המקצועי, וכן תחושות של אשמה, בושה או חוסר אונים.
כיצד התפתח המושג טראומה משנית?
המושג נטבע לראשונה בשנות ה-90 על ידי הפסיכולוג צ'ארלס פיג'לי, שתיאר אותו כמצב של מוצפות רגשית בקרב אנשי מקצוע המבקשים להעניק סיוע ונחמה נוכח טראומה של אדם אחר. התופעה זוהתה לראשונה בקרב אנשי מקצוע בשירותי חירום ובריאות הנפש, אך עשויה להופיע גם בקרב קרובי משפחה של נפגעי טראומה, מתנדבים, עיתונאים, אנשי חינוך ועוד.
הכרה רשמית באפשרות לפתח תגובה פוסט-טראומתית בעקבות חשיפה עקיפה לטראומה, ולא רק בעקבות חוויה ישירה, התקבלה רק במהדורה החמישית של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני (DSM) שפורסם בשנת 2013.
לפי ההגדרה העדכנית שפורסמה בעדכון המהדורה החמישית, DSM-5-TR, חשיפה לטראומה עשויה לכלול קבלת מידע על אירוע טראומתי שקרה לאדם קרוב, או חשיפה חוזרת לתכנים טראומתיים במסגרת תפקיד מקצועי.
מחקרים עדכניים מצביעים על כך שטראומה משנית עשויה להתעורר גם בעקבות חשיפה לאירועים טראומתיים (כמו מלחמות ופיגועים) דרך אמצעי המדיה והתקשורת השונים.
הבחנה בין המשגות נוספות
לצד המושג טראומה משנית, קיימות המשגות נוספות המתארות השפעות שונות של חשיפה עקיפה לטראומה:
• טראומה עקיפה – מתפתחת לרוב מחשיפה מצטברת (ולא מחשיפה לפרטי אירוע טראומתי ספציפי כמו בטראומה משנית), וכוללת לא רק תסמינים דמויי PTSD אלא גם שינויים עמוקים בתפיסת העולם, הערכים, האמונות והזהות המקצועית של המטפל.
• תשישות החמלה – מתארת פגיעה ביכולת הרגשית של האדם להכיל את סבלו של האחר. תשישות החמלה כרוכה בתחושת חוסר אונים לנוכח עוצמת הכאב של האחר והיעדר משאבים רגשיים לסייע, ומובילה לעיתים לריחוק רגשי, תשישות וניכור.
כיצד ניתן לטפל בטראומה משנית?
כאשר תסמינים פוסט-טראומטיים הנובעים מטראומה משנית פוגעים באיכות החיים או בתפקוד, מומלץ לפנות לטיפול נפשי, לרוב בגישות ממוקדות טיפול בטראומה כגון טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), טיפול בחשיפה ממושכת (PE), טיפול בעיבוד תנועתי של טראומה (EMDR) ועוד.
בקרב אנשי מקצוע החשופים בעבודתם למקרי טראומה, חשוב לפעול גם ברמה המניעתית – באמצעות הכשרה, הדרכה וליווי מותאם – כדי להפחית את העומס הרגשי ולמנוע שחיקה. הכרה מוקדמת בתסמינים ויצירת מרחב בטוח לעיבוד רגשי – הם מהלכים חיוניים בהתמודדות עם טראומה משנית ובהפחתת השלכותיה ארוכות הטווח.
מקורות
American Psychiatric Association (2022) Diagnostic and statistical manual of mental disorders, 5th Edition, text revision
Baum, N. (2016). Secondary Traumatization in Mental Health Professionals: A Systematic Review of Gender Findings Trauma Violence Abuse. 17(2), Pp.221-235
Figley, C. R. (2013). Compassion fatigue: Coping with secondary traumatic stress disorder in those who treat the traumatized. Routledge
LoboPrabhu, S.M., Summers. R.F., Moffic, H.F. (2019). Combating Physician Burnout : A Guide for Psychiatrists. American Psychiatric Association
