תפריט נגישות
חיפוש

על תהליך האבל לאחר התאבדות של קרוב משפחה

על תהליך האבל לאחר התאבדות של קרוב משפחה

פורסם על ידי שירלי אברמי

תהליך האבל לאחר התאבדות במשפחה הינו מורכב. הוא כולל, נוסף על העצב והיגון, את הבושה, הסוד וההסתרה; את רגשי האשמה, והחשש שאולי לא עשו די כדי למנוע; הכעס על מי שמת ועל מה שעשה; השאלות המפחידות מכל – האם זה יכול לקרות שוב במשפחה? האם יש בזה משהו תורשתי? והשאלה שתישאר תמיד פתוחה, גם אם הוא או היא השאירו מכתב – למה הוא עשה את זה?! כל אלו הם חלק מתהליך קבוע, ותגובה טבעית למה שקרה.

אחד ההיבטים הקשים ביותר בהתמודדות עם התאבדות שקרתה במשפחה הוא שהבושה והסטיגמה הופכים אותה לסוד. זהו הד לעמדות של החברה כלפי התאבדות, ולסטיגמה המוטלת על מי שהתאבד, ואחרי מותו – על בני משפחתו. הבעיה היא שלסוד ולהסתרה יש מחיר, של האנרגיה המושקעת בהם, שהיא אנרגיה עקרה, שעם הוויתור על הסוד - ניתן להפנות אותה לכיוונים אחרים. לדיבור על התאבדות יש כמה היבטים חשובים: במקרים רבים הופך האדם שהתאבד, שבחייו היה דמות רבת פנים ומורכבת, ככל אדם, לחד מימדי. ל"זה שהתאבד". "השם שנתן לו מותו", כפי שכתבה זלדה בשירה הנפלא "לכל איש יש שם", הופך להיות שמו היחיד. התוצאה היא שאין מקום שבו יכולים לדבר על החלקים הבריאים והיפים שלו, להתגעגע אליו, להיזכר בדמותו.

להתאבדות יש גם השפעות שונות, ייחודיות, על בני המשפחה השונים. כך, הורים שילדם התאבד נשארים עם רגשי האשמה הקשים ביותר. משום שהורה, כל הורה, רואה את תפקידו הראשוני בשמירה על חיי ילדיו. הורים שילדיהם התאבדו, לעד מייסרים את עצמם, חוזרים ובוחנים את המעשים הכי קטנים, את האמירות הכי שוליות, אולי הם אלו שגרמו. טיפול ודיבור על כך הינם חשובים להבנה שייסורים אלו משותפים לכולם; וגם משום שהם מאפשרים להם להיפרד, לא רק מהילד, אלא גם מההתאבדות שלו. מסע האלונקות, שיימשך תמיד, הופך אז לכזה שבו ניתן להישען אחד על השני ולא רק להיות לבד עם הקושי.

השפעה נוספת, משותפת, של התאבדות על הורים, היא שהחברה נוטה במקרים רבים, באופן גלוי או סמוי, במילים או במסרים בלתי מילוליים, להאשים אותם במות הילד. וזו חוויה קשה מנשוא, שגם בה אפשר להתחלק.

היבט זה מתקיים גם אצל אנשים שבני זוגם התאבדו. גם אותם נוטה החברה להאשים, וזה נטל נוסף על רגשי האשמה שלהם: אולי לא בנו זוגיות מספיק חזקה ותומכת, שלא אפשרה לבן הזוג להתמודד עם המצוקה. גם כאן – ההתאבדות היא של המתאבד. אנשים שבני זוגם התאבדו נותרים עם המשא המורכב של גידול הילדים לבד, גם משא כלכלי במקרים רבים, כשהם הופכים למפרנסים יחידים, ושינוי המשק המשפחתי כולו; התמודדות נוספת מצפה להם בהמשך הדרך, אם וכאשר ירצו לבנות מערכת זוגית חדשה. שם, נוסף על הקושי של הילדים לראות את אמם או אביהם יוצרים קשר חדש, בכל מקרה, נוספת גם מעמסת היותם של ילדים שהוריהם התאבדו, במקרים רבים, "ילדים הוריים": הם נוטים לקחת על עצמם חלק ממטלות ההורה המת, כולל, בחלק מהמקרים, היבטים של "זוגיות" עם ההורה הנותר.

ילדים שהוריהם התאבדו חווים שורה של השפעות אופייניות נוספות. יש בהם, במקרים רבים, צורך עז להצליח ולהצטיין במעגלי החיים – לימודים, משפחה, קריירה וכיוצא באלה. את התהליך הזה מסבירים פסיכולוגים בצורך להוכיח להורה שטעה, כשבחר לנטוש את ילדו ולא לראות אותו גדל. ואולם יכול להיות לכך הסבר נוסף, והוא הצורך בשליטה – להשיג מחדש שליטה על החיים, לאחר מאורע שגורם לתחושה של איבוד שליטה. השפעה נוספת על הילדים הינה הפחד להגיע לגיל שבו היה ההורה בעת שהתאבד, ומאידך – תחושת ההקלה לעבור את הגיל הזה: כאילו הוסרה "חגורת הנפץ" ההתאבדותית.

כמותם, גם הורים שבנם או בתם התאבדו, חוששים בהגיע ילדיהם הצעירים יותר לאותו גיל, ומאותה הסיבה. בהקשר זה, ייתכן שלילדים הצעירים יותר יהיו אכן סימנים שמטרידים את ההורים, אולי דיכאון; במצב כזה, חשוב לא לפחד. לא מהדיכאון או מהסימנים האחרים, ולא מהדיבור עליהם. מחקרים בעולם הוכיחו שהשאלה המפורשת – האם אתה שוקל התאבדות? מורידה את שיעורי ההתאבדות, ואינה "מעודדת" את הרעיון בקרב הנשאלים. הסיבה לכך היא שכאשר מבוגר משמעותי שואל אותם על כך, הם מרגישים מוגנים, שיש מי ששותף להם בחרדות, בשאלות ובפחדים; זה גם מאפשר להפנות לטיפול, את מי שזקוק לו. וזו שאלה חשובה בטיפול.

בנות שמאבדות אמהות ובנים שמאבדים אבות, חשים שאבד להם גם המודל ההורי.

אחים שאחד מאחיהם התאבד חשים במקרים רבים שתשומת הלב ההורית ניטלה מהם, לאחר מות האח, ובחלק מהמקרים עוד לפניו.

מותר וצריך לדבר על הפחד מתורשה. להתאבדות יש רכיבים פסיכולוגיים, פיזיולוגיים וסביבתיים. ככל הנראה יש לאובדנות, לנטייה להתאבד, גם היבטים ביולוגיים, שמופיעים לעיתים יותר במשפחות מסוימות. זה אינו אומר שהתאבדות במשפחה בהכרח תחזור על עצמה, אך כן מטיל אחריות על המשפחה, וגם על מי שמטפל בה, להיות יותר ער לסימני מצוקה, להפנות כתף ואוזן, להפנות לטיפול, ולטפל, כשצריך.

ובעיקר צריך לזכור שהתאבדות עדיין מפחידה, גם כיום, כי למרות מה שכבר ידוע עליה, היא עדיין מסתורית; שהדיבור עליה בכל המעגלים - בתוך המשפחה, בטיפול, בחברה – הוא דיבור מציל חיים; וכל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו.

שירלי אברמי
 שירלי אברמי

על המחברת - שירלי אברמי

שירלי אברמי הנה מחברת הספר: עדיף שהיה מת במלחמה – השפעת ההתאבדות על בני המשפחה, ומנהלת מרכז המחקר והמידע של הכנסת. ליצירת קשר: shirley.avrami@gmail.com

אנשי מקצוע בתחום

טיפול במצבי משבר

עוד מאמרים שיעניינו אותך