תפריט נגישות

Object Usage - שימוש באובייקט

שימוש באובייקט הינו מונח אשר נטבע על-ידי ויניקוט, המתייחס ליכולתו של האדם לעשות שימוש ממשי ומפרה בתכונותיו של האחר. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על התגבשות יכולת השימוש באובייקט, חשיבותו להתפתחות נפשית ועל שימוש באובייקט בטיפול.  

הפסיכואנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד ויניקוט, אשר השתייך לזרם הפסיכולוגי של גישת יחסי האובייקט, טבע את המונח 'שימוש באובייקט', המתייחס ליכולתו של האדם לעשות שימוש ממשי ומפרה בתכונותיו של האחר. יכולת זו מתגבשת במהלך התפתחותו הנפשית של התינוק, ומבטאת את המעבר מהחוויה האומניפוטנטית הינקותית (תחושת כל-יכולות), בה התינוק חווה עצמו כבורא של סביבתו, אל עבר חווית מציאות אובייקטיבית יותר, בה האחר נתפס כבעל קיום עצמאי משלו.

ויניקוט טען כי היכולת לעשות שימוש באובייקט היא הישג התפתחותי, לו קודמת היכולת להתייחס לאובייקט, וביקש לעשות הבחנה בין השתיים. בהתייחסות לאובייקט, הדמות המטפלת (האובייקט) נתפסת מנקודת המבט הסובייקטיבית של התינוק (הסובייקט), ועל כן מהווה מושא להשלכה של רגשותיו, משאלותיו ודחפיו. בהמשך, מתפתחת יכולת זו והופכת ליכולת שימוש באובייקט, אשר מעידה על כך שהדמות המטפלת נתפסת על ידי התינוק כחלק ממציאות חיצונית משותפת, ולה קיום עצמאי ותכונות משלה.

התגבשות יכולת השימוש באובייקט

בראשית חייו הנפשיים, התינוק אינו מודע לנפרדות בינו לבין הדמות המטפלת, ולכן נמצא תחת האשליה האומניפוטנטית כי הוא זה אשר בורא את האובייקט. למשל, כאשר התינוק רעב והאם מציעה לו לינוק, הוא חווה עצמו כבורא של השד. בשלב זה, ניתן לומר כי התינוק עושה שימוש "חסר רחמים" בדמות המטפלת, היות וזו נענית באופן מוחלט לכל צרכיו. ויניקוט טען כי המעבר לשימוש באובייקט – תפיסת האובייקט כישות עצמאית חיצונית לסובייקט – מתאפשר כאשר האובייקט יוצא מחוץ לתחום שליטתו האומניפוטנטית של הסובייקט. לדבריו, מהלך זה כרוך ב"הריסה" של האובייקט.

במילים אחרות, כאשר האם מצליחה לשרוד את "חוסר הרחמים" של התינוק, וממשיכה לטפל בו מבלי לנקום, לסגת או לקרוס, בהדרגה הופך התינוק מודע לקיומה העצמאי. כך, הופכת הדמות המטפלת לישות אוטונומית, אהובה ובעלת ערך עבור התינוק. למעשה, התינוק יכול לעשות שימוש ממשי ומפרה בדמות המטפלת ובאיכויותיה (המהוות חומר נפשי חיצוני לעצמי), רק במידה וזו תהיה בעלת קיום עצמאי ותכונות משלה, ולא תוותר כצרור השלכות של עולמו הפנימי. ויניקוט הציע רצף התפתחותי סכמתי ומתומצת של מעבר זה מהתייחסות-אובייקט לשימוש-באובייקט:

1) הסובייקט מתייחס אל האובייקט

2) האובייקט מתגלה בהדרגה על ידי הסובייקט, וכבר אינו מוצב בעולם בידי הסובייקט

3) הסובייקט הורס את האובייקט

4) האובייקט עומד בהרס ושורד

5) הסובייקט מסוגל להשתמש באובייקט

חשיבות השימוש באובייקט להתפתחות הנפשית

ניתן להבין כי הישרדות האובייקט, אשר נחוצה לשם גיבוש היכולת להשתמש באובייקט, מנפצת את אשליית הכול-יכולות הראשונית של הנפש, ובכך מקרבת את התינוק אל עיקרון המציאות. כאשר התינוק הופך מודע לקיומה של מציאות חיצונית משותפת לו ולאובייקט, ואינו רואה את הדמות המטפלת כהשלכה של עולמו הפנימי, הוא יכול לעשות שימוש בחומר נפשי חיצוני לעצמי שהוא 'אינו-אני'. כך, יכול התינוק להיזון מסביבתו כדי להמשיך ולהתפתח. בנוסף, הישרדותה של הדמות המטפלת, מבססת בנפשנו את תחושת הביטחון ביכולת העמידה האיתנה של האחר גם בהמשך החיים. זו מאפשרת חיבור מלא יותר עם תשוקותינו, וביטוי מנעד רחב יותר של עולמנו הרגשי בתוך קשר.

לעומת זאת, כאשר הדמות המטפלת מתקשה לשרוד את מתקפותיו של התינוק, כאשר היא נסוגה, נוקמת או קורסת (באופן מגמתי ומתמשך ולא כאירוע נקודתי), לומד התינוק כי תשוקותיו עלולות להיות הרסניות. בשל תלותו הגדולה של התינוק באימו, לא נותרת לו ברירה אלא להתאים עצמו בטרם עת למציאות החיצונית, ובמחיר של וויתור על חוויה מלאה יותר של תשוקותיו ורגשותיו. בבגרות, וויתור זה עלול להתבטא בתחושה של חוסר אותנטיות ובקשיים שונים במערכות יחסים אינטימיות.

החידושים התיאורטיים

אחד החידושים התיאורטיים שהציע ויניקוט ומתבטא במונח זה, מתייחס לאופן בו תפס ויניקוט את תפקידו של דחף התוקפנות. בשונה מזיגמונד פרויד, אשר הציע כי דחף התוקפנות הוא תגובה לעימות עם עקרון המציאות, ויניקוט טען כי לתוקפנות תפקיד חשוב ביצירת ההפרדה בין הפנים לבין החוץ, ובהכרה במציאות אובייקטיבית משותפת עם הזולת.

חידוש נוסף אשר מגולם במונח זה, מרחיק את ויניקוט מהגישה הקלייניאנית ממנה הושפע בראשית דרכו, ונוגע לאופן בו מתגבשים יחסי האובייקט. מלאני קליין הציעה כי יחסי האובייקט מתעצבים בעיקר על בסיס החוויה הפנימית הסובייקטיבית של התינוק, אשר אינה בהכרח משקפת את פני הדברים במציאות. לעומתה, ויניקוט הדגיש את האופן בו יחסי האובייקט מושפעים מההתנסויות הממשיות של התינוק עם הדמויות המטפלות. ניתן להבין כי ויניקוט אינו תופס את התפתחותה של היכולת להשתמש באובייקט כתהליך הבשלה מובן מאליו, אם כי כשינוי אשר תלוי בקיומה של סביבה טובה דיה – הישרדותן הממשית של דמויות מטפלות מיטיבות.

שימוש באובייקט בטיפול הפסיכואנליטי

ויניקוט האמין כי שינויים חיוביים משמעותיים בחייו של המטופל אינם תלויים בעבודה פרשנית גרידא, כי אם ביכולתו של המטפל לשרוד את מתקפות המטופל. כפי שעל הדמות המטפלת לשרוד את מתקפות התינוק בכדי לאפשר את המעבר מהתייחסות-אובייקט לשימוש-אובייקט, כך גם על המטפל לשרוד את מתקפות המטופל בטיפול.

למעשה, ויניקוט הציע כי על מנת שהפירושים יתרמו לתהליך הטיפולי, ראשית על המטופל להצליח ולמקם את המטפל מחוץ לתחום התופעות הסובייקטיביות. כלומר, כדי שהמטופל יהיה מסוגל לעשות שימוש מיטיב בפירושי המטפל (חומר נפשי חיצוני לעצמי), עליו לראות את המטפל כישות בעלת קיום עצמאי ולא רק כהשלכה של עולמו הפנימי. לכן, הדגיש ויניקוט כי על המטפל לזהות אם ביכולתו של המטופל לעשות שימוש באובייקט לפני שיציע פירושים בטיפול. לדבריו, פרשנות בטרם עת, לפני שרכש המטופל את היכולת להשתמש באובייקט, עלולה להיחוות כהתגוננות מפני התקפותיו, ולכן לא תטיב עם הטיפול.

ויניקוט ראה בהתקפות המטופל כהזדמנויות חיוניות עבור המטפל לשרוד ולאפשר את התפתחות היכולת לעשות שימוש באובייקט בטיפול. הוא הסביר כי במידה והמטופל לא יעשה זאת או במידה והמטפל לא יאפשר זאת, לא יתרחש טיפול אמיתי. במצב כזה, המטופל לא ישתנה באופן מהותי, היות וישתמש במטפל אך ורק כהשלכה של חלקי העצמי שלו, ולא תתאפשר הזנה בחומרים חיצוניים לעצמי.


מקורות

מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.

ויניקוט, ד.ו. (1969). השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות. בתוך: משחק ומציאות (1995). עורך: ר. קולקה, תל-אביב: עם עובד.

אנשי מקצוע בתחום

טיפול נפשי