המונח הסמלה נידון בתחומים שונים, ומובן לרוב כאופן בו חוויות נתפסות, כגון תחושות פיזיות, מראות או רגשות, מיוצגות בדרכים אחרות, כגון מילים. בתחום הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד התייחס להסמלה כתהליך בו תכנים מהלא-מודע מיוצגים בחלומות, בסימפטומים ובהתנהגויות שונות. הוגים נוספים, כמו מלאני קליין ווילפרד ביון, עסקו גם הם במושג ואפשרו דרכים נוספות להבינו וליישמו.
מהי הסמלה?
ערך זה מתמקד בהסמלה בתחום הפסיכולוגיה וחיי הנפש, אך בתחומים אחרים עסקו במשמעויות נוספות למונח זה, כגון קוגניציה (מדעי המוח), בלשנות וספרות. בהכללה, מושג ההסמלה בתחום הפסיכולוגיה הפסיכודינמית נוגע לרוב לתהליכים המאפשרים ייצוג מוסווה או מעובד של תכנים ומשאלות מהלא-מודע הנפשי.
לעומת זאת, בתחום הקוגניציה, הסמלה מובנת כתהליכים מנטליים המאפשרים יצירת סמלים ושימוש בהם בחיי היומיום. שימוש בסמלים הוא יכולת חשיבה משמעותית ביותר, מכיוון שאנו מוקפים בסמלים לאורך חיינו. סמלים הם כל מה שאנו לא תופסים בחושים שלנו באותו הרגע, כך שכדי לתאר או לחשוב על כל חוויה שאינה מתרחשת בהווה, קיים צורך להשתמש בסמלים.
לדוגמה, ייתכן שאדם שיוצא לטיול בקיץ יחווה תחושה של חום. כשייזכר בחוויה או ירצה לספר עליה, הוא לא יחווה את החום הקונקרטי, ויצטרך לייצג אותו דרך סמל. הסמל יכול להיות המילה "חום", נפנוף בידיים שמעיד על חום ועוד.
הסמלה בהגותו של פרויד
הבנת ההסמלה בפסיכואנליזה החלה בעבודתו של זיגמונד פרויד, והתפתחה בין השאר בכתיבתו הנוגעת לפירוש חלומות. נושא זה העסיק את פרויד, שהאמין כי חלומות מכילים תוכן משמעותי להבנת חיי הנפש.
פרויד טען כי בניגוד לערות, בה ההגנות הנפשיות לא מאפשרות למשאלות ופנטזיות לא-מודעות להפוך למודעות, בחלום פעילות ההגנות יורדת והחומר הלא-מודע יכול לעלות. מכיוון שפעמים רבות מדובר בתכנים עוצמתיים ומעוררי חרדה, גם בחלום התוכן הלא-מודע לא מופיע בצורתו הגולמית, אלא לאחר שעבר הסמלה. כך, ההסמלה מהווה פשרה בין הבאת המשאלה למודע לבין שמירתה בלא-מודע.
לדוגמה, אדם עשוי לחלום חלום הנוגע לפנטזיה על התמזגות עם אימו. תוכן לא-מודע זה, נקרא ׳התוכן החבוי׳. בתהליך ההסמלה, ייתכן שגופה של האם ייוצג דרך אובייקט אחר, למשל באמצעות ים בו האדם רוחץ, מה שיהווה את ׳התוכן הגלוי׳ של החלום.
לפי פרויד, בעבודת החלום פועלים מנגנונים נוספים כגון דחיסת כמה תכנים חבויים לתוך אובייקט אחד, או הפיכת תכנים חבויים מאיימים במיוחד לשוליים בתוכן הגלוי. בנוסף, כשהחלום מסופר, נוסף לו מבנה של התחלה, אמצע וסוף, שאינו קיים במקור. בגלל מורכבות זו, פירוש החלום נעשה באנליזה, וגם שם לא מתבצע פירוש מוחלט של כלל ההסמלות.
בהגדרה זו, פרויד מתייחס להסמלה כייצוג מוסווה של תוכן לא-מודע. הוא התייחס בכתיבתו גם לביטויים נוספים של הסמלה מסוג זה, כמו סימפטומים גופניים ונפשיים, פליטות פה ואף אלמנטים ביצירות אמנות.
בהמשך עבודתו, התייחס פרויד בהרחבה להגדרה נוספת של הסמלה, לפיה ישנם יחסים קבועים בין הסמל לתוכן שהוא מסמל. כלומר, הוא התייחס לסמלים כאוניברסליים לרוב, ומשותפים לאנשים ולתרבויות שונות. לפי הגדרתו, לכל סמל ישנו מספר משמעויות מוגבל, כך שעדיין נדרש להבין את משמעותו הספציפית עבור האדם. הגדרה זו חולקת מאפיינים דומים עם רעיונותיו של קרל יונג, שעסק בקיום סמלים אוניברסליים שיכולים להופיע בחלומות, בהזיות ובמיתולוגיות שונות.
התפתחויות נוספות של מושג ההסמלה: קליין וביון
גם רעיונותיהם של תיאורטיקנים מאוחרים יותר התקשרו למושג ההסמלה והרחיבו את משמעותיו ויישומיו. אחת מההוגות המרכזיות שעסקו בהסמלה היא מלאני קליין, שיישמה את המושג בעבודתה עם ילדים.
קליין האמינה כי הסמלה אצל ילדים מתרחשת לאורך חיי היומיום. לדוגמה, היא ראתה כי עבור ילדים רבים בהם טיפלה, מבנה בית-הספר סימל את גוף האם, והמורה סימל את האב או את איבר המין הגברי. בהתאם, היא זיהתה גם את משחק הילדים במהלך הטיפול כהסמלה של תוכן לא-מודע.
לפי קליין, ההסמלה יכולה להתעורר אצל הילד אל מול הפנטזיה שלו לחקור את גוף האם. פנטזיה זו מכילה גם דחפים אגרסיביים כלפי האם, ולכן מעוררת בילד אשמה וחרדה. רגשות אלו מניעים אותו להתיק את רצונו לחקירה ואת דחפיו מגוף האם אל העולם סביבו. כלומר, יכולת ההסמלה נרכשת דרך הצלחת תהליך זה של ייצוג הדחפים ומימושם שלא בהקשרם המקורי.
ייחוס משמעות סימבולית לעולם מהווה התפתחות משמעותית עבור האגו, אשר עשויה שלא להתאפשר תחת חרדה גדולה מדי. אז, הדחפים כלפי גוף האם גוף אינם מותקים לעולם. במקום, החלקים המאיימים מושלכים אל האם, ונחווים כקיימים בה וכמזוהים גם עם חלקים בילד עצמו, והחרדה נותרת. בקריאה מאוחרת יותר של קליין, תהליך זה נתפס כדוגמה להגדרתה להזדהות השלכתית. בהעדר ההסמלה, הילד עלול שלא להתעניין בעולם ולא להגיע לתפקודים סימבוליים נוספים כמו שפה ומשחק, והתפתחות האגו עלולה להיעצר.
גם דרך עבודתו של וילפרד ביון, ניתן לחשוב על מושג ההסמלה ועל התהליכים המאפשרים אותו, זאת למשל בתפיסתו של ביון את ההזדהות ההשלכתית כצורת תקשורת. לפי ביון, בתחילת חייו, התינוק חווה את קיומו ואת התחושות שלו, כגון רעב, אשמה וחרדה, בצורה עוצמתית וחסרת פשר, הנקראת "חלקיקי ביטא". התינוק יכול להתמודד עם תחושות אלו רק דרך "סילוק" שלהן ממנו אל האם, לדוגמה דרך בכי.
כשהאם מסוגלת לקבל לתוכה את תחושותיו ולאפשר הזדהות השלכתית, ההבנה וההכלה שלה יוצרות שינוי בתחושות התינוק, והיא מחזירה אותן אליו בצורה מובנת עבורו. תהליך זה אצל האם נקרא "פונקציית אלפא", והחוויה המעובדת שנוצרת בו נקראת "חלקיקי אלפא". התהליך מבטא גם את יחסי המיכל והמוכל לפי ביון, במסגרתם האם הופכת למיכל עבור התינוק, ומתרגמת עבורו את התכנים המאיימים.
בניגוד לחלקיקי הביטא הגולמיים, עם חלקיקי האלפא ניתן לעשות פעולות מנטליות, כמו הבנה של תהליכים פנימיים ואחסון חוויות ותחושות בזיכרון. אם כן, הם מהווים הסמלה, כלומר מעבר מחוויה קונקרטית לסימבולית, ועליהם ניתן לבצע הסמלות נוספות, כלומר לייצגם בעוד דרכים.
לדוגמה, הרעב הופך אצל האם למילים המייצגות אותו, כמו "אני מבינה שאתה רעב וזו תחושה לא נעימה, אבל אני אאכיל אותך וזה יעבור". עם התפתחותו, ובזכות יחסי מיכל-מוכל תקינים, התינוק ילמד בהדרגה לבצע את פונקציית האלפא, החשובה להתפתחות הנפשית, הרגשית והקוגניטיבית.
הכלה יכולה להתרחש גם בטיפול, כאשר המטפל מבצע את פונקציית האלפא לחוויות המטופל, ומשיבן אליו באופן מעובד ובעל משמעות עבורו.
מקורות
ביטמן, א. בייט-מרום, ר., בן-עטר כהן, א., פוך, ח., ביתן, ש., שחר, ג. (2018). אישיות: תיאוריה ומחקר. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
Borghesani, V., & Piazza, M. (2017). The neuro-cognitive representations of symbols: the case of concrete words. Neuropsychologia, 105, 4-17
Laplanche, J., & Pontalis, J. B. (1973). The language of psycho-analysis. Hogarth Press
Segal, H. (1998). 'The importance of symbol-formation in the development of the ego'-in context. Journal of child psychotherapy, 24(3), 349-357
Segal, H. (2006). Dream, phantasy and art. Routledge
