זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, ניסה להמחיש את האופן בו בנויה הנפש האנושית באמצעות מודלים נפשיים שונים. אחד ממודלים אלו הוא המודל הטופוגרפי, אשר הציע כי הנפש בנויה משלושה רבדים מרכזיים: מודע, לא מודע וסמוך למודע. רגשות, מחשבות, זיכרונות ומשאלות עשויים להימצא בכל אחת מן השכבות הנפשיות או לנוע בין רובדי הנפש השונים.
הלא מודע (בשפת היומיום מכונה לעיתים קרובות: תת מודע) הוא הרובד הנפשי המכיל תכנים, רגשות, זיכרונות ומשאלות אותם האדם אינו מסוגל לשייך אל עצמו. בתהליך של הדחקה "מועברים" תכנים אלו ממודעותו של האדם אל הלא מודע, כך שמשמעותם המאיימת מנוטרלת. דוגמא לכך היא מצב בו נער "שוכח" את רגשות השנאה והכעס אשר הוא חש לאביו ברגע מסוים: עוצמת הכעס מאיימת על תפיסתו העצמית ("אבא שלי ואני אוהבים אחד את השני, אנחנו מסתדרים נהדר") ולכן תחושות אלו מודחקות אל הלא מודע. לטענתו של פרויד, על אף הדחקתם של התכנים המאיימים, תכנים אלו ממשיכים להשפיע על התנהגותנו באופן בלתי מודע ועשויים לגרום לנוירוזות ולקשיים תפקודיים. במקרים אלו עשוי טיפול פסיכואנליטי לעזור באמצעות העלאת התכנים הבלתי מודעים למודעות.
ביבליוגרפיה
פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית/ מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג, תל-אביב: תולעת ספרים, 2006.
אישיות: תיאוריה ומחקר/ ביטמן ואחרים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992.
