פורום טיפול נפשי

שלום, הבן זוג שלי מזה 8 חודשים הוא בן 28 ואני 30טס לחול עם חברים מהעבודה, לפני חודשיים בערך עברנו משברים באמון שהוא הסתיר ממני שחיפש נשים באינסגרם ובסוף הודה ולפני חודש בערך התקשרה אליו בחורה מפעם והוא שיקר שזה חבר, הדברים האלו מאוד פגעו בי ואני נמצאת כרגע במצב של בניית אמון מולו . ישבנו במסעדה וראיתי שהוא נועץ עיניים על מלצרית וגם עם זה התעמתתי כי יש לי גם גבולות אדומים שאני מבקשת שיכבדו אותם. לפי מה שזכור לי ומה שהוא אמר לי שהוא טס לבודפשט ושהוא כבר הגיע לשם הבנתי שהוא טס לבוקרשט, עיר הסקס והזנות עם עוד 3 חברים רווקים, הגרוש שלי בגד בי בדיוק באותה העיר שהבן זוג שלי טס לשם עכשיו, אני יכולה לסמוך עליו שהוא לא יעשה שם משהו שיפגע בי וגם אם כן אני לא אגלה זאת לעולם, עצם העובדה שהוא טס לשם מההתחלה ויכול להיות שהטעה אותי גורמת לי פשוט לרצות לפרק את הכל, שוחחתי עם אנשים והם אמרו לי שזה לא מתאים שגבר עם בת זוג יטוס למקום כזה, אני באמת מבקשת עזרה מה לעשות בנושא, איך להתנהל מולו, האם זה שווה לפרק הכל.. אין לי מאה אחוז אמון בו וכל פעם זה נפגע מחדש, בשיחה איתו הוא מאשים אותי כרגיל וטוען שאני מגזימה ושהם נסעו לטייל לראות עולם, אמרתי לו שיש עוד יעדים ויש סיבה שהם בחרו דווקא ביעד הזה, אשמח להתייעצות, תודה רבה

שלום אשמח לעזרתכם
הבן שלי הוא בחור בן 21 עם ת.דאון
יש לו יכולת דיבור הוא חברותי ובדרך כלל מתקשר , אולם במצבי לחצ יש לו קושי להביע את עצמו ולתקשר עם מי שלידו באותו רגע והבעיה שהמצב הופך למאתגר התנהגותית ...הוא נושך את עצמו צועק וחוזר בלופים על מילה אחת
לא לא לא.
אני ממש מרגישה שזה חסם תיקשורתי שהוא מרגיש באותו רגע.
ושאלתי היא לאיזה סוג של טיפול תיקשורתי עלי לפנות?
אולי לגשת קודם לאבחון תקשורת ?
דרך הקופה אין לגיל הזה , האבחון עלותו יקרה אך השאלה היא האם יועיל לעשות אבחון ?

שלום, איך אוכל לשוחח עם הבן שלי ( 23) מבלי שירגיש ביקורת ממני?
הוא דחיין
מתעלם מדברים שצריך לעשות , מוותר לעצמו, מספר לעצמו סיפורים...
ובכל תקופה אחרי שהוא כביכול בהתקדמות, חוזר חזרה להתנהלות עבר ואזור נוחות...
אני יודעת שהכל עניין רגשי ואני מעוניינת לעזור לו

מזה זמן רב שאני סובל מהפרעת פאניקה(התקפי חרדה חוזרים ונשנים,פחד מהתקף עצמו) וכעת אני התחלתי טיפול בגישת הcbt,רציתי לשאול לגבי נדבך נוסף-עניין הכימיה במוח,כידוע גם נותנים לעיתים תרופות במידה וטיפול לבדו אינו מספיק,אז השאלה שלי היא ככה-האם הפעילות הגופנית יכולה לספק בדיוק את אותה ההשפעה כמו התרופות(הרי ידוע שלמעשה זה אכן עובד על אותם ההורמונים,כמו סרוטונין,gaba ،דופמין וכו,אלא שהמחלוקת היא האם אכן זה באותה המידה כמו תרופות) ?
אני יודע שזאת שאלה לפסיכיאטרים(ואולי יש בפורום כאלה) אבל אשמח למענה,תודה
רק אציין שנתקלתי בכמה מחקרים שטוענים שאכן פעילות גופנית זהה לתרופות.

חברה טובה שלי כבר מספר חודשים בתקופה לא טובה- מצבי רוח משתנים, תסמינים דכאוניים, דימוי עצמי די נמוך ומתארת תחושת בדידות (מצד שני, היא מוקפת אנשים ביומיום ויש לה סביבה אוהבת ממה שאני יודעת) בנוסף, היא הרבה פעמים מפרשת משפטים שאני אומרת לה בצורה אחרת לגמרי ממה שהתכוונתי ויש לי תחושה שהפרשנויות השונות האלה הן מול עוד אנשים בחייה, ממה שאני מרגישה מולי זה עושה לה ממש לא טוב...
שיתפתי אותה שאני חושבת וממליצה לה מאוד ללכת לטיפול פסיכולוגי ולעזור לעצמה לצאת מהמשבר הזה- היא מראה קצת רצון, אך לצד זה- ייאוש גדול מהמצב והחיים וחוסר עיניין בלרצות שיהיה לה טוב כרגע..
רציתי לשתף מישהו מהמשפחה שלה בזה אבל היא מסרבת בתוקף ואומרת שהיא אחראית לעצמה (היא בת 24), קשה לי לראות אותה ככה במצב המיואש הזה..

די אובדת עצות מול זה, בינתיים ממשיכה לנסות לשכנע אותה ללכת לטיפול.

ליטל רציתי להוסיף שהמטפלת אומרת שאני מפרשת אותה לא נכון
כשהיא אומרת שהזיכרון מתעתע אני מבינה שהיא אומרת שהזיכרון לא נכון או שזה נדמה וזה סתם דמיונות והיא מתכוונת שהזיכרון מנופץ
או שהיא אומרת שאני מפרשת לא נכון את מה שהיא אומרת בקשר לסמים. היא טוענת שעצם המעשה להזריק לילדה בכוח משהו הוא זה שמזעזע ולא משנה מה התוכן שהוזרק
אני לא מצליחה להאמין לזה
מרגישה שהיא לא מאמינה ואין לי בשביל מה לשתף
איך אפשר להאמין שהיא מאמינה?
זה ממש מעכב את ההחלמה שלי, את האפשרות לעבד את הדברים

הי ליטל
עברתי פגיעה מינית ממושכת וקשה. גילוי עריות זו פגיעה קשה מאוד. מין אוראלי. היו מסממים אותי. זה היה כמה אנשים. מקרה מאוד מורכב. זה היה על רקע של משפחה ששייכת לעולם הפשע
ואני מרגישה כל הזמן שאין לי אומץ להעלות שום דבר ולדבר על מה שאני כן זוכרת (לא זוכרת הרבה, הכל מפוצל, תמונות קטועות, רגשות בלי קשר ופלשבקים גם בלי קשר, אין חיבור בין תמונה לרגש וכו')
אין לי אומץ כי אני לא מאמינה שהמטפלת מאמינה לי
היא יכולה לומר ולהבטיח
אני באמת באמת לא מאמינה שהיא מאמינה
אני כ"כ רוצה להאמין! כדי להעז לדבר על זה
אבל בגלל שזה מקרה כ"כ מורכב ולא סטנדרטי לא "רק" אונס וזהו אז אני לא מעזה
כי באמת מי יאמין לזה?
גם כשאני כותבת פה אני חושבת בלב שבטח לא תאמיני למה שכתבתי כאן
בנוסף, כששוחחנו למשל על הסמים ואמרתי לה שאני זוכרת שקיפלו אותי והזריקו לי זריקה וזה קרה עשרות פעמים
פתאום נכנס לי פחד עצום שאולי מה שאני זוכרת זה לא נכון
כי הזריקו לי לשריר ושאלתי את המטפלת אם יש כזה דבר להזריק לשריר והיא אמרה שנראה לה שמזריקים רק לווריד
נכנסתי להיסטריה
והיא אמרה :"זה לא משנה מה הזריקו לך, גם אם הזריקו לך מי סוכר זה מזעזע כשלעצמו"
אני הרגשתי שהיא גורמת לי ממש לכוויה וזעקתי לה: "את מכחישה! מה את משווה מי סוכר לסמים?"
לאחר הפגישה בדקתי בהיסטריה באינטרנט וראיתי שאפשר להזריק לשריר
שלחתי לה את זה
בפגישה הבאה שוחחנו על כך שוב והיא שוב התעקשה שאומנם הזריקו לי אבל א"א לדעת אם זה היה סמים. כאילו לא היה לה נוח לרדת מהעץ
שאלתי אותה מה יכול להיות שהזריקו? מים? יין? הרי הם היו משתמשים בסמים! וזה ידוע! ואמא שלי סיפרה שהייתי קמה בבקרים בקריז ממש כמו אחרי סמים אז למה יש לה ספק בזה?
הרגשתי שאני לא יכולה לשאת זאת שגם בטיפול שלי מטילים ספק במה שעברתי.
מה עושים?
בנוסף אני מרגישה שהמטפלת מרוחקת, אדישה, זה לא באמת כנראה אבל כך אני מרגישה מאוד חזק
מה דעתך? אולי הגיע הזמן להחליף טיפול?
אני אצלה כבר 3 שנים

היי, אובחנתי עם הפרעת קשב וריכוז בגיל מאוחר. מסתבר שכל השנים מצאתי שיטות לעקוף את הקשיים הקשורים לבעיות הקשב.
בשנים האחרונות התחלתי להרגיש קושי נפשי ושאין לי את הכלים האמיתיים להתמודד עם תסמיני הקשב. הייתי בשלב שהבנתי שמה שאני צריכה זה ללכת לטיפול, הכיוון הוא טיפול התנהגותי שיתן לי כלים.

בשנה האחרונה(לפני המלחמה) איבדתי את הבן אדם שהוא הכל בשבילי, מרגישה חור בלב בכל רגע ואיתו באה תחושת הבדידות. בתקופת המילואים הרציפה הייתי מוקפת בעשייה ואנשים אז לא הרגשתי את זה, וכשחזרתי למרוץ החיים זה התעצם.
בנוסף אני מרגישה בדידות חברתית (הייתי הבן אדם הכי חברתי).

כעת אני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי אבל בשילוב של שלושת המצבים שתיארתי אני לא יודעת לאיזה סוג טיפול ללכת. מצד אחד הטיפול ההתנהגותי יעזור לי במחנק שבחיי בעלי קשב וריכוז ומצד שני האובדן והבדידות מכאיבים.


יש סוג טיפול שמשלב בין כולם?

שלום

אני מחפשת מטפל או מטפלת שעובדים עם היפנוזה בין השאר,
עברתי טיפול בעבר שמאוד קידם אותי ושיפר את חיי

לצערי עדין סובלת מהתמכרות
אכילה כפייתית
עישון
ולא מתקדמת בגמילה למרות שניסיתי מספר שיטות

תודה

אני רוצה להתנתק
אני רוצה לבהות ולהרגיש איך הגוף שלי כאן והנפש שלי בורחת
אני צריכה שהכל ירביץ לי ואז אני גם אסכים שבאמת כואב
אני מחכה לבלגן לאש לדם ולסכין
אני מחכה לשטן שיקח אותי איתו לגהנום
זה הבית של כל הילדות הרעות מדי
שם הכל נגמר
ורק שם אני פורחת
אני רוצה שהכאב שלי יבהיל את כולם
שהדם שלי האדום והשחור יעוף לכולם על הפנים
אני רוצה שהמילים האלה שהשנאה הזאת והרוע הצרוף יהיה גם שלהם
אני רוצה ללכת עם לב ערום
ולצרוח
ושהבורות הזולגים ילכלכו את כולם
והפצעים הפתוחים יזהמו כל מרחב אפשרי
ושיהיה שחור ואדום
ושלא יהיה לבן
לא יכול להיות לבן פה
בארץ של הלב שלי העקובת דם ומלחמות
עם אדמה רטובה ולא מגשם
אני רוצה להשתולל
לפתוח את הפה שלי ולשאוג
את כל הכאב והצרחות שחבויות בתוכי במרתפים אפלים וחשוכים
אני רוצה שהכאב שלי ישתולל
בעינים עצומות
שיהיה בלגן
שכלום לא יהיה שקוף
אני רוצה להרוס הכל
אני רוצה לשבור הכל
כאילו גרה בתוכי מפלצת אופל
מחבלת מתאבדת שמשחיזה סכינים
שטן עם טרקטור דורסני שרק מחכה לשעוט קדימה
ליטל אני לא רוצה לחיות ולא רוצה למות
לא רוצה להרגיש ולא רוצה לא להרגיש
הכל מגעיל ומסובך ומורכב כמו מבוך שלא נגמר בתוך הנפש בתוך הרפש
ואין לי כח כבר

היי, אשמח להכוונה למי אנחנו צריכים לפנות לייעוץ בשביל הבת שלנו. בת 4 שבתקופה האחרונה מתלוננת על כאבי בטן שבאים והולכים (כמובן ששללנו כבר בעיה רפואית פיזית), אנו בטוחים ב99% זה נובע ממשהו רגשי. אך לא יודעים איך לגשת אליה בנושא.
דוגמא למקרה: התארגנו בבוקר לגן, הכל טוב ויפה, אין תלונות ורוצה ללכת לגן עם מצב רוח טוב. ברגע שמגיעה לגן ואבא צריך ללכת, מתחילה להתלונן על כאבי בטן (אין בעיה בגן, כבר שמנו מקליטים ונמצאים בקשר על בסיס יומי עם הגננת לדעת אם היו אירועים חריגים). ולא רק בגן, גם בבית משום מקום מתלוננת על כאבי בטן לפעמים מתחילה לבכות, קרה גם שהתעוררה באמצע הלילה והתלוננה.
תודה !

שלמה הבן שלי.אוטיסט בתפקוד גבוה.בן 20.יש לו בעיות בהגיית מילים.מילים לא ברורות לעיתים.מדבר נכון.אך לא מסביר את עצמו נכון.הוא זקוק לטיפול ושיחות על מנת שייצור קשר נכון ומועיל בין לאנשי מקצוע לחיי יום יום.ולכל סיטואציה שנקרית לו בחייו.
יש לו פגישת אינטק ב30/5 בנתניה הביטוח לאומי לשיקום מקצועי.הוא נרשם לקורס סייבר.שלמה בעל אינטליגנציה גבוהה נבון.
הוא זקוק דחוף לפגישה לפני ה30/5 שייתן לו כלים ושיחה הכנה לאינטק.שיוכל להביע את עצמו האינטק.
טלפון אמא בילהה

היי ליטל,

אני מתמודדת עם קושי כבר תקופה ארוכה ונמצאת בטיפול. המטפלת יודעת על הקושי. אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע בדרך כלל וכשיש צורך גם שלוש פעמים. אני מרגישה שהקושי רק הולך ומתעצם, למרות הניסיונות של המטפלת. אני מרגישה פגיעה בתפקוד, ירידה במוטיביציה ומחשבות טורדניות.
מרגישה חלשה, שבורה, מרוקנת. לוקח לי כמה שעות טובות להתאושש מהפגישה. לא יודעת מה לעשות. מרגישה שהטיפול מזיק לי הרבה יותר ממה שהוא מצליח להרים אותי. גם זה כמובן עלה בטיפול. מה עושים?

תודה על התשובה שלך
החלטתי לכתוב למטפלת את מה שהרגשתי ומה שאני צריכה ממנה ואתמול היה טיפול והיא היתה סופר מכילה ובקשה ממני לא לשפוט את עצמי והדברה בכבוד והכירה בכאב ועדיין אני מרגישה ככ רע
הקול הפנימי השופט ככחזק שאני לא שומעת קולות אחרים ולא מצליחה לייצר קול מכיל
אני חסרת סבלנות לעצמי ושונאת ולא מצליחה להכיל את הנוכחות שלי פה
כואב לי ומגעיל לי
אני בוכה המון
רגע אחד בא לי שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי כמו אמא וברגע השני בא לי רק לברוח ולא להיות
רגע אחד באלי להתכווץ כמו עובר ולהתמסר למילים שלה וברגע הבא באלי להתנתק ולא להיות נוכחת או להיות אטומה ומנותקת רגשית או לא מאפשרת לעצמי לקבל את המילים האלה
רגע אחד באלי לצרוח נורא וברגע השני אני שותקת חזק
אני מרגישה ככ מורכבת ולא מובנת ולא מותאמת לעולם הזה
אתמול בטיפול אמרתי לה שאני משוגעת אז היא אמרה לי שאם אני משוגעת אז גם היא משוגעת
וכעסתי כי היא באמת לא משוגעת היא מטפלת כבודה וחכמה ומקצועית ואני זאת שתקועה עד תהום בבעיות שמונעות ממני לתפקד
איך היא יכולה להגיד לי את זה?
בנוסף יכול להיות שרציתי שהיא תגיד לי שהיא רואה כמה כואב וקשה לי וזה יכול להראות ולהחוות כשגעון אבל היא יודעת שזאת מחלה וכאב עמוק ואני לא משוגעת
זה כבר נשמע הגיוני יותר
אוף אני בוכה גם עכשיו
אני מרגישה ככ מורכבת ואני באמת לא מבינה איך אפשר לאהב אותי בכלל
שאלתי אותה בסוף הטיפול אם היא עדין אוהבת אותי למרות שאני חופשת ככ הרבה חלקים שחורים ומתנתקת מהקשר פעם ביומיים כשאני מרגישה סכנה והיא אמרה שהיא אוהבת אותי מאד ושהיא משוגעת עליי( מילים שלה)
אני לא מצליחה להבין איך אפשר לאהב אותי ליטל
וכואב לי פשוט כואב לי נורא

שלום ליטל,

לפני כשנתיים התחלתי לעבוד במקום מסוים. פגשתי במספר אנשים ובמיוחד במישהי שפשוט לא סבלה אותי מהרגע הראשון. לאחר זמן מסוים, הדבר נהפך לחרם. אפס דיבורים, אפס אינטראקציה. האנשים מסביב פסיביים לחלוטין והם כמו עדר אחריה. בשלב מסוים, כשהייתי צריכה כבר לסיים את הפרויקט שלי במקום, מצאתי את עצמי משותקת. אחרי החגים כבר לא יכולתי לחזור לעבודה ובטח שלא לסיים את מה שהתחלתי. אני מבינה שהדבר גורם לנזק בלתי הפיך. המנהלת בעבודה יודעת שאני לא מגיעה יותר. אני זרקתי משהו בכיוון של משהו אישי כדי לא להיכנס לתוך הבוץ הזה. אני מפחדת מההשלכות ומזה שאצטרך לשבת ולדבר ולהסביר למה נעדרתי כשבפועל, אני לא יכולה לספר על החרם הזה. לא יודעת איך לתרץ את ההיעדרות הממושכת ובטח לא את חוסר התפקוד. אני בחרדות איומות מכל דבר בערך. לא ישנה טוב, לא אוכלת טוב. מחשבות בלתי פוסקות. אני נמצאת בטיפול ומרגישה שיש הצפה גדולה יותר. עולים אירועים מהעבר וטראומות ישנות שרק מחריפות את המצב. אני לכודה. לא יודעת מה לעשות. אני פוגעת בעתיד המקצועי והאישי שלי אבל גם כלואה.