לפני כ3 שנים, בעקבות מצב רפואי כרוני, הייתי בבדיקה אצל רופאה שנהגה בי בזלזול ושמה אותי במצב של חוסר אונים. לא הגבתי לזה טוב (הסתגרות ובכי ללא הפסקה בימים העוקבים לבדיקה) מאז אני מנסה להימנע מלהגיע לרופאים במיוחד ללא ליווי (בבדיקה שלה הייתי לבד). אתמול הייתי בבדיקה אצל רופאה אחרת כמובן והמלווה יצא באמצע- ברגע שהוא יצא נכנסתי לסוג של לחץ / חרדה, מעיין תחושת איימים וכוננות לאיום שיגיע. דמעות בעיניים ונשימות מהירות. מאותו רגע ניסיתי רק להסביר את המצב שלי וסוג של להצדיק אותו, לגרום לה להאמין לי ולא להיות נגדי. מאז שחזרתי אני מגיבה בצורה דומה לאיך שהגבתי עם הרופאה הקודמת- שוב מסתגרת ובוכה יום ולילה, רק שהפעם זה בתדירות נמוכה יותר יחסית. האם זה נחשב פוסט טראומה? הרי לא חזרתי ממלחמה ולא עברתי זוועות- סהכ רופאה שהתנהגה לא כראוי. אם לא אז מזה? ואיך מטפלים בפחד להגיע לרופא כשהמצב הרפואי מחייב טיפולים ומעקב?
שלום לך.
המצב שאת מתארת אינו עונה לקריטריונים של הפרעה פוסט טראומטית (ptsd), אך נשמע כמו תגובה לסיטואציה מכאיבה, אשר משפיעה עלייך ומפריעה לתפקודך. לאור זאת, אני מציעה להמשיך לטפל בעצמך כפי שנשמע שאת עושה באופן טבעי- להמשיך לפנות לרופאים כאשר את צריכה, כדי לאפשר לעצמך לחוות חוויות חיוביות אשר בהדרגה "ישכנעו" את נפשך שהאירוע הלא נעים היה יוצא דופן ביחס למפגשים חיוביים יותר עם רופאים. כמו כן, כמובן שלגיטימי שתעזרי בליווי של אדם עליו את סומכת כל עוד התחושות השליליות אינן נרגעות.
ליטל
