חיפוש

סבא של נועה, סבא של כולנו: מכתב אישי לזכר רצח רבין

סבא של נועה, סבא של כולנו: מכתב אישי לזכר רצח רבין

פורסם על ידי פסיכולוגית בעילום שם

צילום: משה מילנר www.wikidata.org/wiki/Q28750411

הייתי אז בת 15. אני ממש יכולה לזכור איך ישבתי על הספה בסלון עם אחיותיי, וצפינו באיזשהו סרט בוידאו. פתאום דודה שלי צלצלה ואמרה: "תדליקו את הטלוויזיה, ירו ברבין!". אני לא אשכח את הרגע הזה שאני והאחיות שלי – אחת אז בת 17, השנייה בת 10.5 - החלפנו ביננו מבטים, שתקנו, התאבנו, ואז מיד החלפנו את הסרט הבדיוני במציאות בדיונית אפילו יותר – "והרי החדשות".

אימה ושקט, ואז בכי

הבכי בא אחר כך, אחרי כמה דקות ארוכות של אימה ושקט. נגענו אחת בשנייה, התחבקנו, אולי כדי להרגיש את האמיתיות שלנו, שאנחנו שם, שזה קורה. אף אחת לא האמינה. אחרי הדממה והבכי באו כבר תגובות שונות - כל אחת לפי אופייה ואישיותה. אחותי הצעירה שתמיד הייתה חיה פוליטית, ולימים מצאה את עצמה בחוג למדעי המדינה, הייתה מרותקת למסך במשך שעות. אחותי הגדולה, שידועה בחשאיות שלה, נעלמה לי בתוך ענני האובדן, והייתה ספונה כנראה עם הצער בתוך עצמה.

עמדת הבלש: מגנה מפני רגשות?

ואני...אני מצאתי את עצמי נעה בין רצון לדעת בדיוק מה קרה לפרטי פרטים, לבין צורך לכסות את עצמי בשמיכת פוך ולהתחבא מפני ההבנה שזה קרה. הייתי בטוחה שאם אדע בדיוק איך הרצח ארע, אבין יותר איך דבר כזה יכול לקרות. הייתי שומעת את השחזור של הרצח, את הפרשנויות, מחכה באדיקות לכל פירור מידע. ואז מסתגרת לי בחדר, עצובה, מנסה לברוח מהמידע שכל כך רציתי למצוא. באיזשהו שלב, אימצתי יותר את עמדת הבלש, שאולי הגנה אליי. לבלשים יש כוח על אחרים. הם משקיפים, וחוקרים, ומפענחים. בלשים לא מרגישים.

איך מישהו בכלל יכול?

כנראה שלא הייתי בלשית כל כך מוצלחת. עם החשיפה המוגברת לפרטים, הגיעו גם רגשות ותחושות בתוכי שלא הכרתי כנערה מתבגרת. האימה הראשונית התחלפה בכעס כל כך חזק – בזעם שיש בו אש ותמרות עשן. איך דבר כזה יכול לקרות? איך מישהו יכול לעשות את זה לאיש ציבור? איך מישהו יכול בכלל לעשות כזה דבר למישהו? שאלות כמו: איך ולמה הדהדו בי כל כך חזק, ואז הייתי מסתחררת והזעם היה מתחלף לצער תהומי.

"סכמת העולם שלי התערערה"

הרגשתי כאוס פנימי ובלבול. מצד אחד, רבין לא הכיר אותי, הוא לא היה חלק מרכזי בחיים שלי כנערה מתבגרת, אבל מצד שני, הוא היה חשוב לי. מעבר לכך שהוא תמיד נתפס אצלי כדמות סבא חביב, זיהיתי את עצמי כמי שתומכת בדרכו, ונשאתי עיניי לאפשרות של שלום ואחווה. רבין בנאומיו תמיד עורר בי תקווה ואמונה שיהיה טוב. רבין נרצח, אבל לא רק הוא. גם האידיאה שלי על העולם נקטעה באכזריות. פתאום הסכמה מהגמרא שחונכתי על ברכיה - "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו" - התערערה בתוכי. ההבנה כי אדם יכול לקחת חיים של אדם אחר רק כי הוא לא מסכים עם דעותיו הייתה עבורי מפתיעה ומפחידה, ונסכה בי תחושת חוסר בטחון כלפי העולם. במובן זה, רצח רבין היה עבורי גם אובדנו של רבין, וגם אובדנה של התמימות.

להפרד, בלי להפרד

"don’t they know it’s the end of the world, it ended when you said goodbye" – בקע קולה של סקטר דייויס, זמרת משנות ה -60' מהרדיו, וחשבתי כמה קשה שרבין לא הצליח להיפרד מאתנו. עקבתי בחדשות אחרי נועה נכדתו, שמבוגרת ממני רק ב-4 שנים, וליבי יצא אליה. בטח כמה קשה לה - גם לאבד את סבא שלה בכזאת פתאומיות, גם להתמודד עם מעשה הרצח עצמו ועם הפוליטיקה והפומביות של האובדן. אפילו הרהרתי האם יש לי זכות לכאוב את מותו של סבא שלה. שלה לא שלי. שלה, גם שלי. של כולנו.

מה שנשאר: "כתם דם שותת"

זו הייתה תקופה מטורפת. החדשות, המשפט, השיח הפוליטי, הקרע בעם, נרות הזיכרון והפרחים, הדמעות והשירים. היא נחרטה לי בלב התקופה הזאת, והפכה להיות אבן התפתחות בתוך חיי, והותירה תחושה עמוקה שמורגשת כמו השורה ההיא שנעמי שמר תרגמה מוולט ויטמן - "כתם דם שותת" - משולבת בתוך ההיסטוריה הפרטית שלי. אפילו כשהזמן עובר, התאים האפורים של המוח שלי ממאנים לדהות, ונושאים שלט אדום, ובו כתובות מילות השיר של שלמה ארצי: "ביום שבת בתל אביב עיר בלי שמיים, ארבעה בנובמבר תשעים וחמש, נרצח... כנראה פעמיים, שתי יריות מאקדח של מתנקש".

יהיה זכרך ברוך, סבא

סבא של נועה נרצח ב-4.11.95. סבא שלי מת מדלקת ריאות ב- 15.5.96. בשניהם טיפל הצוות הרפואי של איכילוב ברגעיהם האחרונים, ואת מותם של שניהם כאבתי. יהי זכרם ברוך.

תחומי מומחיות:
טיפול במצבי אבל ושכול

אנשי מקצוע בתחום

טיפול במצבי אבל ושכול

עוד מאמרים שיעניינו אותך