תפריט נגישות
חיפוש

האח הגדול עינו פקוחה: למה אנחנו מרותקים לתכניות ריאליטי?

האח הגדול עינו פקוחה: למה אנחנו מרותקים לתכניות ריאליטי?

פורסם על ידי ספיר קינן

רבות דובר על תכניות ריאליטי מאז שעלו לראשונה על המסך (פרצו אליו, יותר נכון). כמה מילים נכתבו, כמה ניתוחים. מומחים התייחסו למסרים שהן מעבירות ולטיבם, להשפעות שלהן על בני הנוער, לאיכות של תכניות אלה ולדרך בה הן מעצבות את השיח המקומי. בימיו הראשונים ביקש לעצמו הז'אנר לתעד אנשים לא מוכרים (בדרך כלל) בסיטואציות המדמות את חיי היומיום, ושאינן מתוסרטות על ידי גורם חיצוני (מי אמר "האח הגדול"?). עם הזמן ועם הגלגולים השונים, כיום ה"מציאות" שמציגות תוכניות ה-מציאות אינה דומה במיוחד לחיי היומיום של רובנו. הדמויות לעתים מפורסמות (עוד לפני השתתפותן), והרקע בו הן מתרחשות רחוק מאוד מהמציאות המוכרת - למשל, על אי בודד, באחוזה מפוארת, או כחלק מתחרות ספורט אקסטרים. מציאות כזו או אחרת - נראה שהריאליטי כאן כדי להישאר. הקהל נאמן ורחב, רבים מעידים על הנאה עמוקה מהצפייה בתכניות מהזן הזה, לעתים עד כדי התמכרות - למה בעצם? למה אנחנו אוהבים לצפות בתכניות ריאליטי? מה מעודד את הקשר החזק לדמויות? ומה מותיר אותנו מרותקים למסך?

דייט לוהט עם - עצמנו: לפגוש אנשים כמונו על המסך

ראשית, ואת זה יגיד כל מי שצפה אי פעם באח הגדול או כל תכנית ריאליטי אחרת - התכניות פשוט מהנות. מה שנקרא: גוד טיים. קל להתחבר אליהן, וכן אל הדמויות בהן, הן מציעות בידור כיפי וקל. אחרי יום ארוך, שגרתי או מעייף מדי, רבים מאיתנו משתוקקים פשוט להירגע מול הטלוויזיה, עם תוכן שדורש מאיתנו מאמץ מינימלי, אבל שיהיה גם מעניין, כמובן. מבדר. תכניות הריאליטי לרוב מציעות לנו אסקפיזם טהור על מגש של כסף, תחת ידיהם המיומנות של העורכים והבמאים, ואנחנו ממהרים לחטוף את האפשרות בשתי ידיים. אנחנו נחשפים לחוויות חדשות ולתחומי תוכן שאולי לא פגשנו ולא נחווה מעולם, וכל אלה מהנוחות של הספה בבית. לא פעם, אנחנו נוכחים לגלות שבשונה מסדרות טלוויזיה מתוסרטות, הדמויות ש"נפגוש" על המסך הם אנשים רגילים לחלוטין, כמונו. כך, קל יותר להתחבר אליהן ולהזדהות איתן, להרגיש שהן דומות לנו, ותוך כדי כך להבין שגם אנשים רגילים יכולים לככב בטלוויזיה ולהיות במהרה מפורסמים. 

מציצנים לרגע: נבכי נפש האדם על מסך HD

שנית, תכניות הריאליטי מאפשרות לנו לספק את יצר המציצנות והסקרנות שקיים בכולנו, מבלי לגרום נזק ובידיעת כל הצדדים. על אף שהן נועדו תחילה לשקף את המציאות המוכרת, כיום לבש הז'אנר צורה שונה לחלוטין: מה שמופיע על המסך אולי נדמה לנו כמו אינטראקציות רגילות ומוכרות בין אנשים, אך כשהן מושמות על במת הטלוויזיה הן הופכות גרסה מוקצנת וייחודית של המציאות, עד כדי מציאות חדשה של ממש. הצופים מוצאים את עצמם כמעין זבובים על הקיר בעולם בו מתקיימת התכנית, וכך נגלות להם הפינות החשוכות ביותר בנפשות הגיבורים - ברגעי משבר, יאוש או הנאה וקרבה. המעקב האינטנסיבי אחר הדמויות גורם לכך שמושג הפרטיות נעלם כליל. אם נחשוב על כך, כמעט אף "סצנה" מהמציאות לא תוכל לגלות לנו כך את נבכי האדם, ולא תציע לנו את האפשרות הייחודית והממכרת הזו, להציץ אל רגעיהם האינטימיים של אחרים באופן מקובל חברתית – להיות נוכחים כשנחשפים סודות ותככים, כאשר אנשים זרים מתאהבים זה בזה, נשברים או רבים, ואף מתפשטים בפנינו, אם בנפשם ואם בגופם. 

האו"ם של היחסים הבינאישיים: להיות מתבונן מהצד

לבסוף, תכניות הריאליטי מאפשרות לנו עמדה ייחודית של נקודת מבט של מתבונן מהצד בתהליכים בין-אישיים. אנחנו יכולים לנתח את הדינמיקה המתפתחת בין הדמויות השונות, ולחשוב על המשמעות של מה שמתחולל לנגד עיננו. הצופה מוצא עצמו לא פעם תוהה ונזכר מי אמר למי מה, מה הוביל לכך ואיך ניתן לחשוב על המניעים של הדמויות. את אותה פעולה של מתן תשומת לב וחיפוש אחר משמעות יכול אותו צופה היפותטי להביא אל חייו ואל היחסים שהוא פועל בתוכם, ולזכות כך בטכניקה חשובה להתבוננות: התבוננות פנימה – אל המניעים שלו ומה עולה בו בתגובה לחוויות מסוימות, וכן התבוננות החוצה – באופן שמאפשר להבין טוב יותר את החוויה בעולם של הסובבים אותו. 

הדשא של השכן באמת ירוק יותר? שאלה של השקפה

ההתמקמות בנקודת המבט של משקיף מהצד על מערכות יחסים וחיים של אחרים (שכאמור, אינם משקפים "מציאות" כפי שהיא במציאות, אלא גרסה ערוכה ומוקצנת שלה) מובילה את הצופים באופן טבעי לערוך השוואות ביניהם לבין הדמויות שעל המסך. והיות שקלישאות בבסיסן נכונות, השוואה כזו לעתים  מביאה אותנו הצופים, להרגיש שהדשא של השכן ירוק יותר. במקרים אחרים היא מאפשרת לנו להביע שיפוטיות ושמחה לאיד, ואף להעביר ביקורת על מה שקורה על המסך. כך או כך, עמדה זו מאפשרת לנו למלא אחר שאיפה אנושית בסיסית: לדעת האם ואיך אנחנו טובים או שונים מאחרים. צפייה מפוכחת (ובגילאים צעירים גם מפוקחת) יכולה למתן השוואה זו ולתחום אותה בגבולות (אנחנו לא צריכים ולא יכולים להיות כמו הדמויות על המסך ברוב המקרים, גם כשהן "מציאותיות") ולהותיר את חויית הצפייה מהנה ומבדרת, כפי שנועדה להיות.

על הכותבת - ספיר קינן

ספיר קינן, דוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת בן-גוריון. מחקרה מתמקד בתחומי המגדר והמיניות.

תחומי מומחיות:
פסיכותרפיה

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה

עוד מאמרים שיעניינו אותך