זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, האמין כי נפש האדם מכילה דחפים תוקפניים ומיניים אסורים, אשר הכרה בהם מעוררת חרדה ואיום. לכן, מפעיל האגו מנגנוני הגנה בלתי מודעים אשר נועדו למנוע הן ביטוי בלתי הולם של הדחפים והן את החרדה אשר עשויה להתעורר עם המודעות אליהם. על אף יעילותם של מנגנוני ההגנה, לשימוש בהם יש מחיר: השימוש במנגנוני ההגנה צורך אנרגיה נפשית, ושימוש מוגזם בהם עשוי להביא להיעדר יכולת להתמודד בפועל עם המציאות. כך, למשל, אדם אשר משתמש באופן מוגזם בהכחשה ("זה לא קורה"; "זה לא אמיתי") לא יוכל לעבד מאורעות מורכבים ולנקוט בדרך פעולה מתאימה: דוגמא למצב זה היא אדם אשר רופאו מיידע אותו על הימצאו של גידול סרטני ובמקום לפנות לטיפול תואם, בוחר להאמין כי "זאת בטח טעות: לי זה לא יכול לקרות".
פרויד עצמו כינה את כל מנגנוני ההגנה "הדחקה", אך בתו, אנה פרויד, פירטה את סוגי ההגנות השונים, הבחינה ביניהן וסיווגה אותן להגנות מסדר גבוה (הגנות מסתגלות ויעילות יחסית, כאינטלקטואליזציה, רציונליזציה, עידון) ולהגנות מסדר נמוך (כהכחשה, ביטול).
