טוויגי, דוגמנית העל בעלת גזרת המקל אשר פרצה לתודעתנו בשנות ה-60, היוותה מודל לחיקוי לנשים ונערות רבות. האופנה אשר החלה בשנים אלו- גוף רזה משמעו גוף יפה- העלאתה את שכיחותן של הפרעות אכילה (אנורקסיה נרבוזה ובולמיה נרבוזה) בקרב נערות מתבגרות. בקיצוניות השנייה של הפרעות האכילה נמצאת השמנת יתר, אשר מאפיינת הן ילדים והן מבוגרים. בשנים האחרונות, עקב הגברת המודעות לתזונה נכונה ובריאה, עלתה גם המודעות לתחום הפרעות אכילה.
האם את נהנית מארוחה במסעדה טובה או מתמלאת נקיפות מצפון בסופה? האם בתקופות של לחץ בעבודה או קשיים זוגיים אתה מוצא את עצמך מטייל הלוך ושוב אל המקרר? כיום ידוע כי אנשים רבים מקיימים מערכות יחסים מורכבות עם האוכל וכי לא פעם האוכל מהווה עבורנו אמצעי להתמודדות עם קשיים רגשיים. למרות שרובנו היינו שמחים להנהיג הרגלי אכילה בריאים יותר, ניתן להצביע על שלושה דפוסים המאובחנים הפרעות אכילה של ממש:
אנורקסיה נרבוזה: אנורקסיה היא הפרעת אכילה המאופיינת בירידה דרסטית במשקל הגוף באמצעות הרעבה ו/או פעילות ספורטיבית מוגזמת. מלווה בפחד עצום ובלתי מציאותי מאכילה והשמנה.
בולימיה נרבוזה: בולימיה נרבוזה היא הפרעת אכילה המאופיינת בצריכת כמויות מזון גדולות המלוות ב"התנהגויות מפצות" שמטרתן מניעת עלייה במשקל, כהקאה, צום, שימוש במשלשלים וכד'.
הפרעת התקפי זלילה: הפרעה המאופיינת בהתקפי אכילה חוזרים בהם נצרכת כמות מזון מופרזת המלווה בתחושה של חוסר יכולת לשלוט באכילה, אשמה וגועל עצמי, אך ללא התנהגויות מפצות כבהפרעה הבולימית.
השמנת יתר: השמנת יתר מוגדרת כעודף משקל של יותר מעשרים אחוז מהמשקל הנורמאלי.
מלבד הפרעות אכילה אלו קיימות הפרעות אכילה ייחודיות לפעוטות כסירוב לאכול והעלאת גירה.
שכיחות הפרעות האכילה
אנורקסיה נרבוזה ובולמיה נרבוזה שכיחות יותר בקרב נשים בכלל ונערות מתבגרות בפרט. שכיחותה של אנורקסיה נרבוזה נעה בין 0.5%-1% בקרב נערות ומתבגרות, ושכיחותה של בולימיה נרבוזה מוערכת בספרות כנעה בין 1%-3% בקרב נשים צעירות, אך נראה כי בפועל שכיחותה גבוהה הרבה יותר. השמנת יתר הינה הפרעה המאפיינת הן מבוגרים והן ילדים, כאשר מרבית הילדים השמנים יתפתחו למבוגרים שמנים.
גורמים להפרעות אכילה
הפרעות האכילה השכיחות ביותר, בולימיה נרבוזה והפרעת אנורקסיה נרבוזה, נוצרות עקב שילוב בין גורמים פסיכולוגיים, בין אישיים וחברתיים. גורמים חברתיים-תרבותיים המשפיעים על התפתחותן של הפרעות אכילה, נוגעים לדגש הרב בתרבות המערבית על רזון והופעה חיצונית. הסטיגמות השליליות הנלוות פעמים רבות להשמנה (למשל, שמנים נתפסים פעמים רבות כחסרי כוח רצון פחות אינטליגנטים) הופכות את הרזון לאמצעי לביטוי "מושלמות", יכולת והצלחה.
מלבד לגורמים החברתיים, פעמים רבות מהווה העיסוק באוכל אמצעי ביטוי לקשיים רגשיים ובין אישיים בהיעדר יכולת לבטא את הכאב הנפשי. הגורמים להתפתחות הצורך ברזון שונים מאדם לאדם אך גורמים נפוצים הם שימוש באוכל כדרך ליצירת עצמאות ונפרדות מההורים, קושי סביב הכניסה לגיל ההתבגרות ושינויי הגוף וההתעוררות המיניות הנלווים לו, ניסיון להתמודד עם קונפליקטים משפחתיים ותגובה לדימוי גופני וביטחון עצמי נמוכים.
ישנן מספר השערות לגבי הגורמים הביולוגיים והפסיכולוגיים להשמנת היתר, כאשר נראה כי לגורמים כרכישת הרגלי אכילה לקויים בילדות וקושי בויסות רגשי (המביא לויסות באמצעות אכילה) ישנו משקל משמעותי.
השפעת הפרעות האכילה והטיפול בהן
הפרעות אכילה עשויות להביא לנזקים פיסיים קשים ואף למוות. באופן טבעי מהווים מצבים של תת משקל סכנת חיים ופגיעה במערכות גופניות פנימיות. גם כאשר המשקל עצמו אינו נמוך באופן מסוכן, עשויים בולמוסי האכילה, ההרעבה העצמית וההקאות לפגוע בסדירות המחזור, להביא למחלות לב ועוד. השמנת יתר קיצונית עשויה להביא לסוכרת, מחלות לב, לחץ דם גבוה, קשיי פיריון ועוד. מלבד לנזקים הבריאותיים, מביאות הפרעות האכילה לפגיעה חברתית ובין אישית, הזנחת תחומי חיים משמעותיים שאינם קשורים באכילה, פגיעה בדימוי הגוף והערך העצמי ועוד.
נזקים פיסיים ופסיכולוגיים אלו, וסכנת המוות הממשית הנשקפת ללוקים בהפרעות אכילה, מדגישים את חשיבות הטיפול בהפרעות. הטיפול כולל הן תוכנית תזונתית-רפואית הממוקדת בהשגת ושמירה על משקל תקין והן התערבויות פסיכולוגיות. קיימים מגוון טיפולים נפשיים אשר עשויים לסייע בהתמודדות עם ההפרעה כטיפולים דינמיים (פרטניים ו/או קבוצתיים) אשר מסייעים בזיהוי תפקיד ההפרעה בחיי המטופל והשבת השליטה בה, טיפולים קוגניטיביים התנהגותיים המיועדים להתמודד עם החשיבה האובססיבית וההתנהגויות הנלוות לה (עיסוק מוגזם בספורט, למשל) והתערבויות משפחתיות אשר ממוקדות בפתרון אדפטיבי יותר של קונפליקטים. טיפולים תרופתיים עשויים לסייע כאשר הפרעת אכילה נובעת או מלווה בקשיים רגשיים נפשיים אחרים כדיכאון, הפרעות אישיות או חרדה. עם זאת, הטיפול התרופתי אינו מטפל הפרעת האכילה עצמה.
הטיפול בהפרעת אכילה עשוי להיערך במסגרת מרפאתית, כאשר המטופל ממשיך בשגרת חייו, אך במקרים בהם נשקפת סכנה לחיי המטופל או ששיתוף הפעולה נמוך מאוד, ניתן להיעזר במסגרת אשפוזית המספקת השגחה רפואית, הקפדה על תזונה נכונה ומסגרת טיפולית נפשית מכילה ומקיפה על מנת למנוע התפתחות של הפרעות אכילה.
