ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
היי,
אני בת 24, ולאחרונה נורא מטרידה אותי המחשבה שאולי אני על הספקטרום האוטיסטי.
אני בטיפול כבר 3.5 שנים אצל פסיכולוגית קלינית. בהתחלה התמקדנו יותר בחרדה החברתית שלי, ובהמשך עברנו לדבר יותר גם על דברים מהעבר. עברתי טראומה מתמשכת בילדות והפסיכולוגית אומרת שיש לי cptsd. בנוסף אני מתמודדת גם עם skin picking שדי החמיר בתקופה האחרונה.
הטיפול כן קידם אותי בהרבה מישורים בחיים שלי, עזר לי לפתח קשרים חברתיים במהלך הלימודים באוניברסיטה, ולעבד כל מיני דברים שקשורים לילדות ולמשפחה שלי. אני מרגישה מאוד מחוברת רגשית לפסיכולוגיה והיא מאוד משמעותית עבורי.
אבל עדיין, אני הרבה פעמים מרגישה שאני שונה מאחרים. בתקופה האחרונה נורא מפחידה אותי המחשבה שאולי יש לי ליקוי אובייקטיבי במיומנויות חברתיות, כלומר שאולי החרדה החברתית שלי היא לא סתם פחד "בלי כיסוי"...
אני מוצאת את עצמי כל הזמן מעלה כל מיני סיטואציות מהעבר, גם הקרוב וגם הרחוק (אפילו מהילדות המוקדמת) ומנתחת את ההתנהגות שלי בהן ואומרת לעצמי כמה שההתנהגות שלי לא היתה מותאמת חברתית - שהגבתי בצורה מוזרה, לא הייתי מספיק תקשורתית, ועוד..
בנוסף יצא לי לאחרונה להיחשף לתוכן בנושא של אוטיזם אצל נשים, ולטענה שנשים על הספקטרום "טובות" יותר בהסתרת התסמינים ולכן הרבה פעמים לא מאובחנות או מאובחנות בצורה שגויה. וזה גרם לי להיכנס לחרדות שאולי גם אצלי זה בעצם המצב.
לא העליתי את זה מול המטפלת בדיוק במילים האלה, אבל כן דיברתי כמה פעמים על ההרגשה שאני מוזרה שונה ואפילו "חייזרית". לרוב היא מתייחסת לזה בתור מחשבות שנובעות מהחרדה החברתית או מהטראומה שחוויתי.
אבל איך אפשר באמת לדעת אם זה קושי שנובע מגורמים רגשיים, או שבאמת יש משהו נוירולוגי מאחוריו?
האם באמת ההתנהגות שלי לא מותאמת חברתית, או שזו פשוט הטייה חשיבתית שגורמת לי "להעלות באוב" את כל הזיכרונות של החוויות החברתיות השליליות שחוויתי בשביל לחזק את האמונה השלילית שלי על עצמי?
קצת מפחיד אותי לשאול אותה את זה בצורה ישירה, כי אני גם קצת מפחדת בתכלס לגלות שזה באמת נכון.
ובנוסף אני תוהה האם בכלל יש תועלת בקבלת אבחנה כזו בגיל שלי? אולי הנזק יהיה גדול מהתועלת? אולי זה סתם יוריד לי עוד יותר את הביטחון והערך העצמי ויגרום לי לנסיגה חברתית..
אבל עדיין יש לי כמו מחשבות טורדניות על הנושא הזה שלא מרפות. בשבועות האחרונים אני מרגישה שהמחשבות על הנושא הזה ממש מכניסות אותי לחרדות ומונעות ממני לתפקד ולהתרכז בתחומים אחרים של החיים.
מה כדאי לעשות?
שלום דריה.
ההכרה שלך בפחד מפני קבלת האבחנה היא בעיניי הדבר החשוב ביותר שכתבת, ומאחר ותיארת כמה רגיש הנושא, אני חושבת שלמרות הקושי, חשוב מאוד להעלות את הנושא בטיפול ולחשוב יותר על משמעותו עבורך. לקבלת אבחנה יכולות להיות השפעות שליליות וחיוביות- כל אדם שמקבל אבחנה פוגש אותה באופן אחר- וחשוב שיהיה מקום לעיבוד ודיון.
לצד כל האמור, אני חושבת שבו זמנית חשוב לבדוק עם המטפלת מה את בעצם מחפשת. האם העניין הוא אכן האבחנה, או אולי הצורך בהרחבת שיטת הטיפול (טיפול תרופתי או קבוצתי, למשל), או התייחסות לחוויה של תקיעות מסוימת בטיפול.
ליטל
אוף ליטל
אני לא יודעת למה גם עכשיו וגם שבוע שעבר יצאתי עצובה מהטיפול
מצד אחד היה טיפול ככ טוב עם מילים טובות מצידה ותקווה ותובנות ומצד שני ישר כשאני באה הביתה בא לי לישון ולא לזכור כלום מהטיפול
אני מרגישה ממש חזק שכל פעם שאנחנו מדברות על התקדמות ורפוי וגדילה ושינוי הילדה הקטנה שבי צועקת חזק והורסת הכל
אני מרגישה שאני לא נמצאת במקום שרוצה לגדול
שאני עדיין שם במקום הילדי והקטן
או שאולי אני רוצה להשאר שם
במקום הקטן והילדי ואפילו חסר אונים
כשאני מציפה את החוסר אונים אני מקבלת חיבוק עוברי כזה של תינוקת קטנה קטנה
כשאני מראה שהכל בסדר איתי הבורות לא מקבלים מענה
כל פעם כשאני מרגישה אפילו רגע אחד קטן של קצת חוזק אני ישר הורסת אותו
הולכת לצפות בסרטוני זוועה
לא אוכלת בכוונה
בורחת למחשבות אובדניות ופגיעה עצמית
אני יודעת
זה שאני מספרת את זה גורם הפוך מאמפטיה אבל אני חייבת להוציא את זה
יש בי איזה מקום שמחפש להשאר קטן לנצח
או לפחות כרגע
קטן וילדי וחסר אונים
ואני מדגישה את החוסר אונים כי זה משו ממש חזק בחוויה הרגשית שלי
שרק שאני באמת בקרקע וכל החוסר יוצא החוצה רק אז אני מקבלת אוכל ומים
בכל מקום
גם אצל פסיכו זה מרגיש ככה
ובא לי להיות חולה אנושה ושהאישלי יעריך כל דבר שאני עושה וכל חיוך שאני מצליחה לחייך ושידברו אלי ברוך וברגישות והכלה ויבינו שגם כשאני לא מראה שכואב לי זה לא אומר שלא כואב לי!
וגם כשאני לא מרגישה שכואב לי זה לא אומר שהכל בסדר או שהטראומה והסבל לא קרו!
אני עושה כל מה שאפשר כדי להוציא את המערכת שלי מאיזון כדי לא להתקדם
כדי לא להרגיש חזק מדי אבל מצד שני כן
וזה מרגיש ככ עלוב ופטתי אשכרה לנסות להחלות את עצמי בשביל לקבל חיבוק
או שאולי זאת המחלה בעצמה
שלום לך.
כפי שאת כבר יודעת מנסיונך, התנודות בין כוחות וצמיחה לבין משיכה אחורה ולמטה, היא חלק מהדרך. צמיחה היא תמיד גם מאיימת ומטלטלת ואין אלא להמשיך להתבונן על מהלכיה של הנפש בכל רגע נתון. טוב שאת בטיפול והמקום לכך קיים ויציב, למרות הטלטלות.
ליטל
אני נשואה כשנתיים ולפני שלושה חודשים ילדתי את בני הבכור.
בעלי עובד בתחום הנפש ואמר שהוא חושב לפעמים שאולי יש לו הפרעת אישיות גבולית.
כל תקופה מסויימת היחסים בנינו מגיעים לפיצוץ, במהלך המריבה הוא יכול ימים שלמים לא לדבר איתי ולהתהלך לידי כאילו אני אוויר. בשיחות שאני יוזמת תמיד בתוך המריבות הוא תמיד אומר דברים קשים ופוגעים- תמיד הטענות שלי הן עלי ומאשימות אותי מאוד, תמיד אני אחראית לכל מה שקורה ולו אין שום אחריות על הדברים..
האמירות שלו במריבות גדולות וחזקות- תמיד אין בנינו קשר, אין חיבור, אין אהבה, אין זוגיות ואין שום התאמה. הוא טוען הרבה שאנחנו חיים בשקר.
ותמיד אני נושמת עמוק ולוקחת הרבה אויר ומנסה להראות את האור ולכוון לטיפול או לעזרה כלשהי. כמה פעמים זה תפס והלכנו לטיפול אחד - אחרי שלי כבר נגמר כל האויר.
עכשיו הפיצוץ חזק בענק! זה שוב אחריות שלי ודברים שאני עושה ולא עושה.
מעבר לזוגיות הוא כל תקופה מרגיש שהוא לא ממצא את עצמו, שהוא לא אוהב את העבודה שלו ושאל החיים הם גרועים ורעים.
רציתי לדעת אם זה באמת תסמינים של הפרעת אישיות( אולי ברמה נמוכה יחסית) ואם כן, מה אפשר לעשות עם זה??
אני אובדת עצות כבר
שלום לך.
דפוסי ההתנהגות שאת מתארת עשיים להיות קשורים במגון רחב של מצבים רגשיים ואישיותיים, כך שנדמה לי שהשאלה אינה שאלת האבחנה אלא שאלת ההתמודדות. מאחר ואת מתארת קשיים מתמשכים שאיכם מצליחים לפתור או להניע סביבם שינוי, אני חושבת שאין מנוס מלפנת לעזרה מקצועית, ושכדאי ששניכם תקבלו אותה- כזוג או כל אחד בפני עצמו.
מענה טיפולי גם לך עצמך חשב מפני שיסייע לך לעבד את הקשיים ולהתבונן בבחירה הזוגית שעשית.מתוך התבוננות זו סביר שיתרחב החופש להניע שינוי בדפוס היחסים ו/או לדחוק גם את בן זוגך לקבלת עזרה.
ליטל
ליטל יקרה שלום
אני רוצה בבקשה להתייעץ לגבי תלות בטיפול רגשי מיטיב שאני מצויה בו
אני שורדת גילוי עריות ממושך (12 שנים, מגיל מאוד מאוד קטן) מדמויות הוריות
ואני בטיפול כבר 6 שנים בערך
בטיפול הנוכחי אני כבר שנתיים וחצי
העניין הוא כזה:
אני צריכה את הטיפול פעמיים בשבוע קבוע קבוע קבוע
לא יכולה שלא יהיה לי את הטיפול
המטפלת שלי אדם מסור ואחראי מאוד! יותר מהרבה אנשי טיפול
היא מוכנה להיפגש איתי אפילו בחגים (טלפונית)
כשיש לה חופשה (כולה שבוע) אני לא שורדת! כשאין לי טיפול אני מרגישה שאני מתפוררת! כאילו שכל העצמות שלי מתפוררות כאילו שיש לי סרטן העצמות
מצד שני אני מתפקדת מדהים מדהים מדהים!
יש קונפליקט מאוד גדול בין התפקוד לבין הצורך בהחזקה קבועה
ממש צריכה שמישהו יחבק אותי יחזיק אותי (במובן נפשי) כל הזמן
באופן כללי אני מרגישה שהמטפלת שלי "לא רואה" מספיק את החלקים המפורקים, והתייעצתי לגבי כך כאן בעבר
לאחרונה המטפלת שאלה האם ארצה לנסות להיפגש פעם בשבוע
אמרתי לה את האמת:
מבחינתי הטיפול מתחיל ונגמר בהחזקה הזאת שמתבטאת בטיפול קבוע פעמיים בשבוע
לא משנה לי מי תהיה המטפלת
מה שמשחק פה זו הקביעות הזו שעוזרת לי להניח לכאב הבלתי נסבל ולייסורים ולחיות את החיים
מה את אומרת?
האם אני צריכה לנסות בכל אופן? אע"פ שאני בטוחה שבמקום להמשיך לחיות אני אצטרך להתחיל לשרוד? לשרוד את ה"פעם בשבוע" הזה?
אודה לתשובתך
ובאופן כללי תודה על הכל!
שלום לך.
מעבר מטיפול של פעמיים בשבוע לפעם בשבוע אכן יכול להיות מטלטל, אך השאלה המרכזית בעיניי היא מדוע, עבורך: האם צורך בקביעות ובהחזקה הוא אכן הסיבה היחידה לכך שאת רוצה להמשיך במסגרת של פעמיים בשבע, או שיש רבדים נוספים לכך? למשל, לעתים מעבר לפעם בשבוע משמעו חיבור לכוחות, או תחילתה של עצמאות- שינויים שהם בו זמנית נחשקים ומאיימים. לאור זאת, אני חשבת שכדאי לנסות ולחקור יותר מה זה בשבילך להיות "מטופלת של פעם בשבוע", ומה בנפשך חושש מכך. יתכן שמתך השיח הזה יתגלו רבדים נוספים ויאפשרו העמקה של השיח הטיפולי.
ליטל
אני מסיימת תואר ראשון בביולוגיה ופסיכולוגיה ואני לא בטוחה מה אני רוצה לעשות. אני מרגישה שיש שתי אופציות שקשורות בטיפול באנשים פסיכולוגיה קלינית או לנסות להתקבל ללימודי רפואה (4 שנתי) אבל מפחדת שאולי שתיהן קשים מדי וגדולים עליי, ושאני לא באמת רוצה מספיק אף אחד מהתחומים. אבל אז אני נכנסת לקושי אם זה שמה אעשה אחרי התואר שאין לו באמת אופציות מקצועיות ללא תואר שני..ואת ההחלטה אני צריכה לקבל ממש בקרוב בקיץ אם אני רוצה לגשת למתאם או למבחן ידע כדי לא לבזבז עוד שנה וזה מלחיץ אותי מאוד ואני לא רוצה להחליט ובסוף להתחרט.
אני גם רוצה לצאת מהבית וגם למצוא זוגיות, יש כל מיני דברים שפתאום צפים לי לקראת הסמסטר האחרון שהדחקתי קצת. העניין של הזוגיות הוא כזה שמעורר בי לחץ כי לא הייתי בזוגיות רצינית אף פעם לא יותר מחודש חודשיים, ובשלוש שנים האחרונות לא עברתי יותר מדייט ראשון עם מישהו ותמיד זה אני חתכתי את זה כי נלחצתי. בשנה וחצי האחרונה אפילו לא יצאתי לדייטים כי נכנסתי ללחץ ואני לא מבינה מספיק מה כל כך מונע ממני. מצד שני לא יודעת אם זה דברים שהולכים בשבילם לטיפול כי זה שילוב של התלבטות מקצועית וגם דברים אישיים יותר. בלי קשר שאין לי הכי כסף לזה.
שלום לך.
נשמע מדבריך שאת אכן מתמודדת עם מספר סוגיות, ולא תמיד קל לזהות מראש האם הסוגיות האישיות-זוגיות משפיעות גם על המקצועיות, או שמדובר בשני אספקטים נפרדים. במובן זה, אני חושבת שטיפול הוא דווקא אופציה טובה משום שהוא מאפשר למקד את הקשיים, ובעיקר מייצר חופש לחשוב, להרגיש ולקבל החלטות ממקום שלם יותר. ניתן לקבל טיפולים מוזלים באוניברסיטאות, קופ"ח או ברשימות של מטפלים מוזלים (למשל כאן) ויתכן כדאי לקיים פגישה או שתיים ולבדוק האם סוג השיח וההתבוננות מדברים אלייך ומתאימים לסוגיות שמעסיקות אותך. במקביל, אפשר לבדוק האם כסטודנטית את זכאית לייעוץ כלשהו בתחום התעסוקתי.
ליטל
לאחר שקראתי מאמר על אבחון לאימא בת 33 לאחר שבנה אובחן, יש לי תהיות לגבי בתי. היא בת 26.5 היא מאוד רגישה. כשרגשות מסוימים עולים היא דומעת. היא בטיפול פסיכולוגי כבר כמה שנים. היא לומדת תקשורת חזותית שנה אחרונה, אין לה בעיות לטייל בחול לבד, גם היו לה בני זוג בעבר, לא תמיד מצליחה לסיים עבודות ללימודים בזמן. המורים שלה מאוד מפרגנים. היא מאוד יצירתית. בתיכון היא אובחנה כלקוית קשב ורכוז וקיבלה זמן הארכה בבחינות. אך לא אובחנה פעם נוספת ללימודים אקדמיים. היא שירתה שירות מלא בצבא. שמתי לב כשהיא בחברותא היא לא תמיד מצליחה לעקוב אחרי שיחה ואני לא בטוחה עד כמה היא משתתפת בשיחה.. היא מצליחה ללמוד ולעבוד בשיתוף עם חברים ללימודים. בעבר בנעורים סיפרה לי שנהגו לצחוק עליה ולומר שהיא מוזרה. היא עובדת וסומכים עליה מאוד. חשבתי שאולי גם היא נמצאת על רצף אבל אני לא יודעת איך להעלות את זה בפניה על מנת להציע אבחון. חשוב לציין שהיא מאומצת וא י הורה יחיד עבורה.
שלום לך.
בוגרים אכן עשויים להגיב באופנים שונים למחשבה על אבחנה של אוטיזם- לעתים בהקלה ולעתים בבהלה ובצער, וטוב שאת מגלה רגישות לנושא. השאלה המרכזית היא האם את חושבת שאבחון מסוג זה עשוי לסייע לביתך, או להביא להתאמה טובה יותר של שיטת הטיפול. במידה ואכן כך, ובמידה ויש לך קשר עם הפסיכולוגית המטפלת, כדאי לשתף אותה בדילמה. במידה ואין לך קשר ישיר עם המטפלת, ויש לך סיבה להניח שהאבחון יתרום לטיפול, אולי כדאי לבדוק בעדינות עם ביתך האם היתה רוצה לעבור אבחון שיסייע למקד את הקשיים, ואם היא עצמה חושבת שאבחון מסוג זה יכול לסייע לה. במידה ותהיה מעוניינת, ניתן לפנות לאבחון אצל פסיכיאטר ולקבל ממנו חוות דעת.
להתייעצות ממוקדת יותר, יתכן וכדאי לך לאתר איש מקצוע המתמחה באבחון אוטיזם בבגרות ולהתייעץ איתו טלפונית לגבי נחיצות האבחון.
ליטל
שלום, ביתי התחתנה לפני שלושה ימים ובעלה החליט שהוא לא מעוניין להישאר נשוי מכיוון שהוא מרגיש שהוא רוצה לטייל בעולם, לעשות חיים .
(הסביר לביתי שלא היה לו נעים ולא ידע איך להתמודד עם ביטול החתונה אחרי כל התכנונים שלהם לכן העדיף כן לקיים את החתונה)
הם היו בזוגיות 3וחצי שנים , הסתדרו, היה נראה שיש בינהם חיבור, גרו יחד שנה וחצי והתחתנו.
בעקבות הזוגיות והחיים המשותפים ביתי עזבה הכל ועברה לגור במושב בצפון באיזור מגוריו.מצאה שם עבודה וקיימה יחד איתו את החיים שלה שם.
בעקבות העניין תצטרך לחזור אלינו ולהתחיל הכל מהתחלה (בת 28)
ביתי מפורקת מבולבלת, מרגישה דחויה, פוחדת "מהטייטל" החדש שתהיה.
כולנו בשוק, לא יודעים מה לעשות, (גם חושבים על זה שכולנו נצטרך לתת תשובות לסביבה ששואלת על הזוג שהתחתן) כמובן שעוטפים אותה ותומכים בה.
היא החשובה ביותר!
נשמח לדעת איך לעזור לה מה ניתן לעשות כדי שלא תשקע יותר ויותר וכן תוכל להרים את עצמה ובעתיד למצוא את בן הזוג הראוי לה
(היא מרגישה דחויה, איבדה אמון לגמריי)
חשוב לציין כי היא מאוד משפחתית וחיכתה להתחתן ולהקים משפחה.
שלום אפרת.
צר לי לשמוע על הטלטלה של ביתך, שלך ושלכם כמשפחה. אכן, מדובר בהתמודדות לא פשוטה וטוב שאת מחפשת את הדרך לתמוך וללוות בהתמודדות.
כצעד ראשון, אני חושבת שחשוב לאפשר ולתת זמן ומקום לאבל על הזוגיות שאבדה, על העלבון והפגיעה. לפעמים דווקא דחיפה מהירה מדי להתאוששות והתגברות אינה מאפשרת מיצוי של תהליך ה"אבל", וכדאי לסמוך על ביתך ולתת לה את הזמן לו היא זקוקה. לאחר מכן, היי קשובה אליה ואל צרכיה. כל אחד מתמודד באופן אחר- יש כאלו שזקוקים לזמן מנוחה והתאוששות ואחרים שקופצים מיד למים של עשייה ושל זוגיות חדשה. היי קשובה לצרכיה, כבדי אותה ואת קצב ההחלמה שלה והיי לצידה. ניתן להציע לה לפנות אל טיפול פסיכולוגי כדי לעבד את האירוע ואת התחושות, אך אין הכרח בכך אלא אם לאורך זמן יתגלה קושי משמעותי.
במילים אחרות- לאט לאט. קשב, תמיכה, ומתן מקום לתחושות ולצער יאפשרו עיבוד והחלמה.
ליטל
הי ליטל, אני מעוניינת לנתק את הקשר עם אימא שלי ולא מצליחה.
אימא שלי היא אדם טוב , רגיש ונדיב, אך לא כלפיי. יש פער תהומי בין צורת ההתנהגות שלה לאחרים, לבין איך שהיא מתנהגת אליי.
תמיד חשבתי שזה בגללי שאולי אני אדם לא טוב , או משעמם או כזה שלא רוצים להיות אתו בקשר. אבל יש אנשים שכן מחבבים אותי ומעניין להם לדבר איתי.
הבעיה היא שאני לא מצליחה. כי אימא שלי מצד אחד לא מתעניינת בי ולא אוהבת אותי ואת הקשר איתי, אבל מצד שני היא מתעקשת על אינטרקציה מסוימת מאוד שמתאימה רק לה. מאוד חשוב לה שתהא בינינו שיחה יומית טלפונית שמתרחשת בדיוק דקה ושבה אימא שלי בכלל לא מקשיבה למה שאני מספרת וגם לא זוכרת כלום, היא גם לא משתפת אותי בכלום, גם לא בדברים חשובים.
אם אני מנסה להתמרד ולא מתקשרת אליה, היא מתקשרת אליי אפילו מאוחר בערב ממש בדאגה למה לא התקשרתי. ואם אני מעלה טענות על היחס שלה אליי (באמת שבצורה נעימה) היא פשוט מתחרפנת , טוענת בצרחות אימים שהיא תמות בגללי, שתקבל התקף לב. שאני אדם רוצח שהורג אותה בייסורים. אומרת דברים שבאמת לא קשורים למציאות. מאוד קשה לי לא להידרדר איתה לוויכוח, ואני ממש מחזיקה את עצמי כדי לא להתעסק במריבה המטופשת הזו שבסוף גוזלת לי חיים. היא גם מדברת עליי עם אנשים אחרים ומציירת אותי כאדם רשע. טוענת שאני כפוית טובה, שאני פריבלגית וחיה על מי מנוחות, לעומתה - האישה הסובלת.
חשוב להדגיש שאובייקטיבית אימא שלי לא סובלת. היא ב"ה בריאה, חיה ברווחה וסך הכול יש לה ילדים טובים שחיים בזכות עצמם. חוצמזה, כל מה שהיא תצטרך אני מיד אעזור לה, אבל היא גם לא נעזרת (אני בשבילה עציץ) ולי היא רק מפריעה.
עם כל האיומים האלה שלה, לפעמים אני רוצה כבר שתמות. ואז אני מתחרטת על המחשבה הנוראית הזו. אני אוהבת אותה . אוהבת מאוד מאוד, אבל לא מסוגלת להמשיך ככה. אני לא רוצה שהיא תמות.
אני גם לא מצליחה לנתק את הקשר, כי בכל פעם שאני מנסה היא מתקשרת. בהתחלה אין לי אומץ לסנן ואני עונה קונקרטית, ואז אם אני מסננת זה מחזיק מעמד בדיוק יומיים, כי אז אימא שלי מתקשרת לילדים שלי (שכמובן היא מוזמנת לדבר איתם חופשי) ופשוט מתבכיינת בפניהם שאימא שלהם הלא מחונכת והרשעית מתעלמת מסבתא. או שהיא פשוט מגיעה אליי הביתה ומתיישבת בהפגנתיות בסלון. שתדעי שזה אלים. מאוד מאוד מכעיס אותי שהיא מערבת את הילדים שלי בזה. ומעצבן אותי שהיא מגיעה בלי לתאם.
איך עושים (במסגרת החוק והמוסר) שהיא תיעלם לי מהחיים? אבל שחס וחלילה לא תהיה חולה בגללי. אני מאוד דואגת שיקרה לה משהו בגללי בסוף, שהיא תתעצבן ותחטוף איזה משהו. זה מאוד מדאיג אותי.
שלום לך.
אני שומעת בדברייך את הקושי העצום, ואת הכמיהה להשתחרר מכבליו של קשר שמייסר אותך דווקא בגלל שהוא רווי באמביוולנטיות, באהבה לצד רגשות קשים ומכאיבים. כפי שאת מתארת זאת, הניסיון להשתחרר מהקשר באמצעי חיצוני של ניתוק לא צולח ואכן, במרבית המקרים שחרור מאחיזתם של קשרים הוא קודם כל פנימי. לכן, מציעה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לעבד לעומק את תחושותייך בקשר. במקרים רבים, העיבוד עצמו מביא לשחרור אשר מאפשר להציב גבולות, להתמקם בקשר באופן מיטיב יותר ולהרחיב את חופש הבחירה ביחס אליו. מאמינה שבאמצעות תהליך מסוג זה, תוכלי לקבל החלטות ולעמוד מאחורי בחירותייך, לכאן או לכאן, באופן שלם יותר.
ליטל
שנים אני עם בלגן בראש, כנראה מחרדות אני לא 100% בטוח
וגם אף פעם לא בטוח לגבי מה אני רוצה/חושב
קשה לי לבטא את עצמי וזה מקשה עלי מדי פעם להתקדם
נמצא כרגע בצבא ואם אלך לטיפול אני כנראה אאבד את התפקיד
יש טיפים לדברים שיכול לעשות עצמאית בבית? פעם זה היה לי גרוע יותר והמצב השתפר עם השנים אבל באלי שישתפר עוד
אבל אף פעם לא הייתי בטוח ב100% מה אני רוצה לעשות
כבר מגיל קטן אני זוכר שזה היה ככה
מה שאני כן בטוח זה שבאלי לתת לזה להשפיע עלי כמה שפחות, להסס פחות ולהיות בטוח בעצמי ובמה שבאלי לעשות
שלום יובל.
אני לא בטוחה שאני מבינה את מוקד הקושי שאתה מתאר, כך שקשה לי להציע הכוונה מדויקת. בשלב ראשון, מציעה לבדוק אם ההנחה שלך שטיפול יביא לפגיעה בתפקיד אכן נכונה- חיילים רבים פונים היום לטיפול, במסגרת הצבאית או באופן פרטי, ותפקידם אינו נפגע. אם אתה מרגיש שאתה זקוק להכוונה נוספת, תוכל לפנות גם לצט אנונימי עם ער"ן ולנסות בעזרת הנציג.ה למקד ולהבין טוב יותר את הקושי והצורך.
ליטל
אני סטודנטית. גרה במקום לא הכי בטוח (מעבר לקו הירוק) ומאז ומתמיד יש לי פחד על פיגועים ודברים כאלה אבל מה07/10 הפחד התחזק. התחלנו את הלימודים מאוחר מהמתוכנן ונהיה לי ממש לחץ בלימודים והרגשתי שאני קורסת. פניתי לעזרה מהאוניברסיטה וקיבלתי טיפול רגשי עם עוסית מדהימה, מפה לשם התחלנו לדבר על דברים שבחיים לא פתחתי עם אף אחד וגם לא חשבתי שאפתח אותם בחיים. לפני עשור עברתי פגיעה מינית משכן שלי, יש לציין שהמשפחות שלנו חברות ממש טובות וכמעט את כל החגים מעבירים ביחד (יוצא לי לפגוש את הפוגע לפחות פעם בשבוע), מרגיש לי שהוא לא מודע למה שעשה ואולי אפילו כבר שכח. אני לא מעיזה לספר לאף אחד גם מהפחד שזה יפרק את החברות של המשפחות וגם מהחקירות שיתחילו לשאול, מצד אחד עד עכשיו חייתי עם זה ״בשלום״ מצד שני, אם פתחתי את זה עם העוסית כנראה שיש סיבה. מה לעשות? בנוסף להכל, בעקבות המצב במדינה פעם ביום בערך יוצא מצב שיש לי ״ניתוק״ שבו אני נכנסת לעולם משל עצמי ומדמיינת משהו נורא (פיגוע וכו) ולאחר כמה שניות אני יוצאת מזה. מה עושים? תודה🙏🏼
שלום לך.
כפי שאת עצמך מתארת, העבר פוגש את ההווה והשילוב בין השניים מביא לתחושות לא פשוטות. לכן, טוב שפנית לעזרה מקצועית. טיפול פסיכולוגי, אשר מהווה מקום להיזכרות ועיבוד של אירועי העבר, מביא איתו לא פעם, בתחילתו, עלייה מסוימת במצוקה משום שהא מציף את מה שנדחק הצידה לאורך תקופה ארוכה ובהתאם, מביא אית גם דילמות וקונפליקטים שהושתקו. לאור זאת, נדמה לי שמה שחשוב הוא לתת עוד זמן לתהליך הטיפולי, לברר לעבד לעומק את התחושות ולסמוך על כך שהתהליך יביא איתו שינוי והקלה.
ליטל
שלום. שאלה קצת שונה. אני בת 34. ברקע חרדה, דיכאון והא"ג. אני רוקדת בלט כ-11 שנים. אני לא רקדנית מקצועית אבל אוהבת את התחום ומשקיעה בו. מאז שהתחלתי לרקוד יש לי קושי משמעותי בזיכרון של התרגילים. הראש לא מבין מה צריך לעשות ואז גם הרגליים לא מצליחות לזוז. אני כל הזמן עסוקה בזיכרון ולא מצליחה להתפנות לעבוד על הטכניקה. ניסיתי הכול – התחלתי כמה פעמים קורסים ממש מהבסיס, אני לוקחת שיעורים פרטיים על בסיס קבוע, מתאמנת בבית על התרגילים, רושמת את התרגילים וממרקרת כאילו אני לומדת אותם למבחן, לוקחת כדורי ממורייז לזיכרון, החלפתי הרבה מורות עד שמצאתי את המורה המתאימה... כל עוד מדובר בתרגילים חדשים אני לא מצליחה לזכור וליישם את הוראות המורה, אני צריכה לחזור הבייתה ולעבור על התרגיל שוב ושוב ושוב (לפעמים במשך כ-3 ימים) כדי לזכור אותו. זה מתסכל וגורם לי לחוסר ביטחון וחרדה. לפעמים בשיעור אני עוצרת את עצמי לא לפרוץ בבכי. אני רואה את הבנות האחרות זוכרות אחרי הסבר או שניים ואני לא מבינה מה הבעיה אצלי. ניסיתי להתייעץ עם נוירולוג והוא טען שבגלל שיש לי קשיים רגשיים הוא לא ממליץ שאקח כדור כלשהו ולכן אני לוקחת כדורים על בסיס טבעי. באבחון שעשיתי כשהייתי נערה (גיל 22) נמצא שיש לי אינטילגנציה גבולית ושקיימות יכולות גבוהות הרבה יותר אבל בגלל קשיים רגשיים זו התוצאה שהתקבלה במבחן. בנוסף גם סיימתי כעת תואר ראשון בהצטיינות על אף הקשיים. גם בתואר לא הבנתי כמעט תמיד שום דבר בשיעור ורק אחרי שינון ועבודה קשה הצלחתי אבל בבלט אני לא יכולה לעשות את זה כי אני צריכה לבצע את התרגיל מייד אחרי שהדגימו אותו ומאד קשה לי לזכור רצף של תרגילים. נ.ב - חשוב לציין שאני מרגישה שהקושי הוא בזיכרון לטווח הקצר. כאשר מראים לי את התרגיל אני לא מצליחה להפנים אותו בשיעור אבל אחרי אימונים בבית שוב ושוב אני אזכור אותו לתקופה ארוכה והוא ממש יטמע לי בגוף עד שאם אצטרך לשנות אותו יהיה לי מאד קשה מרוב שעבדתי עליו כל כך הרבה. מה ניתן לעשות? דיברתי עם המורה. היא תומכת בי מאד וקידמה אותי הרבה. עם זאת בגלל שהיא מורה לבלט לא כל כך הצלחתי לקבל דגשים לנושא הקוגניטיבי.
שלום אמי.
לצערי אין לי ידע בתחום הקוגניטיבי כך שאני לא בטוחה שאוכל להציע תשובה מספקת לשאלתך. עם זאת, מאחר ונשמע שההתמודדות שלך נוגעת גם להיבט הרגשי (חרדה, למשל, עשויה להשפיע באפן משמעותי על התפקד הקגניטיבי והזיכרון), יתכן וכדאי לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך להפחית את החרדה והמתח בנושא ו/או לעבד את התחושות העולות בבלט באופן שיקל מעט על התסכול והצער הכרוכים ביקוד.
ליטל
בן 29. בפוסט אתאר 2 בעיות שאני מתמודד איתן ב-8 השנים האחרונות.
1. לפני 8 שנים, במהלך תקופה לחוצה בלימודים, התחלתי לסבול מתסמינים בדרכי השתן (ללא קיום יחסי מין). דחיפות, תחיפות, צריבות, שריפות, כאב בזמן שתן ואחריו, זרמים בפין. ככל שעבר הזמן הסימפטומים התגברו. כל הזמן התעסקתי עם הכאב ומחשבות שליליות של מתי זה יחמיר. היה פחד גדול ללכת לשירותים. הרופאים לא מצאו כלום. הסטרס היה גבוה ועד היום ישנן פעמים שאני הולך לשירותים ומקווה שהכאב לא יחזור. ההתמודדות נמשכת עד היום.
2. בשנה האחרונה אני סובל מכאבי בטן, צרבות, ריפלוקס בגרון, כאבים בחזה, פחד לאכול. ירדתי במשקל כ-20 ק"ג בשנה האחרונה. הפסקתי לעשות ספורט. בדיקות מעבדה תקינות. לפני חודשיים איבחנו בקע סרעפתי קטן. מאז הסימפטומים התגברו. כל מה שאני מכניס לפה אני מפחד שיגרום לסבל. גם תחושת רעב מרגישה כמו התקף חרדה או צורך להקיא (יש פחד מהקאה). אם אני אוכל משהו חדש, הלב דופק מהר, הבטן מתהפכת, מועקה בחזה לכמה שעות. כנ"ל גם מאכלים מוכרים. זה מאוד מלחיץ אותי ומעסיק אותי כל הזמן, כי אין לי שליטה על התופעות.
3. המחשבות קופצות בין שני האירועים. אם יש הטבה במערכת העיכול אז המחשבות עוברות למערכת השתן. ולהיפך.
ניסיתי טיפול דינמי, אבל לא הרגשתי שינוי. האם CBT יהיה יעיל יותר?
שלום שרון.
נשמע מדבריך שאתה מתמודד עם היבטים שונים של חרדה ולכן נשמע לי שכדאי לפנות להתייעצות ראשונית עם פסיכיאטר שיכול להציע אבחנה מדויקת של הקושי, ובהתאם לה להמליץ על הכיוון הטיפולי המתאים.
לשאלתך, טיפול CBT אכן עשוי לסייע לך גם אם טיפול דינמי לא סייע, מאח ומדוב בטכניקות שונות משמעותית.
ליטל
בוקר טוב,
לאחר כמה פגישות טובות עם המטפלת שבהן הצלחתי לדבר ולשתף, לאחריהן בדרך כלל תגיע פגישה אחת לפחות שלא אדבר כמעט בכלל. זה משהו שחוזר על עצמו בטיפול וקורה כל הזמן. שיתוף ולאחריו שתיקה ממושכת. אני לא יודעת להצביע על הסיבה. המטפלת חושבת שאולי מדובר בפחד להיקשר, לפתח תלות, להיחשף ועוד שלל סיבות כאלה ואחרות. אני עונה בשלילה על הכל ולא יודעת אם יש אמת בדברים. בכל מקרה, המטפלת לא יכולה לשאת את השתיקות, מבחינתה זה בלתי נסבל והיא גם לא חוסכת ממני את זה. מעבר לכך, פתאום באמצע הפגישהט טענה שהיא מרגישה לא טוב ויצאה לשירותים לכמה דקות. חייבת לציין שברוב המוחלט של הפעמים כשהרגישה לא טוב הודיעה לי כבר בתחילת הפגישה ואמרה שאולי תצטרך לצאת לכמה דקות. כשאמרתי לה את זה, אמרה שזה לא רלוונטי והיא לא חייבת להגיד לי דבר כזה. הייתי מופתעת וכעסתי עליה שלא אמרה לי כלום. רק אחרי הפגישה הבנתי שאולי הכעס נבע מדאגה אליה, מהרצון שתמיד יהיה לה טוב. לא יכולתי לבטא את זה במהלך הפגישה וגם כנראה עבורה זה היה קצת לא ברור.
משהו בנוכחות שלה היה קצת אחר, חוסר סבלנות בשילוב של אינסוף דברים שמטרידים אותה והיא כנראה לא יכולה לשתף.
הרגשתי שהפגישה הזו מוחמצת, מהצד שלי כי היה לי קושי לדבר ומהצד שלה כי היא בשניות הופכת לחסרת סבלנות כשאני שותקת.
מה עושים כשאי אפשר להחזיק את הטוב הזה ביחד? מה עושים שאני כל כך רוצה ומעריכה אותה אבל לא יכולה לתת לזה מקום בחיים שלי והמשיך ולהיפתח ולהיות בתוך הקשר?
שלום דנה.
אני שומעת את הכאב שלך, ולצדו אולי גם את התסכול והאכזבה מהקושי של המטפלת לתת משמעות ולמצא דרך להבין את השתיקות שלך. לצערי, אין לי פתרון או דרך מוצא של ממש: אני יכולה רק לומר, שחשוב מאוד לנסות ולהבין, במסגרת הטיפול, מה קורה בדינמיקה ביניכן ומהי השתיקה שלך. למשל, גם שתיקה של קושי לדבר עשויה לפעמים להכיל רבדים אחרים כמו כעס, התרסה, ניתוק, התגרות וכן הלאה. ככל שניתן יהיה להבין מה היא השתיקה, מה היא מעוררת ואיזו דינמיקה נוצרת ביניכן בתוך חילופי התגובות והרגשות- כך אפשר יהיה להעמיק את ההכרות עם נפשך. לכן, מציעה להעלות את הנושא שוב ושוב מול המטפלת, לשתף בתחושות ולנסות להיות פתוחה למגוון מחשבות על ההתרחשות.
ליטל
היי היה לי טיפול עם פסיכולוגית שעשה לי רע, לא בפעם הראשונה. אני לא מוצאת את עצמי בשום דבר בחיים. אין לי חברים, העבודה לא הולכת לי, אין לי משפחה שאוהבת אותי. אני מרגישה שאני רוצה למות מאז כי אני מבינה שאין טיפול שיכול לעזור לי עם הדיכאון שלי. רציתי לשאול מה התהליך ואם פסיכולוגים ממליצים על המתת חסד בהולנד?
אני לא רוצה להתאבד כי אני עדיין אוהבת את עצמי ולא רוצה להכאיב לעצמי. אני פשוט רוצה להפסיק את הכאב. וזו החלטה שמגיעה ממקום מאוד בוגר ושלם ולא סתם מחשבה חולפת.
שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על עוצמת הסבל והייאוש שלך, ועל חוסר האמון באפשרות לשינוי.
למרות תחושות אלו, לאור העובדה שהמתת חסד אינה אמצעי זמין ולאור גילך הצעיר, אני חושבת שלא כדאי להרים ידיים בשלב זה. כיום קיים מגון רחב מאוד של שיטות טיפול בדיכאון- פסיכלוגיות, תרופתיות ועוד- ויש סיכוי לא קטן שאחת מהן תוכל לסייע לך מספיק בכדי להניע תנועה ושינוי. למשל, לא מעט אנשים הסובלים מדיכאון מצליחים להיעזר בטיפול הפסיכולוגי רק כאשר הוא ניתן לצד טיפול תרופתי (כשלב ראשוני, בהמשך ניתן להסתפק רק בטיפול הפסיכולוגי, במקרים רבים).
יאוש וחסר אמון באפשרות לשינוי הם חלק מתסמיני הדיכאון ולכן חשב לא לתת להם לערפל את הראיה ולטשטש את האפשרות לשינוי, גם אם הדרך אינה קצרה.
אל תתייאשי. מוזמנת לכתוב שוב ולספר אילו טיפולים כבר ניסית, ואולי אוכל לסייע עם כיווני מחשבה נוספים.
ליטל
שלום וברכה
אני אמנית במקצועי, כרגע לומדת תחום נוסף שאינו קשור לאמנות מתוך רצון למצוא אפיק מלחיץ פחות, אמנות מטבעה מאוד מלחיצה ותחרותית, הצורך להוכיח את עצמך בכל פעם מחדש, הצגת התוצרים שבאים מעמקי נפשך והעמדתם לביקורת הקהל היא משא כבד ובמקום מסויים מרגיש לי גם בלתי אפשרי עבור נפשי
אני מתוחה לפני כל תערוכה ברמה כזו שכל הבית מגוייס לכך, על חשבון אוכל שינה ובריאות נפשית
אני גם משקיעה על כל תערוכה סכומי עתק ולא אכפת לי שלא ארוויח, העיקר שיהיו מרוצים ושאשאר בראש הפירמידה
ישנה תערוכה שנתית קבועה שבה אני משתתפת ותמיד קוטפת את המקום הראשון
השנה החלטתי שאולי לא אשתתף בתערוכה
כבר הכנתי מס' תוצרים מדהימים וחבל לי מאוד לא להציגם לקהל
מאידך אני כן רוצה להצליח להניח שנה אחת, לתת למתחרים שלי לקטוף את המקום הראשון
להסכים לכך שהם יהיו בכותרות בשנה זו
אבל זה קשה לי!
קשה ברמה כזו שאני נכנסת לחדר האמבטיה ושואגת בלי קול כמו חיה ונושכת את הזרועות שלי עד זוב דם
קשה ברמה כזו שלעיתים בא לי לקפוץ מהגג ושהגולגולת שלי תתפצח, לא כדי להתאבד אלא על מנת שהכאב הנוראי והלא מוגדר בראשי יחלוף
אני בדילמה, לא יודעת מה לעשות
האם כן לגייס כוחות ולהישאר במקום הראשון ולהציג את התוצרים בתערוכה?
אני מרגישה שפיתחתי תלות לא הגיונית במקום הראשון ובצורך להיות לפני המתחרים
האם התגובות הקשות שלי נורמליות?
אני בטיפול כבר
שלום לך.
נדמה לי שהשאלה החשובה שעולה מדברייך אינה האם התגובות "נורמליות" אלא מדוע את חווה סבל משמעותי כל כך סביב הנושא. סביר להניח כי סבל בכזו עוצמה הוא דרכה של הנפש שלך לבטא או לספר תוכן נפשי מסוים אשר עדיין אינו מובן ומנוסח. על כן, הנקודה המשמעותית בעיני אינה האם להשתתף/לא להשתתף אלא האפשרות לעבד את הנושא בטיפול, ולהבין לאט לאט את משמעותו עבורך. ככל שהנושא יעובד, כך סביר להניח שעוצמת השפעתו עלייך תפחת.
ליטל