ווטסון ג'ון - Watson John
"אלברט הקטן" היה תינוק בן 11 חודשים כאשר נלקח בידי הפסיכולוג ההתנהגותי ג'ון ווטסון על מנת להדגים את העקרונות ההתנהגותיים של התניה קלאסית, הכללה והכחדה. כאשר הציג ווטסון בפני אלברט גירויים כגון מעיל פרווה, כדורים, מסכות ואף חולדה לבנה, הוא ניגש אליהם ושיחק עימם ללא כל חשש. לאחר זמן מה, השמיע ווטסון צליל מתכתי רועש ומפחיד בכל פעם שניגש אלברט לגעת בחולדה. עד מהרה, פיתח אלברט פחד מהחולדה והחל לצרוח ולבכות בכל פעם שהושיטו אותה לעברו, גם מבלי שהושמע הצליל הרועש. הפחד של אלברט הוכלל גם לגירויים אחרים עם מאפיינים דומים לאלו של החולדה: מעיל פרווה, כדור צמר וצבע לבן. לאחר שבא על סיפוקו, ביקש ווטסון להכחיד את פחדיו של אלברט הקטן באמצעות תהליך של התניית נגד: הצמדת הגירויים שמהם למד אלברט לפחד, לגירויים נעימים כגון סוכריה או חלב. אך לרוע המזל, אמו של התינוק החליטה לעזוב את העיר ביחד עם בנה, ודבר לא נודע מאז על עתידו.
רקע
ג'ון ב. ווטסון (1878-1958) נולד בדרום קרוליינה כילד רביעי למשפחה ענייה בת שישה ילדים. אמו היתה דתיה אדוקה ותכננה לבנה חיים ככומר, ואילו אביו תואר כאיש עצל ופושע מועד, ועזב את הבית כשג'ון היה ילד צעיר. בגיל 16 החל ווטסון ללמוד באוניברסיטה ו-9 שנים לאחר מכן, בגיל 25, השלים את הדוקטורט שלו בתחום הפסיכולוגיה הניסויית באוניברסיטת שיקגו. בשנת 1913 הוא פרסם מאמר תחת הכותרת "פסיכולוגיה בעיניו של הביהביוריסט", אשר זכה להצלחה רבה ונחשב ברבות הימים למאמר היסוד של הזרם הביהביוריסטי בפסיכולוגיה. הוא מתחיל לערוך שני כתבי עת נחשבים וממונה בשנת 1915 כנשיא התאחדות הפסיכולוגים בארה"ב.
בשנת 1904 מתחתן ווטסון עם מארי איקס והשניים מביאים לעולם שני ילדים. כ-15 שנים מאוחר יותר נחשף רומן שהוא מנהל עם רוזאלי ריינר, עוזרת מחקר שלו שנטלה חלק בניסוי המפורסם של "אלברט הקטן". ווטסון מתגרש מאשתו ומתחתן עם ריינר, מה שמעורר סקנדל גדול בעולם האקדמי. הוא נאלץ לפרוש מתחום הפסיכולוגיה, עובר לניו-יורק ושם הוא מקים משרד פרסום מצליח. הוא ואשתו השנייה מביאים שני ילדים נוספים ולאחר מותה המפתיע בגיל 35 הוא עובר לגור בחווה קטנה בקונטיקט, שם נשאר עד למותו בגיל 80.
גישה תיאורטית
ווטסון נחשב ל"אבי הביהביוריזם בפסיכולוגיה". בתור חוקר באוניברסיטת שיקגו, הוא ראה כיצד כל נסיון לפרש את התודעה האנושית באמצעות כלים כמו ראיון ואינטרוספקציה, נידונים לכישלון בשל הפירוש השונה שכל חוקר נתן לממצאים. לעומת זאת, במקרה של תצפית ישירה, לא היתה יכולה להיות חוסר תמימות דעים בין החוקרים: כאשר עכבר היה פונה שמאלה במבוך, אף אחד לא היה יכול לסתור זאת. לאור זאת, טען ווטסון שהמרכיב היחיד הראוי למחקר פסיכולוגי הוא ההתנהגות, וכל האלמנטים האחרים שעד אז היוו את לב ליבה של הפסיכולוגיה - נפש, מודעות, רצון, הכרה וכו' - אינם רלוונטיים, כל עוד רוצה הפסיכולוגיה להגדיר עצמה כ"מדע". ווטסון פעל בתחילת המאה העשרים, תקופה בה הפסיכואנליזה של פרויד וממשיכיו פרשה כנפיים, התפשטה באירופה ובארה"ב ומיצבה את עצמה בתור התיאוריה הפסיכולוגית הנכונה היחידה. פסיכואנליטיקאים שכתבו על דחפים בלתי מודעים, אנרגיות ליבידינליות וקיבעונות אוראליים בוטלו בידי ווטסון כבלתי רלוונטיים, היות שהם עסקו במונחים שאינם ניתנים לצפייה, למדידה ולכימות. המטרות של הפסיכולוגיה בעיניי ווטסון היו פשוטות: לחקור את הגירויים בסביבתו של האדם, ולנבא אילו התנהגויות יבואו בעקבות כל גירוי.
ווטסון התרכז בחקר תגובות מוטוריות פשוטות כגון רפלקסים ובהשפעתם של גירויים על ההתנהגות הפשוטה. הוא נעזר במחקרי מעבדה מבוקרים על בעלי חיים, שאת תוצאותיהם ביקש להחיל על בני אדם. לאורך הקריירה שלו הוא עורר ביקורת רבה עם טענות פרובוקטיביות, כגון הכרזה כי הוא יכול להפוך כל 12 תינוקות אנושיים לכל מה שירצה, באמצעות טכניקות התנהגותיות בלבד. בשנת 1920 אולץ ג'ון ווטסון לפרוש מהאקדמיה בעקבות חשיפה של רומן שניהל עם סטודנטית שלו, פרשה אשר קטעה את הקריירה המבטיחה שלו. עם זאת, החשיבה שלו והמאמר המפורסם שלו משנת 1913, "פסיכולוגיה בעיניו של הביהביוריסט", היוו את הבסיס לזרם ההתנהגותי בפסיכולוגיה ולעבודתם של פסיכולוגים רבים שבאו אחריו, כגון ב. פ. סקינר וקלארק הל.
ביבליוגרפיה
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
ראובינוף, ר., ברקוביץ, ח., ואופנהיימר, א. (1991). מבוא לפסיכולוגיה (יחידה 4: למידה). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
John B. Watson: His Life in Words and Pictures. Furman University Psychology Department.
Watson, J. (1913). Psychology as the Behaviorist Views it. Psychological Review, 20: 158-177.
