אלברט הקטן היה תינוק בן 11 חודשים שהשתתף בניסוי שערך הפסיכולוג, ג'ון ב. ווטסון, מי שנחשב לאבי הזרם ההתנהגותי בפסיכולוגיה. ווטסון ביקש להוכיח כי בני אדם יכולים לרכוש פחד לגירויים נייטראלים באמצעות תהליך פשוט של התניה קלאסית והכללה. כמו כן, הוא ביקש להראות את האופן שבו ניתן להכחיד פחדים אלו דרך תהליך הפוך של התניית נגד. לשם כך הוא הניח את אלברט בחדר מעבדה, כשלפניו מגוון של גירויים חיים ודוממים: חולדה לבנה, כלב, מסכות פנים, מעיל פרווה ועוד. אלברט לא גילה כל פחד מול הגירויים, ועם חלקם אף שיחק בהנאה גדולה. יחד עם זאת, בכל פעם שיצרו החוקרים רעש חזק באמצעות הכאה בפטיש על פלדה, נרתע אלברט והחל לבכות.
באחד הימים הניחו החוקרים לפני אלברט את החולדה, ובכל פעם שביקש לגעת בה, השמיעו את הרעש החזק והמפחיד. הם חזרו על ההליך הזה מספר פעמים, וכעבור שבוע הביאו לאלברט את החולדה פעם נוספת. הפעם, התחיל אלברט לפרוץ בבכי למראה החולדה בלבד, גם כאשר לא לוותה ברעש החזק. כלומר, החולדה, שהיתה טרם הניסוי גירוי נייטראלי ואפילו חיובי עבור אלברט, הפכה לגירוי מותנה היוצר את התגובה המותנית של הפחד באמצעות הצמדתה לרעש החזק. לאחר שבוע נוסף התברר שתגובת הפחד של אלברט עברה הכללה לגירויים נוספים בעלי מאפיינים דומים לאלו של החולדה (לבנים ו/או פרוותיים): כדור צמר, מעיל פרווה ושפן.
כעבור כחודש ביקשו החוקרים להוכיח כי ניתן לבטל את תגובת הפחד של אלברט באמצעות תהליך של הכחדה (הצגת החולדה באופן חוזר ונשנה ללא הצליל המאיים) או התניית נגד (הצגת החולדה בליווי גירוי נעים כמו חלב או סוכריה), אך גילו כי אלברט עזב את העיר וכי אין כל אפשרות לאתרו. הניסוי של אלברט הקטן סייע להבין את האופן שבו מפתחים בני אדם פוביות, והיווה את הבסיס לשיטות טיפול התנהגותיות כגון הקהייה שיטתית, שמטרתן לטפל בפוביות.
להשוואה ראה הנס הקטן: תיאור מקרה של זיגמונד פרויד ובו הסבר פסיכודינאמי לפוביה.
ביבליוגרפיה
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
ראובינוף, ר., ברקוביץ, ח., ואופנהיימר, א. (1991). מבוא לפסיכולוגיה (יחידה 4: למידה). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
