הפרעת אבל בגיל הרך עלולה להתפתח כאשר ילד מאבד הורה או מטפל עיקרי. בעמוד זה תוכלו למצוא מידע כולל תסמינים, גורמי סיכון וטיפול מתאים לילדים בגיל הרך.
מוות או אובדן של דמות התקשרות מרכזית כמו הורה או מטפל עיקרי מהווה אחד מגורמי הדחק הרגשיים המורכבים ביותר עבור תינוקות וילדים צעירים. עבור הילד המאבד הורה בגיל צעיר נפער חלל עמוק, והרצף והביטחון הבסיסיים שמספק ההורה נקטעים.
בנוסף, בגיל רך, היכולת הרגשית והקוגניטיבית לעבד חוויה כה מורכבת עדיין אינה בשלה, ומשאבי ההתמודדות מוגבלים לאור העובדה שהבנה של מושג המוות כבלתי הפיך וכחלק ממעגל החיים מתגבשת רק לקראת גיל עשר. בשל כך, ילדים צעירים עשויים לפרש את האובדן בדרכים שאינן רציונליות, לייחס לעצמם אחריות או לפתח אמונות מזיקות לגבי עצמם והעולם.
עבור רב הילדים, עוצמת הכאב פוחתת באופן הדרגתי. אולם לעיתים, האבל נמשך לאורך זמן רב, מאופיין בעוצמה רגשית גבוהה ומלווה בפגיעה ניכרת בהתפתחות ובתפקוד היום-יומי. במצבים אלה, ייתכן שמדובר בהפרעת אבל בגיל הרך.
מהי הפרעת אבל מתמשך?
הפרעת אבל בגיל הרך מתבטאת בשילוב של תגובות רגשיות, התנהגותיות וגופניות, הנמשכת מעל 30 יום ופוגעות בתפקוד ובהתפתחות התקינה של הילד.
התסמינים עשויים לכלול תגובות רגשיות כמו חיפוש עיקש אחר הדמות שנפטרה, סירוב לנחמה ונסיגה רגשית. בתחום ההתנהגותי, הילד עלול לאבד עניין במשחקים ובפעילויות תואמות גיל ולעסוק באופן חוזר במוות – בשאלות, במשחק או באמירות ישירות. לעיתים מופיעים גם תסמינים גופניים כמו שינויים בשינה ובאכילה, או עיכוב ונסיגה במיומנויות התפתחותיות שכבר נרכשו.
אצל חלק מהילדים, תגובות אלו עלולות להחריף בהיעדר דמויות התקשרות חלופיות יציבות ותומכות, או כאשר האובדן מלווה בנסיבות טראומטיות.
אבחנת הפרעת אבל בגיל הרך על פי ה–DC 0-3
לפי ספר האבחנות הפסיכיאטרי לגיל הרך (DC 0-3), אבחון ההפרעה נסמך על קיומם של הקריטריונים הבאים, באם מתקיימים 30 יום לפחות:
א. בעקבות מוות או אובדן תמידי של דמות התקשרות, מופיעים לפחות שניים מהתסמינים הבאים:
1) בכי, צעקות או חיפוש מתמיד אחר הדמות שנעדרה
2) אחת או יותר מתגובות חריגות לתזכורות לאובדן:
• התנתקות – התנהגות אדישה כלפי חפצים. תמונות או אזכורים של הנפטר
• שכחה סלקטיבית – אי זיהוי של תמונות או חפצים הקשורים לאדם שאבד
• רגישות קיצונית לכל דבר המזכיר את האדם שאבד, לרבות מצוקה חריפה כאשר אחרים נוגעים בחפץ שהיה שייך לאדם שאבד
• תגובה רגשית חזקה לנושאים של פרידה ואובדן
3) התעסקות עיקשת במוות האפשרי של הילד עצמו או של אחרים הבאה לידי ביטוי באחד או יותר מהבאים:
• שאלות חוזרות ונשנות על המוות
• אמירות על רצון למות, או שילוב נושאי מוות במסגרת משחק
• הילד מספר כל הזמן לזרים על אובדן הדמות ההורית
ב. תגובת התינוק/הילד הצעיר לאובדן כוללת שלושה או יותר מהבאים:
1) עייפות או אובדן אנרגיה
2) מצב רוח דיכאוני או ארשת פנים עצובה
3) ירידה בעניין בפעילויות תואמות גיל
4) התנהגויות שיש בהן פגיעה עצמית או סיכון עצמי
5) אמירות המבטאות אשמה או האשמה עצמית לגבי האובדן
6) שינויים משמעותיים בשינה או באכילה
7) אובדן מיומנויות התפתחותיות שכבר נרכשו
ג. התסמינים או ההתאמות של ההורים למצב פוגעים בתפקוד הילד או המשפחה באחד או יותר מהאופנים הבאים:
1) גורמים מצוקה משמעותית לילד
2) מפריעים לקשרים הבינאישיים
3) מגבילים השתתפות בפעילויות יומיומיות
5) פוגעים בהמשך הלמידה ורכישת מיומנויות חדשות
גיל – אין הגבלת גיל מינימלי, אך יש לנקוט זהירות בקביעת האבחנה אצל תינוקות בני פחות מתשעה חודשים (הגיל ההתפתחותי שבו ההתקשרות המועדפת אמורה להיקבע בבירור).
מה הם גורמי הסיכון להתפתחות הפרעת אבל בגיל הרך?
התפתחות הפרעת אבל בגיל הרך תלויה במידה רבה בזמינותן של דמויות התקשרות חלופיות לאחר האובדן. המחקר מלמד כי ילדים שזוכים לנוכחות קבועה של מבוגרים תומכים אחרים בחייהם – כמו ההורה הנותר, סבא וסבתא, או מטפלים קרובים' בדרך כלל מתמודדים טוב יותר עם תהליך האבל.
נסיבות האובדן עצמן משפיעות אף הן על התהליך. מוות פתאומי או שמתרחש בנסיבות טראומטיות עלול להקשות על הילד להבין ולעבד את מה שקרה. כמו כן, איכות הקשר שהיה לילד עם ההורה שנפטר משפיעה על יכולת ההתמודדות – ילדים שפיתחו קשר בטוח ואוהב נוטים להתמודד טוב יותר לאורך זמן.
גורם משמעותי נוסף הוא מצבה הרגשי של המשפחה. כאשר בני המשפחה הנותרים נמצאים עצמם במצוקה עמוקה לאור האובדן, ייתכן שיתקשו להיענות במלואם לצרכים הרגשיים של הילד. במצבים כאלה, חיוני לחפש תמיכה נוספת ממקורות אחרים.
כיצד מטפלים בהפרעת אבל בגיל הרך?
הטיפול בהפרעת אבל בגיל הרך מתחיל בהערכה מקיפה של מצב הילד והמשפחה, לרוב על ידי פסיכולוג התפתחותי. ההערכה כוללת הבנה של התסמינים שהילד מציג, בחינת סביבתו הקרובה – הבית והגן והאופן שבו המשפחה מתמודדת עם האובדן.
הבסיס לטיפול הוא יצירת קשר יציב ומספק עם דמות מבוגרת תומכת. קשר זה מהווה בסיס בטוח שממנו הילד יכול לעבד את חווית האובדן. חלק חשוב מהטיפול הוא שיתוף הילד בתהליך האבל המשפחתי במידה המתאימה לגילו – לא להרחיקו או להסתיר ממנו מידע חשוב, תוך התאמת המידע ליכולת ההבנה שלו.
כאשר יש צורך בטיפול רחב יותר, סוגי הטיפול המומלצים הם טיפול דיאדי המתמקד בחיזוק הקשר בין הילד לדמות המטפלת העיקרית, או טיפול משפחתי המותאם לגיל הרך. המחקר מראה כי באמצעות טיפול מסור ועקבי, הן בתקופה הקרובה לאובדן והן לאורך זמן, רוב הילדים מסוגלים להתגבר על ההפרעה ולחזור למסלול התפתחות תקין.
מקורות
DC :0-3 R(2005) Zero to Three Press.Washungton D.C
Kaplan, H., Harel, J. & Patt, R. (2017). Dyadic Therapy: Encounter of Therapeutic Practice and Theory. Haifa Uni, Haifa
Nichols, M., & Davis, S. (2017). Family Therapy: Concepts and Methods, 11th Edition. New York: Pearson
