העדפה מינית, או נטייה מינית, מתייחסת לעניין המיני שהאדם מגלה בבני מינו, בבני/בנות המין השני או בשני המינים. התפיסה הרווחת היא כי מרבית האנשים הם בעלי העדפה מינית הטרוסקסואלית (כלומר, נמשכים לבני המין השני), אך מחקרים מצביעים על כך שרק חלק קטן מהאנשים הם בעלי העדפה מינית הטרוסקסואלית "טהורה": מרבית האנשים, מסתבר, מגלים רמה מסוימת של עניין מיני הן בבני מינם והן בבני המין השני, אך במרבית המקרים יגלו עניין מיני רב יותר בבני המין השני, ויבחרו לקיים אורח חיים הטרוסקסואלי. אחוז קטן יותר מהאנשים יגלו העדפה מינית שווה (פחות או יותר) לבני מינם ולבני המין השני ויוגדרו כבעלי העדפה מינית בי סקסואלית, וחלקם יגלו העדפה מינם רק או בעיקר לבני מינם ויוגדרו כבעלי העדפה מינית הומוסקסואלית.
במרבית התרבויות העדפה מינית הטרוסקסואלית נחשבת להעדפה המינית הנורמטיבית, כאשר העדפה מינית הומוסקסואלית או בי סקסואלית זוכה לגינוי ולעתים אף לרדיפה. גם בחברה המערבית העדפה מינית הומוסקסואלית או בי סקסואלית נחשבה לאורך השנים לפתולוגית ואף היתה אסורה על פי חוק, אך יחס זה השתנה בשנות ה-70. ארגוני זכויות אדם נאבקו נגד תיוג העדפה מינית הומוסקסואלית כפתולוגית ונגד ההתייחסות אליה כאל עברה פלילית, ומאבקים אלו נשאו פרי: בשנות ה-70 החל תהליך הדרגתי של ביטול החקיקה נגד פעילות מינית הומוסקסואלית וה-DSM, המדריך הפסיכיאטרי הרשמי, הוציא לראשונה את ההעדפה מינית ההומוסקסואלית מרשימת ההפרעות הנפשיות.
על אף שכיום העדפה מינית הומוסקסואלית אינה אסורה על פי חוק ואינה נחשבת לבעיה נפשית, אנשים המצויים בתהליך של גילוי העדפתם המינית מתמודדים לא פעם עם מצוקה רגשית. מצוקה זו קשורה במרבית המקרים ללחצים החברתיים ולסטיגמה איתם מתמודד הנער או האדם הבוגר המגלה לראשונה כי הוא בעל העדפה מינית אשר אינה תואמת את הנורמה החברתית המקובלת בתרבות בה הוא חי.
חשוב לציין כי על אף הבלבול הקיים לעתים בתחום, המונח העדפה מינית אינו זהה למונח זהות מינית ולמנוח זהות מגדרית. העדפה מינית, כאמור, מתייחסת למשיכה של האדם לבני מינו, בני המין השני או שניהם. זהות מינית, לעומת זאת, מתייחסת למכלול מאפיינים ביולוגיים אשר קובעים את מינו של האדם (סוג איבר המין, הרכב כרומוזומלי וכד') ואילו זהות מגדרית מתייחסת לתחושתו הסובייקטיבית של האדם כי הוא גבר או אישה.
