רגרסיה לתלות היא מונח שטבע ויניקוט, המתאר תהליך המתרחש בטיפול וביום יום, שבו אדם חוזר לתלות באובייקטים משמעותיים, כפי שהיה בשלבים מוקדמים של חייו. כיצד היא מתבטאת בטיפול? ובאיזה אופן מנוסחת בשיח הפסיכואנליטי?
רגרסיה לתלות היא מושג אשר טבע האנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט, המתאר חזרה של אדם למצב של תלות באובייקטים משמעותיים (הורים או דמויות מטפלות אחרות), בדומה לתלות המאפיינת את הילדות המוקדמת. מצב זה יכול לבוא לידי ביטוי בהתנהגויות ילדותיות, צורך מוגבר בטיפול או ירידה תפקודית ביכולות שנרכשו. לפי ויניקוט, כל רגרסיה המתרחשת בחייו של האדם, ובפרט במסגרת של טיפול פסיכואנליטי, היא רגרסיה לתלות.
לפי ויניקוט, בשלבי החיים הראשונים רגרסיה מתרחשת כאשר אי-התאמה של הדמויות המטפלות או אירועים בלתי צפויים פוגעים ביכולת הסביבה להיענות לצרכיו של הפעוט, ובכך מעכבים את תהליכי ההבשלה הטבעיים. לפי תפיסתו, ליבת הרגרסיה איננה הנסיגה התפקודית, אלא הנסיגה בתלות. כך למשל, כאשר ילד גמול מתחיל להרטיב את מיטתו בתגובה להולדת אח חדש, הוא לא רק מפגין התנהגות רגרסיבית, אלא גם נסוג לתלות גבוהה יותר בהוריו.
ויניקוט התבסס כנקודת מוצא על שימושו של פרויד במושג ׳רגרסיה׳, כתהליך בו האדם חוזר לשלבים מוקדמים של התפתחותו כהגנה מפני חרדה, מתח או קונפליקט פנימי. אך בשונה מפרויד, שראה ברגרסיה בעיקר התנהגות פתולוגית, ויניקוט הציע כי כאשר היא מופיעה במסגרת טיפול רגרסיה היא בעלת פוטנציאל טיפולי.
התפתחות נפשית: מתלות מוחלטת לעבר עצמאות
ויניקוט תיאר את ההתפתחות הנפשית כתנועה על פני ציר בין שלושה מצבי תלות עיקריים: תלות מוחלטת, תלות יחסית ולקראת עצמאות. הבנת ציר התפתחות זה חשובה, שכן לתפיסתו כל רגרסיה מהווה תנועה לאחור על ציר זה, כלומר נסיגה של הילד או האדם למצב תלות מוקדם יותר מזה שהיה בו קודם לכן:
• תלות מוחלטת מאפיינת את ראשית החיים. בשלב זה, התינוק תלוי באופן מוחלט מבחינה פיסית ונפשית בסביבתו, אך דווקא בשל המצב הסימביוטי עם האם (או עם הדמות המטפלת העיקרית) בו הוא נתון, הוא אינו חווה את עצמו כתלותי. התינוק זקוק להתאמה כמעט מושלמת לצרכיו, על מנת שתתאפשר לו התפתחות טבעית וספונטנית.
• תלות יחסית מתפתחת כאשר המטפל העיקרי מתחיל בהדרגה להפחית את רמת ההתאמה, תהליך שמתרחש באופן טבעי לאחר מספר חודשי חיים. צרכיו של התינוק אינם נענים באופן מיידי ומושלם ולכן הוא נדרש לפתח יכולות מנטליות להתמודדות עם התסכול הנובע מכך. ויניקוט הדגיש את חשיבותו של תסכול אופטימלי, כלומר תסכול שאינו עולה על יכולת ההכלה של התינוק ומאפשר צמיחה, אשר באמצעותו מתפתחת יכולתו של התינוק להכיר בתלותו באובייקטים.
• לקראת עצמאות זהו שלב המתרחש כאשר צרכיו הפסיכולוגיים של הילד נענו במידה מספקת בשלבי התלות המוחלטת והיחסית. לצד חלקים של תלות שעדיין קיימים, עצמיותו הולכת ומתבססת והילד מסוגל בהדרגה לפגוש את העולם על מורכבויותיו השונות. שלב זה מאפיין את שנות הילדות וההתבגרות ולמעשה מלווה את האדם לאורך כל חייו, כאשר גם בבגרות האדם ממשיך לנוע בין קרבה והישענות על אובייקטים משמעותיים (כחברים או בני זוג) לבין שמירה על גרעין עצמיות אותנטי ויציב.
לפי ויניקוט, לא תמיד מתאפשרת השלמה של כל שלבי ההתפתחות באופן מלא. זאת, בשל כשלים מהותיים שונים במענה הסביבתי לצרכיו של התינוק או הילד. כשלים אלה עלולים לגרום לפגיעה בהיווצרות תחושת העצמי וכן לפגיעה ביחסי האובייקט המוקדמים, המשפיעים על היכולת לחוש תחושה בסיסית של ביטחון ואמון ביחסים עם אחרים, ועל אופני בניית קשרים בין-אישיים בהמשך החיים.
רגרסיה לתלות בטיפול
ויניקוט טען כי במסגרת הטיפול הפסיכואנליטי ניתן לטפל בפגיעה ביחסי אובייקט מוקדמים, ובתוך כך להשלים תהליכי התפתחות נפשית אשר נקטעו בראשית החיים. זאת, באמצעות ביסוס יחסי אובייקט מיטיבים עם המטפל או המטפלת. לדידו, בכדי להשפיע על יחסי האובייקט בנקודה בה חלה הפגיעה המשמעותית בהתפתחות, על המטופל להיכנס למצב רגרסיבי ביחסים הטיפוליים. כך, תתאפשר חוויה מחודשת של האזורים הפגועים וביסוס יחסי אובייקט אשר יאפשרו לחדש את ההתפתחות הנורמלית והאותנטית שנקטעה.
לפי ויניקוט, הכניסה למצב רגרסיבי איננה מתרחשת באופן אוטומטי, אלא מתאפשרת באמצעות יחס טיפולי מסוים. כחלק מכך, המטפל נדרש לא לפרש כל דבר העולה בטיפול, אלא לתת למצב להתפתח מעצמו ולהמתין לרגע המתאים. כמו-כן, על המטפל להעריך באופן רגיש ומתמיד את יכולתו של המטופל להכיל פרשנויות, תוך שמירה על יציבות המסגרת הטיפולית. התנהלות זו יוצרת תחושת ביטחון המאפשרת למטופל להיות תלוי ופגיע.
יתר על כן, ויניקוט ראה את סיטואציית הטיפול כהתגלמות של יחסי אם-תינוק, במסגרתה המטפל או המטפלת נדרשים לספק החזקה והתאמה לצרכי המטופל, בדומה לדמות האם המחזיקה את תינוקה. בהקשר זה, בעת רגרסיה של המטופל למצבי תלות מוקדמים, נדרש המטפל להיענות באופן מותאם לצרכים הרלוונטיים לתקופה זו, וכך לאפשר את התחדשות התהליכים ההתפתחותיים התקינים שנעצרו בזמנו. לצד זאת, הרגרסיה איננה חזרה בלבד אל העבר, אלא התרחשות חדשה המאפשרת מעין לידה של חלקים עצמיים שלא צמחו בילדות.
עד כמה וכיצד הרגרסיה נוכחת בטיפול?
ויניקוט טען כי הצורך ברגרסיה לתלות אינו אחיד לכל המטופלים. הוא חילק את המטופלים לשלוש קבוצות ביחס לעומק הרגרסיה הנדרשת והדגיש את חשיבות התאמתו של המטפל לקצב של המטופל:
• הקבוצה הראשונה: מטופלים שקשייהם הם בתחום היחסים הבין-אישיים ובטיפולם אין בהכרח צורך בתהליכים רגרסיביים.
• הקבוצה השנייה: מטופלים שהגיעו בהתפתחותם לשלב התלות היחסית ולתחילת גיבוש האישיות, הם זקוקים לרגרסיה מסוימת בטיפול, אך היא אינה בהכרח עמוקה ומקיפה.
• הקבוצה השלישית: מטופלים שנפגעו בשלב המוקדם ביותר של התלות המוחלטת, והם זקוקים לאנליזה מחזיקה בדומה ליחסי אם-תינוק ראשוניים, כדי לאפשר בנייה של חווית העצמי. לפי ויניקוט, בקבוצה זו נכללים בין היתר מטופלים המתמודדים עם הפרעות פסיכוטיות או מטופלים שפיתחו עצמי כוזב.
ביטויי הרגרסיה הקשורים בתהליך הטיפולי משתנים ועשויים לכלול פגיעה בתפקוד השוטף או לבוא לידי ביטוי רק במרחב הטיפולי. כמו כן, עלולים לצוף רגשות של אובדן ועצב, צורך בהתקשרות למטפל כהתקשרות לדמות הורית, או תקופות של ייאוש וקושי לתפקד כמבוגר. ביטויים אלו מבטאים צורך של המטופל, ותפקיד המטפל הוא לשאת את החוויה ולספק יציבות, ללא דרישה לחזרה מהירה לעצמאות.
רגרסיה בשיח הפסיכואנליטי
ויניקוט לא היה היחיד שהתייחס לרגרסיה כתהליך טיפולי מרכזי. כאמור, פרויד ראה ברגרסיה מנגנון הגנה מפני חרדות וקונפליקטים. מחד גיסא, הוא סבר כי מדובר בביטוי להתנגדות בתהליך הטיפולי, אך מאידך גיסא, הכיר בכך שללא גישה לתהליכים רגרסיביים, המאפשרים בתורם גישה לתהליכי חשיבה ראשוניים וחוויות מוקדמות, אין אפשרות לעבודה אנליטית. הפסיכואנליטיקאי שנדור פרנצי, האמין שרגרסיה מובילה לחוויה מחדש של אירועים טראומטיים מהעבר. הוא סבר כי תפקיד המטפל הוא לספק את ההורות האוהבת שנעדרה במקור, ובתוך כך להפוך את הרגרסיה הטיפולית להזדמנות מיטיבה עבור המטופל לחוויה מתקנת.
התייחסות נוספת לרגרסיה היא של הפסיכואנליטיקאי מייקל באלינט, אשר טבע את המושג "השבר הבסיסי", מטאפורה גיאולוגית המתארת שבר בנפש בראשית החיים, כאשר אין התאמה הורית לצרכי התינוק. לפי באלינט, רגרסיה בטיפול מאפשרת חזרה אל אזור הפגיעה הראשוני, ובתוך מרחב טיפולי מחזיק ומותאם נוצרת הזדמנות להתחלה חדשה. בדומה לויניקוט, באלינט הדגיש שהרגרסיה היא תופעה המתרחשת ביחסים עם המטפל, ובכך הציב את הקשר הטיפולי כמרכזי בתהליך הריפוי.
מקורות
מתלות לקראת עצמאות בהתפתחות היחיד. (1963) וויניקוט, ד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תולעת ספרים, תל-אביב.
Eshel, O. (2017). From extension to revolutionary change in clinical psychoanalysis: The radical influence of Bion and Winnicott. The Psychoanalytic Quarterly, 86(4), 753-794
Eshel, O. (2021). The Collected Works of DW Winnicott Edited by Lesley Caldwell and Helen Taylor Robinson. Journal of the American Psychoanalytic Association, 69(1), 167-179
Winnicott, D. W. (1963). Dependence in infant care, in child care, and in the psycho-analytic setting. International Journal of Psychoanalysis, 44(3), 339-344
