הטקסט שלפניכם מציג את ההבחנה הפרוידיאנית בין אבל למלנכוליה, תוך התמקדות בשאלות של אובדן, זהות והפנמה של דמויות משמעותיות. כיצד נבדלים אבל ומלנכוליה מבחינה פסיכולוגית וקלינית, ומהן ההשלכות הטיפוליות של הבחנה זו?
אבל ומלנכוליה (1917) הוא אחד מכתביו המפורסמים של זיגמונד פרויד. מאמר זה נחשב למכונן בתיאוריה הפסיכואליניטית, ובו פרויד מבקש להבין את התהליך הנפשי של האבל - תגובה נורמטיבית לאובדן, ולבחון את הדמיון והשוני בינה לבין המלנכוליה - תופעה פתולוגית המתאפיינת בדיכאון, ירידה בערך העצמי ותחושת אשמה. באמצעות הבחנה בין אבל למלנכוליה, מציע פרויד תובנות על מבנה האני, היחס אל אובייקטים נפשיים, והקשר בין אובדן, זהות ודיכאון.
אבל - תהליך טבעי של פרידה
לפי פרויד, האבל הינו תגובה תקינה לאובדן אובייקט - אדם אהוב או אידיאל משמעותי (כמו ערך עצמי, סטטוס ועוד). במהלך עבודת האבל, האנרגיה הנפשית (ליבידו) שהייתה מושקעת באובייקט האהוב, מופנית חזרה פנימה ומעובדת בהדרגה. זהו תהליך ממושך אך הוא טבעי ומוגבל בזמן, בו האדם מתנתק רגשית מן האובייקט האבוד ומפנה מקום להשקעות נפשיות חדשות. אף שמדובר בתהליך כואב, האני נותר שלם, והכאב מעיד על עיבוד תקין של האובדן.
מלנכוליה - כשהאבל פונה כלפי העצמי
המלנכוליה מתאפיינת בסממנים דומים לאלו של האבל: עצב, חוסר עניין וכאב נפשי, אך יש לה מאפיין ייחודי - ירידה דרסטית בערך העצמי. מלנכוליה אינה כוללת רק אבל על מושא אהבה, אלא פונה כנגד העצמי, לעיתים עד כדי שנאה עצמית ואשמה מוגזמת. לפי פרויד, במקרה זה, האובדן לא עבר עיבוד תקין. במקום לוותר על האובייקט שאבד, מתרחש תהליך של הזדהות עם האובייקט האבוד, והביקורת והכעס שהיו מיועדים כלפיו, מוסטים כעת כלפי העצמי.
אבל ומלנכוליה - על הדומה והשונה
פרויד הציע כי אבל ומלנכוליה דומים בכך ששניהם מתעוררים בתגובה לאובדן אובייקט משמעותי, שניהם מעוררים חוויה רגשית דומה המאופיינת בכאב, ירידה בעניין בעולם החיצוני ובאובדן היכולת למצוא תחליף לאובייקט שאבד. במצבי אבל ומלנכוליה האני מצטמצם להתמסרות לעבודת האבל כך שאינו פנוי לעניין בנושאים אחרים או באנשים חדשים.
יחד עם זאת, על אף החוויה הרגשית הדומה המאפיינת מצבי אבל ומלנכוליה, פרויד הצביע על הבדלים מרכזיים אשר מבחינים בין תהליך האבל הנורמטיבי לבין מצבי מלנכוליה, או דיכאון: אבל יתעורר בדרך כלל בעקבות אובדן ממשי של האובייקט, כאשר האדם מבין היטב מי אבד לו ומה אבד ביחס אליו. לדוגמא, הורה אשר מאבד ילד יודע כי ילדו אבד וחש באובדן תפקידו כהורה. בתהליך האבל הנורמטיבי אובדנו של האובייקט מאלץ את האדם למשוך את קשריו הליבידינליים לאובייקט האבוד. באופן טבעי תביעה זו מעוררת רתיעה, אך במרבית המקרים ההכרה במציאות מנצחת את הרתיעה ובאופן הדרגתי וכואב האני ימשוך את קשריו מהאובייקט האהוב, ויאפשר לו להמשיך ולהתקיים בנפשו, כאובייקט מופנם.
מלנכוליה, לעומת זאת, עלולה להתעורר בעקבות אובדן ממשי או רעיוני כאשר בניגוד למצב של אבל, לא תמיד האדם מודע למה שאבד לו ביחס לאובייקט האבוד. כאמור, אבל ומלנכוליה דומים בחוויה הרגשית של כאב ואובדן עניין בעולם, אך במלנכוליה מתקיים רכיב נוסף שאינו מתקיים באבל - פגיעה עזה בתחושת העצמי. בעוד שהאדם המתאבל עסוק באובייקט האבוד ובשינוי בעצמי שחל בעקבות האובדן, במלנכוליה מוקד העיסוק הוא בהאשמה וההשפלה העצמית.
את היווצרות התהליך המלנכולי פרויד מסביר ב"סכסוך דו הערכיות": חוויות טראומטיות ואכזבה מהאובייקט מעוררים חרדה אך מודחקים כך שהאדם מזדהה עם חלקיו ה"רעים" של האובייקט ומותיר את האובייקט עצמו "נקי" מאשמה. כך, מתאפשר לאדם לשמור על קשר חיובי עם האובייקט ולא להינתק ממנו למרות האמביוולנטיות כלפיו. אובדן האובייקט האהוב מדגיש את דו הערכיות כלפיו, והשנאה לאובייקט מותקת אל העצמי.
חשיבותו של המאמר
אחד החידושים המרכזיים ב"אבל ומלנכוליה" הוא רעיון ההזדהות עם האובייקט האבוד - תהליך בו תכונותיו של האחר נספגות בתוך האני. המלנכולי מפנים את הדמות שאבדה, אך במקום להפרד ממנה, הוא הופך אותה לחלק מהעצמי שלו, ואז תוקף את עצמו במקום את הדמות שאבדה. בכך, פרויד חושף את המורכבות של היחסים הלא-מודעים בין העצמי לזולת, ואת הדרך שבה פגיעות ביחסים עלולות להפוך לדיכוי פנימי.
כמו כן, המאמר נוגע בגרעין מוקדם של מה שפרויד יפתח מאוחר יותר כ"דחף המוות" (טנטוס). שכן, התוקפנות המופנית כלפי האני במלנכוליה מאותתת על כוחות נפשיים של פירוק עצמי, שאינם ניתנים להסבר דרך עקרון העונג בלבד. כמו כן, תוקפנות זו מאפשרת סיפוק נרקסיסטי מסוים - סוף סוף ניתן לבטא את רגשות השנאה והכעס המודחקים, גם אם הם כלפי העצמי. למעשה, בתהליך המלנכולי האדם מתייחס אל עצמו כאל אובייקט (עקב ההזדהות העזה עם האובייקט האבוד) ובכך טמונה גם הסכנה האובדנית הנובעת לעיתים ממצבי מלנכוליה: מאחר והאדם מתייחס אל עצמו כאל אובייקט, דחף המוות עלול לגבור על דחף החיים והאדם עלול להציג מחשבות או ניסיונות אובדניים.
למעשה, המאמר "אבל ומלנכוליה" מהווה פרק יסוד בתיאוריה הפסיכואנליטית של הדיכאון, ומציע הבחנה מעמיקה בין תגובה נורמלית לאובדן לבין תהליך פתולוגי של התפוררות עצמית. פרויד פורש במאמר זה מנגנונים נפשיים כמו עיבוד אבל, הזדהות והפנמה, אשר מהווים בסיס להבנת הקשר בין יחסים מוקדמים, זהות עצמית ובריאות נפשית. גם כיום, למעלה ממאה שנה לאחר כתיבתו, המאמר ממשיך להוות מקור השראה לחשיבה קלינית ותיאורטית חשובה בגישה הפסיכואנליטית ובהבנה הקלינית של דיכאון.
מקורות
לפלאנש, ז' ופונטאליס, ז'. (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תולעת ספרים.
פרויד, ז'. (1917/2002). אבל ומלנכוליה (ר' סלע, תרגום). בתוך ר' סלע (עורך), אבל ומלנכוליה (עמ' 25–40). רסלינג.
