חיפוש

Post Traumatic Stress Disorder - PTSD - פוסט טראומה

מקס, ארכיטקט מצליח, וקרלה אשר טסה עם בנה הקטן, שורדים בדרך נס תאונת מטוס קטלנית. קרלה, אשר מאבדת את בנה בתאונה, שוקעת בדיכאון וחווה ייאוש ואשמה; מקס מתנכר ומתנתק ממשפחתו, חש כי דבר לא יצליח לפגוע בו ומתנהג באופן הרסני וחסר אחריות. תגובותיהם של מקס וקרלה, גיבורי הסרט "ללא פחד", מהווים דוגמא לאופן השונה בו עשויים אנשים שונים להגיב להתמודדות עם אירוע טראומטי. כ-50% מהאנשים באוכלוסייה חווים במהלך חייהם אירוע טראומטי (תקיפה, תאונה, אסון וכד'). רב האנשים מתגברים על האירוע בתהליך של החלמה ספונטנית, אך חלקם מתפתחים תסמונת פוסט טראומטית המתבטאת בזיכרונות חודרניים של הטראומה (חלומות, פלשבקים), חרדה, הימנעות מסיטואציות המזכירות את האירוע וכן הלאה. 

פוסט טראומה - תסמינים קליניים

הפרעה פוסט טראומטית היא הפרעת חרדה המאופיינת בתחושות פחד וחוסר אונים המופיעות לאחר חשיפה לאירוע טראומטי המעמיד בסכנה את שלמותו הפיסית או הנפשית של האדם או אנשים אחרים. הלוקים בהפרעה מרבים לשחזר את האירוע הטראומטי בחלומות, מחשבות ודימויים חזותיים (או דרך משחק, אצל ילדים), סובלים מדריכות מוגברת, קהות רגשית, ניסיון להימנעות מגירויים המזכירים את האירוע הטראומטי ועוד. סימפטומים אלו מביאים למצוקה ועשויים לגרום לפגיעה משמעותית בתחום החברתי, התעסוקתי והבין אישי.

פוסט טראומה - שכיחות ההפרעה

כ-8% מכלל האוכלוסייה סובלים מההפרעה, כאשר 10% נוספים מהאנשים שחוו טראומה חווים חלק ניכר מהסימפטומים הפוסט טראומטיים. ההפרעה עלולה להופיע אצל כל אדם ובכל גיל.

אבחנה על פי ה-DSM-V

אבחנת הפרעה פוסט טראומטית ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

1. האדם נחשף למאורע טראומטי (סכנת מוות, פציעה חמורה, תקיפה מינית וכן הלאה) באחת מהדרכים הבאות (או יותר מכך):

  •  האדם חווה באופן ישיר את האירוע הטראומטי.
  • עדות ישירה או עקיפה לפגיעה טראומטית במישהו קרוב.
  • חשיפה חוזרת או קיצונית לפרטים קשים של המקרה או מקרים טראומטים במהלך ביצוע תפקיד מקצועי. בסעיף זה לא נכללת חשיפה עקיפה שאינה בנסיבות של מילוי תפקיד מקצועי.

2. המאורע הטראומטי נחווה מחדש ובהתמדה באחת או יותר מן הדרכים הבאות:

  • זיכרונות חוזרים וחודרניים מהמאורע, הכוללים דימויים ויזואליים, מחשבות או תחושות. (ילדים קטנים עשויים לעסוק במשחק חוזר המשחזר את האירוע).
  • חלומות חוזרים ומעוררי מצוקה על המאורע (אצל ילדים החלומות עלולים להיות מפחידים אך ללא תוכן ברור).
  • תגובות דיסוציאטיביות (פלשבקים) שיכולות לנוע על פני רצף, החל באפיזודות קצרות בהן האדם מרגיש או מתנהג כאילו הוא חווה את האירוע הטראומטי ועד לאובדן מלא של המודעות לסביבה (ילדים עלולים לשחזר במשחק את האירוע).
  • מצוקה ממושכת וקשה בתגובה לכל היתקלות בסימן פנימי (למשל: תחושה גופנית או זיכרון של האירוע) או חיצוני (למשל: אדם שנכח באירוע) המזכיר את האירוע.
  • עוררות פיזיולוגית משמעותית בחשיפה לגירויים פנימיים או חיצוניים המסמלים או המזכירים אספקט מהמאורע הטראומטי.

3. קיימת הימנעות מתמשכת מגירויים הקשורים לטראומה שהופיעה לאחר האירוע הטראומטי המתבטאת באחד משני הבאים:

  • ניסיונות להימנע ממחשבות, תחושות או שיחות הקשורות לטראומה.
  • ניסיונות להימנע ממקומות או מאנשים המעוררים זיכרונות של הטראומה.

4. שינויים שליליים בקוגניציות ובמצב הרוח שהחלו או החריפו אחרי האירוע הטראומטי לפחות בשניים מהבאים:

  • חוסר יכולת לזכור היבטים חשובים של האירוע הטראומתי.
  • אמונות וציפיות שליליות (לרוב מעוותות) ומתמשכות על אודות העצמי והעולם.
  • האשמה חוזרת ונשנית של העצמי או אחרים בגרימת האירוע הטראומטי או השלכותיו.
  • רגשות שליליים עיקשים הקשורים לטראומה.
  • ירידה ברורה בעניין או בנוכחות בפעילויות חשובות ומשמעותיות (בהשוואה לתקופה הקודמת לטראומה).
  • תחושה של ניתוק או ניכור מאחרים.
  • טווח מופחת של רגשות, צמצום רגשי וחוסר יכולת להרגיש רגשות חיוביים.

5. סימפטומים עקביים של עוררות מוגברת (שלא הופיעו לפני הטראומה) הכוללים שניים ומעלה מהסימפטומים הבאים:

  • רגזנות או התנהגות תוקפנית.
  • הרס עצמי ו/או התנהגויות של נטילת סיכונים.
  • דריכות מתמדת.
  • תגובת בהלה מוגזמת מדברים שונים.
  • קשיי ריכוז.
  • קושי להירדם או לישון שינה רציפה.

6. משך ההפרעה (כל התסמינים שהוזכרו) הוא למעלה מחודש.

7. ההפרעה גורמת למצוקה נפשית משמעותית או לפגיעה בתחומי תפקוד משמעותיים כתחום החברתי או התעסוקתי.


8. התופעות לא נגרמות בגלל טיפול תרופתי, חומרים ממכרים או מחלה.

לעיתים התופעות לעיל מופיעות בתוספת של סימפטומים דיסוציאטיביים:

  • דה פרסונליזציה- - Depersonalization תחושות כגון הרגשה של האדם כי הוא צופה מבחוץ או מנותק מעצמו.
  • דה ראליזציה - Derealization תחושה של חוסר מציאותיות, ריחוק או עיוותים אחרים.

לעיתים תחילת הופעת הסימפטומים מושהית, כלומר, ישנה התפרצות מלאה של התסמונת לפחות שישה חודשים לאחר הטראומה, גם אם חלק מהסימפטומים הופיעו מיד לאחר האירוע הטראומטי. במקרה כזה יש לציין זאת במהלך האבחנה.

גורמים

הפרעה פוסט טראומטית כוללת במהותה חשיפה לאירוע מאיים ומעורר פחד, כאשר חומרת האירוע הטראומתי קשורה לסבירות לפתח סימפטומים פוסט טראומטיים. יחד עם זאת, מחד לא כל אדם שחווה אירוע טראומטי מפתח את ההפרעה, גם אל מול אירועים קשים, ומאידך ההפרעה עשויה להתפתח גם לאחר אירוע קל יחסית (כלומר, יש המפתחים הפרעה פוסט טראומטית לאחר תאונת דרכים קלה ויש שאינם מפתחים את ההפרעה גם לאחר פיגוע או התרסקות מטוס). ב-DSM-5 ישנה הכרה גם ל"טראומטיזציה משנית" או "טראומטיזציה עקיפה" – טראומה הנוצרת כתוצאה מחשיפה חוזרת ונשנית לפרטי אירוע טראומטי, כגורם אפשרי להפרעת פוסט טראומה לכל דבר. יש הכרה גם בטראומטיזציה הנובעת ממוות (או איום במוות( בנסיבות אלימות של בן משפחה או חבר קרוב.


גורמים קוגניטיביים התנהגותיים: הגישה הקוגניטיבית התנהגותית רואה את ההפרעה הפוסט טראומטית כתוצאה של עיבוד לקוי של האירוע הטראומטי: היעדר העיבוד ההולם מביא לתנודה בין היזכרות מוגברת (סיוטים, פלשבקים) לבין חסימה של זיכרונות ורגשות מהאירוע. בנוסף, בתהליך של התניה קלאסית מקושרת החוויה הטראומטית לגירויים נייטרליים (מטוס, רחוב חשוך, ריחות או קולות מסוימים), אשר הופכים אף הם למאיימים בפני עצמם והאדם מנסה להימנע מהם.

גורמים ביולוגיים: מחקרים שנעשו על בעלי חיים ועל אנשים הסובלים מהפרעה פוסט טראומטית הצביעו על השפעתם של נוירו-טרנסמיטורים במוח על התפתחות ההפרעה: נמצא כי הסובלים מההפרעה נוטים להפרשה נמוכה יחסית של חומרים מרגיעים כאדרנלין, אופיאטים וההורמון קורטיזול, הקשורים לויסות תגובות בעת לחץ.
גורמים פסיכואנליטיים: גישות פסיכואנליטיות מוקדמות ראו את ההפרעה כתוצר של טראומת ילדות שעברה תהליך של הכחשה, הדחקה, תצורת תגובה או ביטול, והתעוררה עקב הטראומה העכשווית. כמו כן, יש הטוענים כי מנגנוני הגנה בריאים שאמורים היו להגן על האגו לא פעלו כראוי בעת האירוע.

טיפול בהפרעה

מרבית האנשים מתאוששים מאירועים טראומטיים באופן ספונטני, ועשויים להיעזר באופן מספק ע"י תמיכה משפחתית וחברתית. יחד עם זאת, כאשר הסימפטומים הטראומטיים קיצוניים ולא שוככים במשך הזמן, עשויים טיפולים שונים להביא להקלה סימפטומטית ולהקל על העיבוד וההתמודדות עם השלכותיה של החוויה הטראומטית.
השכלה פסיכו-דידקטית: מרבית הטיפולים וההתערבויות הטיפוליות הניתנים לאחר אירועים טראומטיים כוללים מסירת מידע למטופל ומשפחתו על תסמיני ההפרעה, הטיפולים הקיימים והנטייה להחלמה ספונטנית. אלמנט טיפולי זה משמעותי מאחר והוא מחזק את תחושת הנורמטיביות של המטופל ואת יכולתו להשתמש במערכת התמיכה המשפחתית או הסביבתית.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי: טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים מציעים טיפול יעיל המתמקד בסימפטומים הפוסט טראומטיים. טיפולים אלו כוללים חשיפה הדרגתית לגירויים שהפכו מאיימים לאחר האירוע הטראומטי, טכניקות ניהול חרדה (הרפיה, חשיבה חיובית, חינוך לאסרטיביות והסחת דעת) והתמודדות עם הנחות לא יעילות ("כל גבר ינסה לפגוע בי", "כל טיסה תסתיים באסון"). אחד הטיפולים הקוגניטיביים- התנהגותיים היעילים הוא טיפול ב"חשיפה ממושכת" המבוסס על חשיפה הדרגתית ועל שחזור מפורט של החוויה הטראומטית.

טיפול תרופתי: מאחר וההפרעה הפוסט טראומטית מלווה בחוויה עזה של חרדה, ניתן להשתמש בתרופות אנטי חרדתיות כתרופות ממשפחת ה- SSRI.

טיפול במשחק: טיפול במשחק מאפשר חשיפה עקיפה לזיכרונות טראומטיים ועיבוד מחודש שלהם, ועשוי להיות יעיל בטיפול בילדים המתקשים לנהל שיחה ישירה על חוויות טראומטיות בעברם.


ביבליוגרפיה

American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (DSM-5®). American Psychiatric Pub.‏

Wells A. (2005). Cognitive therapy of anxiety disorders. Wiley Pub'.


Barlow, D.H (1988), Anxiety and its disorders: The nature and treatment of anxiety and panic, New York: Guilford

Foa E.B, Davidson J.R.T, Frances A. (1999) Treatment of Posttraumatic Stress Disorder. THE JOURNAL OF CLI NICAL PSYCHIATRY. VOLUME 60 SUPPLEMENT 16 Expert Consensus Guideline Series.

תחומי מומחיות:
פוסט טראומה