תפריט נגישות

Post Traumatic Stress Disorder - PTSD - הפרעת דחק פוסט טראומטית

הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) היא תגובת דחק מתמשכת לאירוע טראומטי, אשר כוללת חודרנות, עוררות מוגברת והימנעות מגירויים המזכירים את האירוע הטראומטי. אנשים רבים יחוו טראומה משמעותית במהלך חייהם כתוצאה ממלחמה, תאונה, תקיפה מינית או אירוע מסכן חיים אחר, אולם רק מיעוטם ייפתח סימפטומים פוסט-טראומטיים מתמשכים. תגובות דחק לאירוע טראומטי הן נורמליות בטווח הזמן שסמוך לאירוע, ואף נחשבות אדפטיביות ומועילות. אולם, באם סימפטומים אלו נמשכים לטווח של יותר מחודש לאחר האירוע, מדובר בהפרעת דחק פוסט טראומטית. 

תסמינים קליניים של פוסט טראומה 

מדובר בהפרעה בה מופיעים סימפטומים בעקבות חשיפה למאורע טראומתי מבחינה גופנית או נפשית (כלומר, גם עדות לאירוע אשר מעורר טראומה יכול להוביל להתפתחותה של ההפרעה). הסימפטומים של PTSD מתחלקים לארבע קבוצות עיקריות: חודרניים (כמו פלאשבק בו האדם חש כאילו האירוע הטראומתי מתרחש שוב / סיוטים), המנעותיים (כמו הימנעות ממחשבות על האירוע, ממקומות או אנשים שקשורים לאירוע), שינויים בקוגניציה ומצב רוח (חוסר יכולת להיזכר בטראומה, האשמה עצמית, מנעד רגשות מצומצם ועוד), עוררות יתר (חוסר שינה, דריכות יתר, התנהגות רגזנית או תוקפנית). 

כמה זה שכיח?

כ-8% מכלל האוכלוסייה סובלים מהפרעה פוסט טראומטית, כאשר 10% נוספים מהאנשים שחוו טראומה חווים חלק ניכר מהסימפטומים הפוסט טראומטיים. מדובר ההפרעה אשר עלולה להופיע אצל כל אדם ובכל גיל.

האם אני סובל מ-PTSD?

על פי ה-DSM-5, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, ניתן לאבחן הפרעה פוסט כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

1. האדם נחשף למאורע טראומתי (סכנת מוות, פציעה חמורה, תקיפה מינית וכן הלאה) באחת מהדרכים הבאות (או יותר מכך):

האדם חווה באופן ישיר את האירוע הטראומתי.

עדות למאורע טראומתי של אדם אחר.

מצב בו אדם קרוב חווה אירוע טראומתי.

חשיפה חוזרת או קיצונית לפרטים קשים של המקרה או מקרים טראומטיים במהלך ביצוע תפקיד מקצועי. בסעיף זה לא נכללת חשיפה עקיפה שאינה בנסיבות של מילוי תפקיד מקצועי.

2. המאורע הטראומתי נחווה מחדש ובהתמדה באחת או יותר מן הדרכים הבאות:

זיכרונות חוזרים וחודרניים מהמאורע, הכוללים דימויים ויזואליים, מחשבות או תחושות. (ילדים קטנים עשויים לעסוק במשחק חוזר המשחזר את האירוע).

חלומות חוזרים ומעוררי מצוקה על המאורע (אצל ילדים החלומות עלולים להיות מפחידים אך ללא תוכן ברור).

תגובות דיסוציאטיביות (פלאשבקים) שיכולות לנוע על פני רצף, החל באפיזודות קצרות בהן האדם מרגיש או מתנהג כאילו הוא חווה את האירוע הטראומתי ועד לאובדן מלא של המודעות לסביבה (ילדים עלולים לשחזר במשחק את האירוע).

מצוקה ממושכת וקשה בתגובה לכל היתקלות בסימן פנימי (למשל: תחושה גופנית או זיכרון של האירוע) או חיצוני (למשל: אדם שנכח באירוע המזכיר את האירוע).

עוררות פיזיולוגית משמעותית בחשיפה לגירויים פנימיים או חיצוניים המסמלים או המזכירים אספקט מהמאורע הטראומתי.

3. קיימת הימנעות מתמשכת מגירויים הקשורים לטראומה המתבטאת באחת מהדרכים הבאות:

ניסיונות להימנע ממחשבות, תחושות או שיחות הקשורות לטראומה.

ניסיונות להימנע ממקומות או מאנשים המעוררים זיכרונות של הטראומה.

4. שינויים שליליים בקוגניציות ובמצב הרוח שהחלו או החריפו אחרי האירוע הטראומתי לפחות בשתיים מהדרכים הבאות:

חוסר יכולת לזכור היבטים חשובים של האירוע הטראומתי.

אמונות וציפיות שליליות (לרוב מעוותות) ומתמשכות על אודות העצמי והעולם.

האשמה חוזרת ונשנית של העצמי או אחרים בגרימת האירוע הטראומתי או השלכותיו.

רגשות שליליים עיקשים הקשורים לטראומה.

ירידה ברורה בעניין או בנוכחות בפעילויות חשובות ומשמעותיות (בהשוואה לתקופה הקודמת לטראומה).

תחושה של ניתוק או ניכור מאחרים.

טווח מופחת של רגשות, צמצום רגשי וחוסר יכולת להרגיש רגשות חיוביים.

5. סימפטומים עקביים של עוררות מוגברת (שלא הופיעו לפני הטראומה) הכוללים שניים ומעלה מהסימפטומים הבאים:

רגזנות או התנהגות תוקפנית.

הרס עצמי ו/או התנהגויות של נטילת סיכונים.

דריכות מתמדת.

תגובת בהלה מוגזמת מדברים שונים.

קשיי ריכוז.

קושי להירדם או לישון שינה רציפה.

6. משך ההפרעה (כל התסמינים שהוזכרו) הוא למעלה מחודש.

7. ההפרעה גורמת למצוקה נפשית משמעותית או לפגיעה בתחומי תפקוד משמעותיים כתחום החברתי או התעסוקתי.

8. התופעות לא נגרמות בגלל טיפול תרופתי, חומרים ממכרים או מחלה.

כמו כן, לעיתים התופעות לעיל מופיעות בתוספת של סימפטומים דיסוציאטיביים:

דה פרסונליזציה - Depersonalization: תחושות כגון הרגשה של האדם כי הוא צופה מבחוץ או מנותק מעצמו.

דה ראליזציה - Derealization: תחושה של חוסר מציאותיות, ריחוק או עיוותים אחרים.

לעיתים תחילת הופעת הסימפטומים מושהית, כלומר, ישנה התפרצות מלאה של התסמונת לפחות שישה חודשים לאחר הטראומה, גם אם חלק מהסימפטומים הופיעו מיד לאחר האירוע הטראומתי. במקרה כזה יש לציין זאת במהלך האבחנה.

מה גורם להפרעה?

הפרעה פוסט טראומטית כוללת במהותה חשיפה לאירוע מאיים ומעורר פחד, כאשר חומרת האירוע הטראומתי קשורה לסבירות לפתח סימפטומים פוסט טראומטיים. יחד עם זאת, ההפרעה עשויה להתפתח גם לאחר אירוע קל יחסית ומנגד לא להתפתח אל מול אירוע קשה. כלומר, יש המפתחים הפרעה פוסט טראומטית לאחר תאונת דרכים קלה ויש שאינם מפתחים את ההפרעה גם לאחר פיגוע או התרסקות מטוס.

כמו כן, ישנה הכרה גם ב"טראומטיזציה משנית" או "טראומטיזציה עקיפה" - טראומה הנוצרת כתוצאה מחשיפה חוזרת ונשנית לפרטי אירוע טראומתי וכן גם בטראומטיזציה הנובעת ממוות בנסיבות אלימות וחריגות של בן משפחה או חבר קרוב.

גורמים קוגניטיביים התנהגותיים: הגישה הקוגניטיבית התנהגותית רואה את ההפרעה הפוסט טראומטית כתוצאה של עיבוד לקוי של האירוע הטראומתי. היעדר העיבוד ההולם מביא לתנודה בין היזכרות מוגברת (סיוטים, פלאשבקים) לבין חסימה של זיכרונות ורגשות מהאירוע. בנוסף, בתהליך של התניה קלאסית מקושרת החוויה הטראומטית לגירויים ניטרליים שאינם מאיימים בפני עצמם (מטוס, רחוב חשוך, ריחות או קולות), והופכת אותם לגורמים מהם האדם ינסה להימנע.

גורמים ביולוגיים: מחקרים שנעשו על בעלי חיים ועל אנשים הסובלים מהפרעה פוסט טראומטית הצביעו על השפעתם של נוירו-טרנסמיטורים במוח על התפתחות ההפרעה: נמצא כי הסובלים מההפרעה נוטים להפרשה נמוכה יחסית של חומרים מרגיעים כמו אדרנלין, אופיאטים, וההורמון קורטיזול, הקשורים לויסות תגובות בעת לחץ. 

גורמים פסיכואנליטיים: גישות פסיכואנליטיות מוקדמות ראו את ההפרעה כתוצר של טראומת ילדות שעברה תהליך של הכחשה, הדחקה, תצורת תגובה או ביטול והתעוררה עקב הטראומה העכשווית. כמו כן, יש הטוענים כי מנגנוני הגנה בריאים שאמורים היו להגן על האגו לא פעלו כראוי בעת האירוע.

איך מטפלים?

מרבית האנשים מתאוששים מאירועים טראומטיים באופן ספונטני, ועשויים להיעזר באופן מספק בתמיכה משפחתית וחברתית. יחד עם זאת, כאשר הסימפטומים הטראומטיים קיצוניים ולא שוככים במשך הזמן, עשויים טיפולים שונים להביא להקלה סימפטומטית ולהקל על העיבוד וההתמודדות עם השלכותיה של החוויה הטראומטית.

דבר המשותף למרבית הטיפולים הניתנים לאחר אירועים טראומטיים הוא שהם יכללו מסירת מידע למטופל ומשפחתו על תסמיני ההפרעה, הטיפולים הקיימים והנטייה להחלמה ספונטנית. אלמנט טיפולי זה משמעותי מאחר והוא מחזק את תחושת הנורמטיביות של המטופל ואת יכולתו להשתמש במערכת התמיכה המשפחתית או הסביבתית.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי: טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים מציעים טיפול יעיל המתמקד בסימפטומים הפוסט טראומטיים. טיפולים אלו כוללים חשיפה הדרגתית לגירויים שהפכו מאיימים לאחר האירוע הטראומטי, טכניקות ניהול חרדה (הרפיה, חשיבה חיובית, חינוך לאסרטיביות והסחת דעת) והתמודדות עם הנחות לא יעילות ("כל גבר ינסה לפגוע בי", "כל טיסה תסתיים באסון"). אחד הטיפולים הקוגניטיביים - התנהגותיים היעילים הוא טיפול ב"חשיפה ממושכת" המבוסס על חשיפה הדרגתית ועל שחזור מפורט של החוויה הטראומטית.

טיפול פסיכיאטרי: מאחר וההפרעה הפוסט טראומטית מלווה בחוויה עזה של חרדה, ניתן להשתמש בתרופות אנטי חרדתיות כתרופות ממשפחת ה- SSRI.

טיפול במשחק: טיפול במשחק מאפשר חשיפה עקיפה לזיכרונות טראומטיים ועיבוד מחודש שלהם, ועשוי להיות יעיל בטיפול בילדים המתקשים לנהל שיחה ישירה על חוויות טראומטיות בעברם.


ביבליוגרפיה

American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (DSM-5®). American Psychiatric Pub.‏

Wells A. (2005). Cognitive therapy of anxiety disorders. Wiley Pub'.

Barlow, D.H (1988), Anxiety and its disorders: The nature and treatment of anxiety and panic, New York: Guilford

Foa E.B, Davidson J.R.T, Frances A. (1999) Treatment of Posttraumatic Stress Disorder. THE JOURNAL OF CLI NICAL PSYCHIATRY. VOLUME 60 SUPPLEMENT 16 Expert Consensus Guideline Series.

תחומי מומחיות:
חרדה ,טיפול נפשי ,פוסט טראומה

אנשי מקצוע בתחום

פוסט טראומה