שההר יזכור במקומי: על יום הזיכרון בימים של שבר מתמשך

ד"ר רונית שלו

יהודה עמיחי כתב:

"שֶׁהַר הַזִּכָּרוֹן יִזְכּוֹר בִּמְקוֹמִי,

זֶה תַּפְקִידֹו. שֶׁהַגַּן לְזֵכֶר יִזְכּוֹר,

שֶׁהָרְחוֹב עַל שֵׁם יִזְכּוֹר,

(...) שֶׁכּוּלָם יִזְכְּרוּ. כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָנוּחַ."

("שהר הזיכרון יזכור במקומי", מתוך מחזור "שירי ארץ ציון ירושלים", המופיע בספר "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול")

עבור המשפחות השכולות, הזיכרון של יקיריהם שאינם עוד, מתקיים באופן משמעותי בחייהן. לכאורה, במובן זה ניתן כמעט לחשוב כי אין להן צורך בטקסי זיכרון. אך למעשה, לטקסי הזיכרון יכול להיות תפקיד חשוב עבורן. הטקסים יכולים לא רק להזכיר להן, אלא במובן מסוים גם לזכור לפעמים במקומן.

בכוחם של טקסי הזיכרון לאפשר למשפחות היקרות הזוכרות מידי יום ויום, להפקיד ולו לרגע אחד את הכאב בידי הטקס, בידי הזוכרים האחרים ובידי העם כולו. להיות בתוך הפוגה שהמשמעות שלה איננה שכחה, אלא הקלה הקשורה בכך שלרגע שביר ועדין אחד נישא את הזיכרון במשותף. ברגע הזה, המשפחות לא לבד, אנחנו זוכרים עמן, כי בחיי היום יום הן זוכרות לבד, וביום הזיכרון ולו ליום אחד - כבר לא.

אם כך, מילותיו של יהודה עמיחי מציעות לנו את המשאלה או האפשרות שהזיכרון, הכבד והמתמיד, לא יהיה תמיד מונח רק על כתפי המשפחות השכולות. במקום זמן, הוא מציע שיהיה רגע, ולו פעם בשנה, שבו אחרים יישאו את הזיכרון במקומן. רגע שבו אפשר יהיה להרפות מעט, לנוח מן המאמץ המתמשך של הזכירה.

ציון יום הזיכרון בימי מלחמה ואובדן

עד כה, תואר יום הזיכרון ותפקידו האפשרי בימי שגרה. אולם השנה, נדמה שהרעיון הזה עומד למבחן קשה במיוחד. יום הזיכרון מגיע אל תוך מציאות של מלחמה שטרם נרגעה. אנו עדיין שרויים בימים בעיצומו של אירוע מלחמתי, טראומטי קולקטיבי, אירוע מלחמה שרודף אירועי מלחמה קודמים, ואובדן מהקשים שידעה החברה הישראלית.

מאז אירועי ה־7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, חוו אזרחים רבים אובדן ישיר של בני משפחה, חברים, בתים, תחושת ביטחון בסיסית. אך גם מי שלא נפגע ישירות נחשף שוב ושוב למראות, לסיפורים, לשמות ולפנים. הטראומה אינה תחומה למעגל אחד; היא מתפשטת בגלים, חודרת אל תוך חיי היומיום.

כבר חודשים ארוכים שרבים מאיתנו מתהלכים בתחושת דריכות מתמשכת לצד עצב, חרדה ועייפות נפשית. רבים מתפקדים על "אוטומט", מנסים לשמר שגרה בתוך מציאות בלתי יציבה. חיי היומיום התקיימו עד עתה בכל הארץ ועתה בצפון לצד אזעקות, חוסר ודאות, שיבוש מערכות חינוך, ופגיעה מתמשכת בתחושת הביטחון. זהו מצב של הישרדות מתמשכת, פיזית ורגשית.

ובתוך כל אלה מגיע יום הזיכרון. השנה, הוא מגיע אף בתוך הפסקת אש שברירית, לא ודאית. אין לדעת אם היא תימשך, או שמא מדובר רק בהפוגה קצרה. השקט עצמו אינו בהכרח מרגיע; לעיתים הוא טעון באי-ודאות, בחשש, בתחושת זמניות. בתוך מציאות זו עולה שאלה כואבת: האם יש בנו כעת את הכוחות למלא את תפקיד הזיכרון עבור המשפחות השכולות? האם באמת הן יוכלו לנוח? האם החברה יכולה לשאת עבורן ולו לרגע את המשא?

כוחו של הזיכרון המשותף

רבים חווים כעת סוגים שונים של אובדן. אובדן של ביטחון, של שגרה, של אמון. ובכל זאת, דווקא בתוך השבר הזה, מתחדדת חשיבותו של הזיכרון המשותף. של אחווה ותמיכה במי שאיבדו את היקר מכל. ימי זיכרון אינם רק חובה לאומית או מסורת תרבותית. הם יוצרים מרחב שבו ניתן לשאת יחד את מה שקשה לשאת לבד.

הם מאפשרים הכרה בכך שהקשר עם המתים אינו נקטע, אלא ממשיך להתקיים בזיכרונות, בסיפורים, במעשים. הם גם מזכירים לנו שהאבל הוא תהליך מתמשך, שאינו מסתיים לאחר הימים הראשונים, אלא מלווה את החיים לאורך שנים.

עבור המשפחות השכולות, הזיכרון הוא נוכחות יומיומית. הוא אינו מוגבל ליום אחד בלוח השנה. אך עבור החברה כולה, יום הזיכרון הוא הזדמנות לקחת חלק פעיל בנשיאת משא זה. להקשיב, לזכור, להיות. אחרי שנים של מלחמה ואובדנים, ייתכן שהשנה יותר מתמיד הזיכרון אינו מתבטא במחוות גדולות, אלא דווקא במחוות קטנות: נוכחות בטקס, הקשבה לשם, שיחה, שתיקה משותפת.

בחברה הישראלית, אולי יותר מכל מקום אחר, השכול הקולקטיבי, אשר קשור בגורמים לאומיים כמו מלחמה וטרור אך גם בגורמים אזרחיים כמו תאונות דרכים, והשכול האישי, הממוקד באבל ובאובדן של האדם האהוב ושל הקשר איתו, שלובים אחד בשני ומתקיימים ביחד פעמים רבות. בעוד שתופעה זו קיימת במדינתנו שנים רבות, מאז השבעה באוקטובר השילוב בין השכול הפרטי לשכול הרחב והקולקטיבי עשוי להיות נוכח במיוחד.

כאן, יום הזיכרון איננו רק יום בלוח השנה, אלא רגע שבו חברה שלמה מתכנסת סביב כאב משותף. בתוך המרחב הזה מתאפשר גם לומר דבר חשוב: אינך לבד. יש קהילה שלמה שנושאת איתך את הזיכרון. זהו מרחב שבו מותר לא להיות בסדר, מותר להתגעגע ולכאוב גם שנים רבות אחרי.

בתוך מציאות של חוסר ודאות, הזיכרון המשותף הופך לעוגן. לא עוגן שמעלים את הכאב, אלא כזה שמאפשר לשאת אותו יחד. לשאת אותו כקהילה, יחד, וכשזה קורה אפילו לרגע נוצר מרחב של נשימה. מרחב שכל אחד זוכר בדרכו ומסוגל להשתתף ולקחת חלק בדרכו. ובתוך ימים מורכבים כל כך, גם נשימה אחת משותפת היא מעשה של תקווה.

מה ביכולתנו לעשות על מנת להתמודד עם יום הזיכרון השנה?

קודם כל, יכול להיות חשוב ומשמעותי להיות בחמלה עצמית, לכך שאנחנו עושים את המיטב בימים מורכבים וקשים אלו. מתוך כך ותוך הקשבה לעצמנו ולרצונן של המשפחות, ניתן לעשות גם את הפעולות הבאות כדי לתמוך ככל יכולתינו במשפחות השכולות:

• להשתתף: בטקסי יום הזיכרון לצד המשפחה, בטקסי הנצחה או באירועים לזכרו של המת.

• להקשיב: ההנצחה מסייעת למשפחה לתאר לחברה ולעולם סביבם את חווית האבל והאובדן, לספר על האדם היקר, על ייחודו, חוויות שחווה, ההקשבה לבני המשפחה מקשרת אותה לקהילה, ולחיים לצד כאב האבדן. לא נוכל לתקן, או לשנות את אשר אירע, אך כן נוכל להקשיב, לשמוע על האדם היקר ואף לחלוק חוויות משותפות במידה והכרנו אותו.

• ליצור קשר: גם אם לא נצליח להגיע לכל המשפחות היקרות שתכננו לבקר, אפשר לכתוב הודעה תומכת, להדגיש כי אנחנו חושבים עליהן ואנו איתן בימים מורכבים אלו.

• לזכור גם לאחר יום הזיכרון: כדאי לזכור כי המעברים השנה מורכבים בין מלחמה לשגרה, בין קודש לחול, בין חג ליום יום. המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות קשה למשפחות השכולות כל שנה וייתכן והשנה יהיה קשה אף יותר. זכרו אותן דווקא בעת המעבר. מילה טובה, חיבוק ותמיכה דווקא ברגעים אלו משמעותיים במיוחד.

על הכותבת – ד״ר רונית שלו

ד״ר רונית שלו היא ראשת החוג לחינוך ולתואר שני בייעוץ חינוכי במכללה האקדמית עמק יזרעאל. מטפלת מרצה וחוקרת בתחום האבל והשכול, ופסיכותרפיסטית גוף נפש במרפאה לבריאות הנפש ילד ונוער בבית החולים העמק עפולה. יו"ר שותפה של הפורום לאבל, אובדן ושכול.

מקורות

עמיחי, י'. (1974). מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול. תל אביב: הוצאת שוקן.