04.01.15
צוות בטיפולנט
איפה שהוא, בסביבות גיל שלוש עשרה, ייתכן שהתחלתם להרגיש שהדבר המרכזי לו המתבגר זקוק מכם הוא כסף לבזבוזים, שירותי כביסה וטרמפים. אבל התבוננות מעמיקה קצת יותר חושפת צרכים שחורגים הרבה מעבר לצרכים הטכניים. שימו לב לחמישה דברים שכמעט כל מתבגר זקוק להם - וכמעט כל הורה זקוק להם בדרך להשגת גיל התבגרות רגוע.
אוטונומיה
"אמא, אני זקוק לקצת יותר אוטונומיה. אני מעריך ומכבד את הדעות שלך אבל אני בדיוק מגבש את הזהות האישית שלי, כך שרק אם לא אכפת לך, אם זה ממש ממש לא מפריע לך, אני מעדיף לעשות עכשיו מה שאני חושב ולא מה שאת מייעצת לי מתוך ניסיון החיים העשיר שלך".
זה, פחות או יותר, מה שהמתבגר היה אומר לך אילו הוא לא היה מתבגר אלא אדם בוגר. אבל מאחר והוא מתבגר הוא לא אומר את הדברים בצורה הזאת וגם לא בדרך קצת יותר מעודנת. אלא אם "מעודנת" היא הכותרת שהייתם מצמידים להתנהגויות כטריקת דלתות, צביעת שיער בסגול והדבקת סטיקרים של עלה ירוק על דלת החדר.
במילים אחרות, המתבגר אולי לא ער לכך אבל חלק גדול מהטעמים, ההעדפות והבחירות שהוא בוחר בשלב זה של חייו ומצליחות להוציא את הוריו מהדעת - הם ניסיונות לגיבוש אוטונומיה. אוטונומיה מתייחסת לאותה תחושה של "להיות אדונים לעצמנו", לעמוד ברשות עצמנו ולהיות ואחראיים לבחירות ולמעשים שלנו. מתבגרים נמצאים בשלב עדין בו הם עדיין לא עצמאיים ואחראיים לעצמם באופן מלא אך מתחילים להבשיל לכך, וכחלק מתהליך זה הם מתחילים להתאמן בגיבוש אוטונומיה: קבלת החלטות עצמאיות, עמידה על שלהם, החזקה בדעות עצמאיות וכן הלאה. התנסויות אלו מאפשרות למתבגר לבחון את יכולתו לפעול באופן עצמאי ולהשפיע על סביבתו, ובמובן זה - התפקיד שלכם כהורים הוא לתת למתבגר את התחושה שיש מקום לאוטונומיה שלו גם בתוך המסגרת המשפחתית. כלומר, במהלך גיל ההתבגרות עליכם לאפשר למתבגר לבסס את האוטונומיה שלו אך בו זמנית להקפיד לנהל איתו משא ומתן קשוב ומכבד אשר ימנע מתהליך ביסוס האוטונומיה לגרום להתרחקות מהערכים והכללים המשפחתיים. לדוגמה, גיבוש דעה פוליטית שונה מהדעה המשפחתית היא היבט לגיטימי של ביסוס האוטונומיה האישית אך התנהגות אלימה או התנערות מהחובות הביתיות אינה ביטוי לתהליך גיבוש אוטונומיה אלא להיעדר גבולות.
השגחה
בעוד שמרבית המתבגרים יתמכו בפה מלא ברעיון האוטונומיה, נושא ההשגחה עלול להיענות בקצת פחות התלהבות. יחד עם זאת, יכולותיהם הקוגניטיביות והרגשיות של מתבגרים עדיין אינן מפותחות דיין בכדי לנהל אורח חיים עצמאי לגמרי, והם מצויים בגיל בו הם פגיעים במיוחד להתנהגויות סיכון עצמי ולהערכה שגויה של סיכונים. בהתאם, מחקרים מצביעים על כך שמתבגרים להורים מעורבים, אשר יודעים היכן ועם מי ילדיהם נמצאים במהלך היום, נמצאים בסיכון מופחת להתנהגויות סיכון עצמי ביחס להורים אשר השגחתם על המתבגרים הדוקה פחות. כלומר, לצד הדרישה לעצמאות ואוטונומיה מתבגרים זקוקים להשגחה הורית כך שמשימה הניצבת בפני הורים למתבגרים היא להישאר מעורבים בחיי ילדיהם מבלי לפגוע בתחושת האוטונומיה האישית שלהם. הדרך לביסוס איזון מסוג זה היא מתן כבוד לאוטונומיה והעצמאות של המתבגר בתחומים בהם ניתן לסמוך על שיקול דעתו, מעורבות רציפה והשגחה באזורים רגישים יותר. כמו כן, יש להפעיל שיקול דעת ולרופף/להדק את ההשגחה בהתאם למידה בה המתבגר מוכיח כי הוא ראוי לאמון. זאת, תוך העברת מסר ברור וגלוי בנוגע למדיניות זו.
תקשורת רגשית
"אמא, נו, אולי די לחפור?!" אם אתם הורים למתבגרים, סביר להניח שזעקת השבר הנ"ל מוכרת לכם מאותם מצבים בהם ניסיתם לברר מי אמר למי, מי יוצא עם מי ומי החצופה שהעזה לשבור את ליבו של המתבגר שלכם. אלא שגם במקרה זה, לא פעם קיים פער בין ההצהרה של המתבגר לגבי רצונו באוטונומיה ופרטיות לבין הצורך שלו בהורות מעורבת. מתבגרים, בדומה לילדים צעירים יותר, מרגישים צורך בתקשורת רגשית כנה ופתוחה עם הוריהם - גם אם יבחרו שלא לשתף אותם בכל רחשי ליבם. עצם הידיעה כי ההורה זמין ונגיש לקשר רגשי מהווה מקור תמיכה וחוזק למתבגר אשר מרגיש שההורה יהיה לצידו במקרה הצורך. בנוסף, שמירה על ערוץ רגשי פתוח מאפשרת עיבוד יעיל וישיר יותר של קונפליקטים והפחתה של ביטוי שלהם באמצעים התנהגותיים מוחצנים. כדי לקיים ולשמר ערוץ זה של תקשורת רגשית, חשוב ללמוד להקשיב למתבגר באופן כנה ולא ביקורתי: ככל שהמתבגר יהיה בטוח יותר שאתם מקשיבים לו מעמדה של עניין ולא של ביקורת וניסיונות שליטה ושיפור - כך גדל הסיכוי שהוא יראה בכם כתובת לשיח רגשי.
דוגמה אישית
כולנו מכירים את זה: אנחנו מחנכים את הפעוט הביתי ש"לא יפה לקלל", אבל מופתעים ונרעשים כשהוא אומר "fuck" כשנופל לו משהו מהיד, בדיוק כמונו. במילים אחרות, ילדים ערים כבר מגיל צעיר לפערים בין המסרים מילוליים לבין הדוגמה שאנו מהווים ובגיל ההתבגרות הופכים עוד יותר רגישים ומתוחכמים סביב היבטים אלו. מאחר ומתבגרים כבר אינם תמימים וצייתניים כילדים צעירים, חשוב במיוחד שנכיר בפערים בין מסרים גלויים לסמויים וננסה לדבוק בהתנהגויות שאנו מנסים להקנות למתבגר. כך, לדוגמה, אין טעם לצפות מהמתבגר "לדבר יפה ובאופן מכבד" כאשר אנחנו מרשים לעצמנו להתיר כל רסן במריבות הזוגיות.
הכרה בטעויות
כאמור, חושיהם של מתבגרים חדים יותר מאלו של ילדים קטנים, ויכולותיהם הקוגניטיביות והרגשיות המפותחות מאפשרות להם לזהות באופן מדויק יותר ניואנסים פסיכולוגיים. בנוסף, בניגוד לגילאי הילדות המאופיינים בהאדרה של ההורים, מתבגרים מחזיקים בתפיסה מפוכחת וריאלית יותר של הוריהם ובהתאם - הופכים ערניים הרבה יותר גם לטעויות והמשגים שלנו. לכן, בגילאים אלו חשוב במיוחד להכיר בטעויות שעשינו ובאלו שאנו עושים בעבר ובהווה. הכרה זו אינה צריכה לבוא ממקום של אשמה או ניסיון לפצות, אלא ממקום המכיר בכך שמתבגר זיהה נכן דברים מסוימים, ובוגר דיו כדי שהתייחסותו אליהם תענה באופן רציני. כך, למשל, כאשר מתבגר מעיר לנו על אפליה בן אחים, על נטייה שלנו להרים קול וכן הלאה - לא כדאי למהר ו"לנפנף" את הטענות שלו, אלא להכיר בטעויות ובו זמנית להבהיר שטעויות אלו אינן מצדיקות תגובות מסוימות (למשל, העובדה שאנחנו הרמנו קול לא מצדיקה עזיבה נזעמת של הבית).
היכנסו לקבלת מידע נוסף ואנשי מקצוע בתחום טיפול במתבגרים
