05.01.15
צוות בטיפולנט
כאשר הילד שלכם נחוש בדעתו לסיים פאזל מורכב או נאבק לסיים שיעורי בית שקשים לו, סביר להניח שאתם מגדירים את התנהגותו לא כביטוי של עקשנות אלא להיפך: כביטוי של נחישות, הישגיות ודבקות במטרה. אבל כשהילד מפגין את אותה "נחישות" בנוגע לסירוב שלו להתקלח או לסיים את ארוחת הערב שלו, אנחנו כבר קצת פחות גאים, ואותה "דבקות במטרה" מתויגת כעקשנות. ואכן, ההבדל בין עקשנות לבין נחישות ונאמנות של הילד לעצמו יכולים לא פעם לבלבל אותנו. בכתב זו נתאר את ההבדל בין עקשנות חיובית לבין עקשנות שלילית ואת הדרך היעילה למניעת עקשנות ולהתמודדות עם עקשנות של ילדים.
בין עקשנות חיובית לבין עקשנות שלילית
החל מגיל שנתיים, פחות או יותר, ילדים הופכים מודעים יותר לנפרדותם מההורים ולכך שלא פעם קיימים פערים בין רצונותיהם לבין רצונות ההורים. במקביל למודעות זו, ילדים בגיל זה הופכים עצמאיים ואוטונומיים יותר ובהתאם - מרגישים יותר ויותר צורך לבטא את רצונם ולקבל החלטות עצמאיות. שינויים אלו מביאים לא פעם למה שמכונה גיל שנתיים הנורא - תקופה בה התינוק הביתי המתוק והרגוע הופך לפעוט נחוש ועקשן אשר מרעיד את הבית בצרחות שנועדו להגן על זכותו המלאה לנעול את המגפיים האדומים גם ביום קיץ לוהט.
עקשנות זו, על אף שהיא מהווה אתגר לא קטן להורים, מבטאת התפתחות פסיכולוגית חשובה ועל ההורים מוטל התפקיד הלא פשוט של איזון בין מתן כבוד לעצמאותו ההולכת וגדלה של הילד לבין שמירה על עמדה סמכותית. איזון זה הוא שמאפשר לילדים, בסופו של דבר, להפנים גם את כללי הבית וההתנהגות הלגיטימית וגם את התחושה כי יש מקום לרצונותיהם, העדפותיהם ואישיותם הייחודית. אך מה קורה כאשר אותם מצבי עקשנות נמשכים הרבה מעבר לגיל הרך, והופכים להתמודדות מייגעת המלווה במאבקים ותסכולים?
עקשנות בילדות - למה זה קורה?
גנים האחראיים להופעת עקשנות כתכונת אישיות טרם זוהו, אך ללא ספק ילדים שונים זה מזה במידה בה הם נחושים להשיג את שלהם ולעמוד על דעתם. שונות זו נובעת הן ממזגו המולד של הילד והן מהדינמיקה הביתית ומגובות ההורים לניסיונות של הילד לבטא את רצונו ולהתעקש על מימושו.
בחלק גדול מהמקרים, עקשנות של ילדים קשורה בתהליך למידה פשוט: הילד לומד כי עקשנות ווכחנות מאפשרות לו להרחיב את זמן האינטראקציה עם ההורים, ומאחר ואינטראקציות עם ההורה הם אחד המשאבים היקרים ביותר לילדים - הוא ממהר ללמוד כי עקשנות היא אמצעי יעיל וכדאי. בהתאם, ככל שאנו מגבירים את מאמצי ההסבר והשכנוע, שולפים איומים אימתניים ומציגים גרפים מלומדים על חשיבות צחצוח השיניים - כך אנחנו למעשה מחזקים את ההתנהגות העקשנית.
במקרים אחרים עקשנות היא תוצר של למידה מסוג שונה אך דומה: הילד לומד כי עקשנות משתלמת בסופו של דבר, וכי בסופו של דבר ידו תהיה על העליונה במאבקי הכוח וההתשה מול ההורים. במקרים אלו, הילד לומד ש"לא" הוא בעצם "עוד לא" ואינו רואה בגבול ההורי גבול בעל משמעות.
בניגוד דפוסי עקשנות אלו המבוססים על הרווחים הנלווים להתנהגות העקשנית, עקשנות של ילדים נובעת בחלק מהמקרים דווקא מצורך של הילד להגן על האוטונומיה שלו. במקרים אלו, עקשנות של ילדים נובעת מהתחושה שעליהם להיאבק ו"להפעיל תותחים כבדים" כדי שהעדפותיהם וטעמם האישיים יכובדו. כלומר, ילדים אשר חשים כי האוטונומיה והאישיות הייחודית שלהם אינם מקבלים מקום ולגיטימיות עשויים לפתח דפוס של עקשנות "על הכל ועל כלום" מתוך צורך לא מודע לבסס את האוטונומיה שלהם. כך, למשל, ילד שנתון תחת לחץ עז להצטיינות לימודית, התנהגות ללא רבב והזדהות מלאה עם העדפותיהם של הורים בתחום לבוד והביגוד עשוי פתח עקשנות קיצונית סביב הרגלי אכילה או שעות השינה מתוך תחושה שלפחות בתחומים אלו הוא יכול לשמור על האוטונומיה האישית שלו.
טיפים להתמודדות עם עקשנות
באופן אידיאלי, המשאלה שלנו כהורים היא לגדל ילדים בעלי אוטונומיה אישית, הישגיות ונחישות אשר אינן גולשות לעקשנות מוגזמת שבבסיסה מאבקי שליטה וכוח. לשם כך, עלינו לבסס מודל הורי-משפחתי של מערכת יחסים המאזנת בין מתן מקום לצרכיו של הילד לבין דרישה לקבלת הכללים והציפיות ההוריות. איך עושים את זה? קבלו מספר טיפים:
בחרו נכון את הקרבות שלכם: התעקשו עם הילד במקומות בהם אתם מרגישים שאתם מנהלים מאבק חשוב ובעל ערך, ותנו לו חופש במקומות בהם ניתן לחזק את תחושת האוטונומיה ואת זכות הבחירה האישית.
חזקו את ההבחנה בין עקשנות לנחישות: חזקו את הילד על מקומות בהם הוא מפגין נחישות והישגיות, כדי לסייע לו לבסס את הבחנה בינן לבין עקשנות מיותרת.
חזקו את האוטונומיה האישית: חזקו את אמונו של הילד בעצמו וביכולותיו, והעבירו לו מסר של אמון בבחירותיו ובשיקול דעתו (כמובן, בהתאם לגילו ויכולותיו הריאליים). כך תחזקו את תחושת האוטונומיה הפנימית והילד לא יצטרך לבסס אותה דרך עקשנות.
סדר יום קבוע: במקרים בהם כבר התפתח דפוס קבוע של עקשנות, נסו להכניס את ה"מוקשים" היומיים לתבנית התנהלות קבועה ושגרתית. כך, לא תצרכו להמציא את הגלגל מחדש בכל פעם ולשכנע את הילד בכל יום בצדקת הדרישות שלכם.
דברו ישר ולעניין: החלטתם שהילד צריך להיענות לסמכות שלכם סביב נושא מסוים? העבירו מסר ישר וברור והימנעו מכניסה ללופ של הסברים ושכנועים. אם הילד לא נענה לכם, חזרו על המסר ואם הילד עדיין מתעקש להמשיך בשלו - הפסיקו את הפעולה בו הוא עוסק ושימו סוף לדיון.
זהו עקשנות ומאבקי כוח שלכם עצמכם: שימו לב מתי אתם עצמכם מתעקשים לשם ההתעקשות, אמרו זאת ישירות וקטעו את המאבק.
