פורום טיפול נפשי

שלום, לבני בן ה-22 יש תופעת דחיינות /המנעות......הוא יכול לעזור לכל החברים, ליעץ להם, ללכת איתם לחנות מסויימת, יתעסק בדברים שקלים לו, אך בדברים אחרים, כמו ללכת לבנק, להזמין כרטיס אשראי, לגשת לתאוריה , לקדם כל מה שקשור אליו זה לא קורה. עניין ההתנהלות מוכר לנו מהילדות.
לאורך השנים עשינו איתו המון שיחות וראינו שהוא מתחיל להרגיש שאנחנו מבקרים אותו , ואפילו הרגשנו שנמאס לו לשמוע .
בחודשיים האחרונים הנחנו לו/שחררנו ואנחנו רואים שהדברים לא זזים.

כהורים אנחנו דואגים ויודעים שהוא בעצמו לא רוצה להישאר במצב הזה של לא לקדם את עצמו ולהתעלם מכל הדברים המצריכים טיפול ושינוי.

מהי הדרך הנכונה ביותר להתחיל שיח איתו בנושא בלי שירגיש שאנחנו מבקרים אותו ?

ליטל אני רוצה לשמוע מה דעתך המקצועית על הקלטה של פגישות טיפול?
עשיתי את זה פעמיים. זה התחיל ממקום שהרגשתי כל כך מבולבלת ושאני רוצה להקליט כדי להקשיב אחר כך ולהבין מה המציאות ומה רק החויה שלי שאולי משתלטת ככ חזק.
כשהקשבתי קצת הופתעתי "לגלות" כמה הדברים של המטפלת שלי -המילים, טון הדיבור... וכו. נשמעים הרבה יותר בסדר ממה שאני מרגישה ככ חזק ובטוחה בו כל כך .
השאלה שלי אם זה דבר נכון/ יעיל?
כי אני לא בטוחה.... מרגישה שזה קצת מבלבל זה סוג של נותן לי להיות במצב של להרגיש משהו אחד בפגישות ופתאום כשאני מקשיבה אחר כך משהו לגמרי מתהפך ומוחק את התחושות הטבעיות. אני קצת מתקשה להסביר ומקווה שתצליחי להבין

שלום ליטל,

אני נמצאת בטיפול מזה כעשרה חודשים. לפני כחודשיים, הגעתי לפגישה כשאני מרגישה צורך לבקש מהמטפלת בקשה חריגה ואולי יוצאת דופן. ביקשתי ממנה שתכתוב לי בצורה מפורשת שהיא תהיה שם בשבילי ושהטיפול ימשיך לא משנה מה. היא כתבה שכל עוד ארצה הטיפול ימשיך ובמידה ונשמור על הכללים והגבולות. עד לכאן הכל טוב ויפה. רגע המשבר בטיפול הגיע כמה דקות לאחר מכן. היא אמרה שהיא יוצאת לחופשה והתגובה שלי הייתה לא פרופורציונלית. לא האמנתי שהיא עושה את זה ואמרתי לה שאני לא מאמינה ואיך אני אסתדר עכשיו בלי הפגישות. ממש תחושה קשה. ברגע אחד יצאה ממני תגובה קיצונית עוד יותר - אמרתי לה שאני מרגישה שהיא הורגת אותי. לא הבנתי מאיפה הגיעה התגובה הזו. אני רק יכולה להגיד שמאותה פגישה חל ניתוק רגשי מלא ממנה. לא הרגשתי שום דבר. לא היה אכפת לי ממנה. אדישות מוחלטת.
כשהיא חזרה מהחופשה היא שאלה איך היה. אמרתי לה שעבר בקלות. היא שאלה אם זה משמח אותי או מעציב אותי שעבר בקלות ולא ידעתי מה לענות לה. בהמשך הפגישה שאלתי אותה אם אני צריכה להרגיש משהו בנינו כדי שיקרה משהו בטיפול? היא אמרה שבסופו של דבר זה יכול לקחת יותר זמן אם אין רגש.
איכשהו השיח התגלגל לכך שאני נפגעתי ממנה ממשהו וזו הסיבה שאני בחרתי להתנתק ממנה רגשית. היא אמרה שאם אדע במה מדובר אז לא אוכל לסלוח לה ולא אוכל להמשיך להגיע. חייבת להודות שמשהו בנקודה הזו לא ממש היה לי ברור.
חשוב לציין שיש עניין עם הגבולות בטיפול. די בהתחלה הייתה לי נטייה לא לרצות ללכת והיא כל הזמן עמדה על זה שנסיים בזמן. עד כדי כך שאני כל הפגישה מסתכלת בשעון וכמה דקות לפני כבר עומדת ליד הדלת. מאז אותה אמירה אני לא לוקחת לה אפילו דקה אחת מהזמן.

אותי באמת מעניין למה הגבתי בחוסר פרופורציה כזו ליציאה לחופשה שלה. לא אמרתי שהרגה אותי? אני מנסה לחשוב ביני לבין עצמי ולא מצליחה להבין. למה הגבולות נחווים כאלה מאיימים? הרי אני יודעת שצריך לכבד אותם ובטח שגם לכבד אותה.
למה אני מצליחה לענות לה על השאלה למה הגבתי ככה?

הי,
בעוד כשבועיים אנחנו עוברים דירה (אני, אישי, בתי בת 3.5 והתינוקת בת 1.3). המרחק מהמשפחות יהיה גדול יותר בשעה וחצי.
בנוסף, בתי הגדולה (בת 3.5) תתחיל בספטמבר גן חדש בעיר אליה נעבור.
1. לגבי מעבר דירה: עד כה טפטפנו לה לגבי המעבר - את הדברים החיוביים שיהיו בבית החדש (היא התלהבה) וכן נסענו כמה פעמים לראות את הבית (תחילה מבחוץ ואח"כ מבפנים אך ללא ריהוט, רק השלד של הבית). לדעתי היא התייחסה לזה כאל משהו מעניין וכסוג של משחק אבל לפני כשבועיים היא אמרה "מתי נסע לבית החדש? (עניתי) ואז אמרה "וגם נחזור לבית הישן" אמרתי שלא נגור יותר בבית הישן והיא נהייתה עצובה ואמרה "לא. אני רוצה את הבית הישן, אני לא רוצה ללכת לבית החדש" וזה חזר על עצמו בעוד כשלוש הזדמנויות שונות כשדיברנו על המעבר. בהמשך סיפרתי לה על יום המעבר (שנארוז הכל ויבוא מוביל שיעמיס את זה על משאית ויקח את זה לבית החדש. שאלה איך הוא ירים ואמרתי שיש לו שרירים. מאז התמקדה בעניין של השרירים וההובלה - אולי כי היא לא יודעת מה זה "שרירים" וניסתה להבין את המילה).

2. לגבי הגן החדש: כבר לפני חודשיים התחלתי לטפטף שעוד מעט תסתיים השנה בגן. וכל החברים שלך מהגן ילכו לגן אחר וגם את. בפעם הראשונה הוספתי "אם תרצי לפגוש חבר מהגן הישן אז נדבר אם אמא שלו ונבוא לבקר" - בתי נהייתה עצובה ואמרה "לא. אני רוצה להישאר בגן הישן".. המשכתי לטפטף באופן ניטרלי (לא הלהבתי אותה על הגן החדש כי אני בעצמי לא מכירה ואין לי פרטים לספר לה. ובנוסף, לי יש חרדות בנושא לגבי סייעות מתעללות לא עלינו - כך שהפרידה מהצוות המוכר קשה גם לי ואני לא רוצה שהיא תרגיש בכך ותתחיל לחוש משהו שלילי.

השאלה -
מה הדברים החשובים שיש לומר / להכין אותה אליהם בנוגע לשני השינויים הללו (הדירה והגן).
איך לזהות אם יש לה קושי ואיך לתמוך?
אציין שאני בעצמי לא נלהבת לגבי המעבר (אישי כן נלהב)

אני 8 חודשים בערך מטופלת אצל פסיכותרפיסט, והגעתי להחלטה שאני רוצה לעשות הפסקה זמנית מהטיפול גם בגלל שזה מכביד עליי כלכלית, ונפשית בין היתר שזה העניין המרכזי לדעתי . נראה לי שאני זקוקה לחופש הזה . לנסות להתחיל לעבוד דברים עם עצמי ולהתמודד קצת לבד .
השאלה היא כמה זה מקובל לעשות דבר כזה ? לקחת הפסקה אבל לא לסיים את הטיפול לחלוטין ?
חשבתי להעלות את הנושא מפגש הבא ולעדכן אותו שבוע-שבועיים מראש על כך שאני מעוניינת לעשות הפסקה .

שלום

יש לנו ,ההורים , חשד לאוטיזם בתפקוד גבוה אצל ילדינו בן 19. בקופ"ח עושים אבחונים עד גיל 18 למיטב ידיעתינו.

האם יש מקומות "רשמיים" , גם אם פרטיים , שיכולים לעשות אבחון שיאושר ע"י גורמים רשמיים - ביטוח לאומי , צה"ל וכו ?

תודה

ליטל שלום
אני בטיפול אינטנסיבי ( על רקע CPTSD)

אני מרגישה שפעמים רבות אנחנו משוחחות רק מלמעלה על נשאים כמו עבודה, ועניינים קלילים וכלליים ולא נוגעות בעומק כלל.

התחושה היא קשה

כאילו נכנסתי ויצאתי עם אותו מטען בתוספת תחושת החמצה

כבר שוחחתי על כך עם המטפלת שלי והיא אמרה שתשתדל לשים לב לכוון את השיח לכיוון יותר עמוק ומשמעותי ולא לתת לנו להתפזר.

אבל היא כבר אמרה זאת גם בעבר וזה לא מספיק הורגש מצידה...

יש לי רצון שהיא תעזור לי יותר להיכנס לעומק

שהיא תעזור לי לנצח את הנטייה לברוח מהכאב לטובת פוליטיקה ושטויות...

אנחנו שילוב קטלני, אני חרדית קיצונית והיא שמאלנית קיצונית וזה נורא מעניין לנו להתפלסף :)
אני מבינה אותנו שלפעמים אנחנו פשוט נמשכות לזה בהתלהבות רבה ושוכחות את עצמנו...
אבל...
בכל אופן יש לי רצון להעמיק ואני מתביישת לבקש זאת שוב ושוב
חשוב לי לציין שלא אוותר על המטפלת שלי, היא מבחינתי אחת ויחידה, אני מרגישה שאנחנו פשוט נשמות תאומות
ברוך ה' אני מתקדמת המון בעזרתה ורואה תועלת רבה מהפגישות איתה

אבל יש לי תחושה שאולי גם היא לפעמים מעדיפה לברוח...
זה יכול לקרות? שמטפל מתקשה לכוון לעומק אף על פי שכולו מגויס באמת לטובת המטופל?
איך אדע אם היא, ללא כוונה רעה, פשוט... גם קצת... בורחת?
לפעמים אני מנחמת את עצמי שאולי היא לא רוצה להציף אותי
אבל אני ממש מרגישה שרק חלק אחד שלי בא לפגישה, כאילו רוב הזמן מתקשרת איתה רק הקליפה שלי
ואילו החלק היותר פנימי פשוט מושתק
לא כי היא משתיקה אלא כי הוא זקוק לה כדי להביא את עצמו

שלום,

אני בטיפול כבר כמעט שלוש שנים אצל פסיכולוגית קלינית. בהתחלה התמקדנו יותר בטיפול בחרדה החברתית שלי, ביצירת קשרים חברתיים חדשים וכד'. היום אני כבר במצב יותר טוב מהבחינה החברתית, אבל מבחינה רגשית עדיין במצב לא כל כך טוב... ודווקא בגלל שהמצב השתפר חברתית יוצא יותר לדבר על דברים שקשורים לעבר. הפסיכולוגית שלי אמרה שיש לי קומפלקס טראומה בגלל כל מיני דברים שהיו במשפחה בעבר.
נראה לי שהשאלה שלי היא בעיקר, איך לדעת אם הטיפול עוזר מהבחינה הזאת? אני מרגישה שהמטפלת שלי מאוד קידמה אותי מבחינה "פרקטית" של להשיג כל מיני מטרות שהיו לי, אבל שעדיין יש לי חור שחור של הטראומה בתוך הנפש...
בנוסף קראתי בכל מיני מקומות שחשוב ללכת למטפל שיש לו הסמכה ספציפית בתחום הטראומה. אני אוהבת את הפסיכולוגית שלי ומסתדרת איתה טוב אבל אני לא בטוחה אם יש לה הכשרה ספציפית בתחום. וזה גם קצת מלחיץ אותי ומקשה עליי לסמוך עד הסוף...
הטיפול הוא לפעמים יותר דינמי ולפעמים יותר בגישת ACT. האם זו גישה שמתאימה לפוסט טראומה מורכבת?

תודה מראש

תקופה של כחצי שנה חוסר שקט, קשיים בהרדמות, הרגשה של סטרס ולא יודעת בדיוק למה, מה קורה לי. לאחרונה מרגישה שהמצב מחמיר - מרגישה סוג של כבדות בנשמה/דיכאון ואולי חרדה , מתעוררת עם פה יבש מאוד שותה המון מים ולא כל כך עוזר. לפני שבוע עברתי ניתוח לכריתת שחלות וחצוצרות - ומרגישה שהמצב הנפשי החמיר. האם יש קשר ??? אני בת 72. זקוקה מאוד לעזרה. ניסתי טיפול ב NLP היו 10 פגישות. מרגיש לי שהעניין מוצא. איזה סוג של טיפול יכול לעזור לי ??? כל כך לא רוצה כדורים ותרופות .

רציתי לשאול עוד משהו אם יש לי תסמינים של סכיזופרניה ואני הולכת למטפלת שהיא עוסית קלינית תואר ראשון עבודה סוציאלית תואר שני קלינית זה יעזור ?

אני גרה בדירה עם עוד כמה בנות בדיור מוגן לתמיד בערב כמה מהם יושבות לדבר ו אני מתביישת לשבת איתן כי אני לא יצחק וידבר אני יהיה רצינית כי אני לא ממש יבין על מה הן צוחקות יש דרך שאני ירצה לשבת איתן יותר וגם מה יקרה אם בכל זאת אני יישב אבל לא יגיד כלום אני יתקדם במשהו כי נראה שזה לא יועיל רק מתי שאהיה בשלה לזה
תודה..

ליטל
מאז אותה מסקנה לא הגעתי לטיפול כי הייתי בחופשה
פגישה אחרונה לפני החופשה הגעתי עם כיוון "מאוד ברור" של סיום.
לפני אותה פגישה כבר עשיתי ניתוק מכל הדבר הזה. כל אותו סופש התהלכתי כאילו שאני כבר בלי טיפול ובלי מסגרת לעצמי . הייתי במקום של "צריכה למצוא מקום אחר אם בכלל". ובאתי לפגישה במחשבה של "זאת פגישה או אחת לפני האחרונות ... " . לקח לי זמן לשתף בכך את המטפלת כי לא הרגשתי עניין . בסוף עם הכוונה שלה הגעתי לשתף קצת במחשבות ובחששות והתחושות עדיין נשארו חזקות כל כך.
המטפלת אמרה בסוף שהיא חושבת שלא כדאי להגיע למסקנות ככ מהר וגם אם אני חושבת על כיוון של סיום כדאי שנבדוק את הדברים יחד ולא אגיע למסקנות לבד ושהיא ממליצה שאגיע שוב ואחכ אחליט מה שאחליט . הקשבתי לדברים שלה אבל עדיין לא היתה ברורה לי הדרך . יצאתי מאוד מאוד מבולבלת. עם תחושות כואבות וחזקות נורא
מאז לא נפגשנו כי יצאתי "לחופשה" בשבוע הראשון לא הרגשתי כלום כי התנתקתי ממש! אחרי שבוע היא שלחה לי הודעה טכנית כל שהיא (היתה איזה אי הבנה מצידה) שלאחריה התבלבלתי נורא. פתאום "התעוררתי" משהו בניתוק התפוגג ולא יודעת אם בגלל זה או לא אבל מיום ליום אני מרגישה יותר ויותר נורא!!! דיכאון חזק ותחושות תהוםםםם , צמרמורות , חוסר שקט וחרדה. שום דבר לא מצליח לעזור לי להרגיש יציב / להשתחרר / קצת לשכוח מתחושות סוף העולם הזה
כלום כלום כלום.
מרגישה בבור שחור כאילו שאני נמצאת לבד בעולם שומםםם ומאיים ואין בו אף אחדדדד כולם בעולם אחר שהוא לא איפה שאני .מרגישה ממש סוג של כליה ותחושות אין סוףףףףף
מצוקההההההההההה

אני לא יודעת להבחין מה יפה לטעמי מה הטעם שלי ובנוסף אני משקיעה בלבוש רק למטרת שידוך לא סתם ביום יום..

שלום,

אני נמצאת בטיפול דינמי מזה כחצי שנה ואחרי משברון קטן המטפלת אמרה שהדבר העיקרי הוא הקשר ומה שאני מרגישה כלפי הקשר ומה הוא מפעיל בי. האם אני צריכה להבין מזה שהרגשות הם לגבי הקשר בלבד? כלומר, אין משמעות לרגשות כלפי האדם עצמו כי בעצם מדובר בהעברה ולא ברגשות אמיתיים?