פורום טיפול נפשי

עצוב לי. ימים מוזרים. אני על נוגדי דיכאון כבר 9 חודשים. דווקא התאזנתי ומצאתי מינון טוב ולאחרונה עישנתי קצת קנאביס והיה מאד כיף, עד שכבר לא היה כיף, ועכשיו כבר כמה ימים שאני לא מעשנת ואני בתחושת אדישות וחוסר משמעות וקצת חרדה ועצב שנמצא שם כל הזמן. כל הזמן אני בנדנדה הזאת של תקופות טובות ואז לא טובות. לא בא לי לעשות כלום פשוט. גם לא באתי לטיפול. אין לי כוח אליה למרות שאני בטח צריכה אותה (אני יכולה לדמיין אותה אומרת את זה וזה כבר מעצבן אותי מראש). אני רוצה לחזור כבר לעצמי השמחה והאנרגטית. יכול להיות שדפקתי משהו בטיפול בזה ששילבתי קנאביס וכדורים? עישנתי לתקופה מאד קצרה. אולי זאת הדרך של הגופנפש שלי להגיד לי שהם רוצים חופש? גם אני רוצה חופש. כשרגילים להיות בדיכאון התחושות האלה רגילות, יודעים לחיות איתן, אבל כשכבר מגיעים לאיזו שמחה פנימית ואז היא נעלמת, כבר לא זוכרים מה עושים ואיך יוצאים ואיך מתמודדים. לפחות אני פחות רעבה.

היי בעקבות הטרדות מיניות במשפחה שחוויתי מגיל 6 פיתחתי במהלך חיים הפרעות נפשיות טורדניות/חרדות/דיכאונות וגם חליתי בבולימיה
האם אלו מחלות שיכולות לעבור לילדים שלי גנטי?
שוב לציין שבילדות עד גיל 6 לא היה לי כלום
תודה

איך אפשר לזהות האם התחושות שלי נכונות? האם מדובר בהשלכה של המטפלת כלפיי?
קשה לי מאוד!
כבר תקופה שממש אין לי שום חשק לבוא לטיפול. כל פעם מחדש אני מרגישה שאין לי כח בכלל והדבר שממש בא לי זה לבטל את הפגישה. אבל אני לא עושה את זה מהסיבה היחידה שאני מבינה שזה לא מתאים וגם לא לעניין לפגוע בלי חשבון "בפרנסה" שלה.
אולי אני גם מפחדת מזה..
בפגישה האחרונה הרגשתי ממש כמו מתקפה מצד המטפלת , מן לחץ מצידה שמופעל עלי, כאילו שהיא מנסה להזיז משהו בכוח. גם טון הדיבור והתנועות שלה שידרו חוסר סבלנות ושיפוטיות. הרגשתי נורא! שאני פשוט רוצה לצאת מהחדר. שאני לא יכולה לדבר ולחשוב. שאני משתתקת, מתכווצת וננעלת! ושתקתי.
מהר מאוד היא פרשה את השתיקה שלי כ"תוקפנות". ואני? לא הצלחתי לענות על זה אפילו. ולא הבנתי מאיפה היא מביאה את הפרשנות הזאת??? כשאני בכלל מרגישה ההפך הגמור!
בהמשך הייתה עוד פעם של שתיקה מצידי כשהיא שאלה שאלה שבכלל לא הצלחתי לחשוב על התשובה ולהגיד משהו מרוב החשש לתגובה המבקרת מצידה. ושתקתי.
הפעם היא התיחסה לשתיקה שלי כ"יחסי כוחות" / מלחמת כוחות (לא זוכרת מה בדיוק) ושוב הופתעתי מהפרשנות שלה . איך היא מפרשת ככה כשאני מרגישה כל כך ההפך! כל כך מבולבלת וחוששת ושותקת ושאני פשוט לא יודעת מה לומר ומפחדת מכל מילה שאוציא מהפה מחשש לקבל ביקורת ממנה. איך זה יכול להיות??
אני מרגישה שהפרשנות הזאת שלה כאילו מאשרת לי את התחושות (של התוקפנות מצידה) .
אולי הפרשנות (הכל כך לא נכונה )שלה זאת בעצם "השלכה" שלה כלפיי??

בהמשך הפגישה הרגשתי שאני חייבת להגיב / לדבר לפני שהיא שוב תבקר את השתיקה שלי ותפרש אותי כל כך לא נכון. ודיברתי. אבל מאילוץ. רק מתוך חשש שהיא תבקר את השתיקה הבאה שלי אם תהיה. וגם מה שדיברתי היא לקחה למקום שלילי , לאותו מקום שלקחה את השתיקות.
למקום הפוך לגמרי ממה שבאמת אני מרגישה ואני כבר מיואשת!!!! אין לי כח לנסות לפתוח את הפה מולה!
אין לי כח שאין לי מילים להסביר את עצצי מולה .
משהו בי מרוקןןןןןן כבר!!
לא מצליחה להתגייס.
לא מצליחה לראות בה כתובת.
כאילו שמשהו בי נכבה.
ואין בי שום כוחות ומוטיבציה לנסות אפילו .

שלום אני נשואה לבעל מקסים ומדהים יש לנו 3 ילדים ובאמת כיף לנו החיים ב"ה טובים עם הקשיים שיש לכולם.אחד הדברים שחווינו יחד זה היחס של ההורים שלו כלפיו הוא נחשב בבית שונה...בית דתי יצא בשאלה..הוא עזב קיבוץ.וגם הוא מורגש שהוא הכבשה השחורה פחות מוצלח נקרא לזה בין 5 אחים...זה כבר שנים כנראה ככה כשאני הגעתי למערכת היחסים איתו שמתי לב לזה אבל המשכתי הלאה מכבדת את ההורים שלו כמה שאפשר.אפילו שומרים שבת שלמה כשנוסעים כי זה בעיה אצלם אבל החלטנו שאנחנו באים לקראתם...ההעדפה ניכרת בזה שכל האחים מקבלים עזרה עם הנכדים באופן קבוע.יש 2 אחים שגרים ממש קרוב אז זה מובן וברור אבל אח ואחות שלא גרים קרוב אלא שעה ויותר פחות או יותר מרחק כמונו מקבלים יחס ביקורים טלפונים כל הזמן...וגם בביקורים מורגש שהנכדים שלהם קצת יותר מועדפים זה התחושה מורגשת לי היתה אצלנו בכלל לא מבקרים אולי בתקופה של 10 שנים היו 4 פעמים ..אם אנחנו לא נוסעים אז הם יכולים לא לראות את הנכדים כמה חודשים טובים וזה לא ממש מזיז להם...אחרת היו באים .במשך השנים ככה היה ואנחנו התרגלנו לזה בעלי ידע אבל אף פעם לא דיבר על זה אני ראיתי ושתקתי.כי הורים זה הורים ובאמת מנסה לכבד כמה שאפשר אם הוא אומר משהו עליהם שלילי מנסה לרכך ולומר לו שאין הרבה מה לעשות צריך לכבד וזה מה שיש.עכשיו קרתה תפנית אח שלו אחד הוא הלום קרב והוא מתמודד עם בעיות לא פשוטות באמת ..מסכן ללא ספק .היינו שם בחג והוא פשוט התפרץ על בעלי ועל הילד שלנו בצעקות מחרידות כמובן שהדפו אותו והרחיקו.אנחנו חזרנו מאותו חג בטראומה כי זה היה קשה .אחר כך ההורים של בעלי נעלמו אפילו לא התקשרו לשאול מה שלום בעלי הילד כלום...ועוד ביקשו שנבקש סליחה מהאח ההלום קרב...כי הבן הציק לו וכאלה שטויות ילד בן 7. בכל אופן ההורים התעלמו לחלוטין בייחוד האמא ובעלי כבר חודש וחצי לא מדבר איתה .האבא מתקשר ככה רק לשאול מה נשמע הוא עונה לו ומדבר כללי.שום התייחסות לפגיעה לא של בעלי ולא של הילד.מה שקרה בעצם עם האח העיר את כל מה שבעלי הרגיש במשך שנים כנראה.והוא החליט לנתק איתם קשר לא מתקשר לא שולח תמונות כלום לא הולכים כבר חודשיים.כל שנה אנחנו נוסעים לחופש השנה לא ניסע.חייבת לציין שההורים שלו היו באזור שלנו 3 פעמים בזמן האחרון ולא באו אפילו פעם אחת...אני בכלל לא ידעתי בעלי היום אמר לי שהם חא ממש מתגעגעים אם לא באים.אז זה המצב הוא מנתק קשר כמובן שלא רוצה לשמוע ולדבר עם האח שהוא בעייתי.אני תמיד שמרתיעל קשר טוב כמה שיש עם ההורים שלו.מידי פעם שיחות וידאו עם הנכדים תמונות שיתוף של מסיבות וכו.. השאלה שלי היא כזאת איך אני מתנהלת בסיטואציה? אמרתי לו שאם זה ככה והם לא מרגישים צורך לבוא לתת לשנות אז אין מה לחנך אותם.זה מה שיש ונמשיך בקשר סביר כי זה הורים וצריך לכבד גם את המעט שיש.הוא לא מסכים איתי ואני שולחת תמונות להורים שלו ומנסה ככה לגשר מה ניתן לעשות? הוא צודק ממש ברור שהם מעדיפים את כולם והוא הכי פחות זה ברור ממש אבל הנכדים רגילים למשהו לראות פעם ב..חופש פעם בשנה .חייבת לציין שכשאנחנו שם לבד עם הילדים הם סבא וסבתא ממש טובים אמא שלו טורחת מבשלת מכינה מפנקת זה גם אני אומרת ולא לוקחת ממנה את זה .כשכולם נמצאים אז האהבה שלהן מתבטאת ממש יותר כלפי הנכדים האחרים....מה עושים מממש מרגישה שאני לא יודעת איך להתנהל מול בעלי זה הרי משקעים שלו עם ההורים.פשוט יש לנו ילדים ואני מנסה שהם לא יפגעו אשמח לתשובה תודה

אני נימנעת להיות בחברה כי אין לי מה לדבר בחברה עם אנשים יש טיפ שיוכל יותר לקרב אותי לאנשים ושאצליח בחברה?

ברגיל שלי אני לא מחייכת מה יקרה אם אני ילך לפסיכולוג שלי ולא יחייך כי תמיד אני מחייכת שאני הולכת אני חושבת שהוא לא ירצה לטפל בי אם אני לא יחייך... אני חושבת שזה מפחיד שאין לי חיוך

יש לנו תהילים בשכונה שמתאספים ביחד וקוראים תהילים כל הילדים מידי שבת ואז בסוף אומרים דבר תורה אז אני מתביישת להגיד כי אין לי סיבה אני חושבת שהסיבה היא שידעו את מה שאני הולכת להגיד ואין דרך אחרת שמשהו יספר מה שאני רוצה ואני חושבת שהסיבה הזו לא נורמלית כי מי שאומר דבר תורה יש לו סיבה אחרת שהוא רוצה שישמעו מה שהוא אומר ואני חושבת שזה לא במקום שאני יגיד דבר תורה ואז אני נעשית עצובה מזה יש דרך להגיד
?

היי תמיד שאני הולכת לעשות ספורט אני רוצה להגיע לרגע הזה שזה יגמר ואני יסיים את מה שהייתי צריכה וזה יהיה מאחוריי וזה מלחיץ אותי לצאת ולרוץ לדוגמא יש טיפ שיוריד לי את הלחץ להספיק?

שלום, אנחנו עובדי עצות לגבי הבן.
הבן שלנו (גיל 22 )משוחרר מהצבא כחצי שנה, התחיל לעבוד מרצונו באבטחה במקום מסודר, בתקופה האחרונה החליט לקחת לעצמו חודש וחצי חופש מהעבודה (לקח טיפול תרופתי מסויים וקפץ על ההזדמנות) , מאז שהיה קטן היו לו דפוסי התנהגות שחוזרים על עצמם עד היום, כמו לברוח מדברים שקשה לו להתמודד איתם וללכת למקומות המוכרים לו והקלים . להתלהב ממשהו ואחרי תקופה קצרה למצוא מה לא בסדר ומה לא טוב ואת כל הסיבות למה לא להישאר באותו מקום=זה היה כך גם בבית ספר.
מבחינה חברתית , היו לו קשיים עוד כשהיה בבית ספר, אין לו הרבה חברים למרות שהיה רוצה ליצור יותר קשרים חברתיים וכשיוצר קשר ימצא מה לא בסדר.
יש לו עניין עם דחיינות, כל משימה או דבר המצריך טיפול ויכול להיות מטופל באותו רגע או תוך ימים מעטים , הוא דוחה וגורר למספר שבועות ואפילו חודשים.
חזר ללמוד נהיגה ודוחה כל פעם את התאוריה.
הוא לא מוצא את עצמו, לא יודע איך לקדם את הדברים שלו, יש לו פער בין הדיבור/הרצונות לבין העשייה עצמה.
בתקופה האחרונה מכיוון שלקח חופש מהעבודה ישן ביום וער בלילה, אנחנו דואגים ומאוד רוצים לעזור לו ולא יודעים איך. ניסינו את שיטת הניעור- עבדה לכמה ימים ושוב חזר לאותה התנהגות, ניסינו את ההכלה גם לא עוזר...ישבנו איתו לשיחות נמאס לו לשמוע אותנו ויוצא שאנחנו כל הזמן מבקרים אותו.
חשוב לי לציין כי כשהיה בבית ספר אובחן עם לקויות למידה וקשב קל.
יש לו תחומי עניין שהוא מתמיד בהם וכשמשהו מעניין אותו הוא חוקר ולומד אותו בצורה מעמיקה מאוד.
כהורים אנחנו לא יודעים מה לעשות, קשה לנו לראות אותו במצב הזה ואנחנו מזהים שגם לו קשה והוא לא מודה בזה אלא בורח בעזרת השינה ....
אשמח מאוד לקבל עצה מה לעשות כדי להוציא אותו מהמצב ולתת לו להביא את כל האיכויות הנפלאות שיש לו . תודה (הוא היחיד שנשאר בבית, יש לו עוד 2 אחיות גדולות מחוץ לבית)

שהייתי באזכרה של אבא שלי ז"ל בבית קברות היה לי מאוד קשה הייתי קשורה אליו מאוד הוא חסר לי מאוד אני מאוד מודה לך על המענה

היי ליטל
לפני שנה אבא שלי נפטר ואתמול הייתה לו אזכרה של שנה למותו. אני מרגישה געגועים אליו קשה לי עם זה שהוא נפטר ואני מסתכלת כל הזמן על הסרטונים שלו שאחותי שולחת לי בוואטסאפ, גם בכיתי הרבה היום רציתי לשאול איך אפשר לשחרר את הכאב הזה אשמח גם לטיפ עם את מסכימה אני ממש מודה לך ליטל שבת נפלאה שתהיה לך

שבוע טוב רציתי להתיעץ יש לי לחץ מהרבה אנשים שיש בתוך זה מוזיקה כמו חתונה אני לא יודעת מה לעשות במצב כזה נגיד ואני יהיה כלה וכולם יהיו סביבי אני לא יודעת איך לנהוג כדי לרצות את הסביבה אני רוצה לרקוד אבל מתביישת ורק הזקנות ירקדו איתי בטח ולא הצעירות אני גרושה אז אני זוכרת שחתונה שעברה אחיות שלי הקטנות התביישו לרקוד לידי וסבתא שלי הלכה ולא רקדה איתי אולי זה משהו בי שגורם להבריח אנשים..?

אני שמה עגילים לפגישה עם בחור כדי להראות יותר מטופחת וליומיום אני לא שמה אני מתביישת שאנשים יראו שלא יחשבו שאני עושה את זה רק לבחורים יש טיפ שיעזור לי לשים את זה גם היומיום או בנוסף גם לא להתבייש

חזרתי לפסיכולוגית שלי מפעם בעקבות משבר.
אני מרגישה שדווקא כל פעם שאני הולכת זה עושה לי עוד יותר רע
אני בטיפול כבר חודשיים וחצי בערך, כל פעם אחרי טיפול אני חווה חוסר נוחות וחרדות, בוכה המון.. מרגישה שלהציף את הדברים פחות עושה לי טוב מאשר למצוא את הפתרונות של עצמי. אני מאד מודעת לעצמי ומאיפה החרדות מגיעות, מרגיש לי לפעמים שלהתעסק ב״למה״ או להציף את הכאב מחדש מונע ממני להתקדם הלאה מהנושאים. יש מצב שהטיפול מזיק לי?

ב 4.5 שנים האחרונות טיפלתי באימא סיעודית, ממש בכל דבר ודבר, אכילה, שירותים, מקלחת, הלבשה, הכל...

לאורך התקופה היו מחשבות רבות על ללכת לישון ושהלוואי שלא אקום.
הבנתי שמצבי ממש לא טוב, רק כאשר ערב אחד עמדתי במרפסת ואני גר בקומה ממש גבוהה, והייתי לי ממש מחשבה אמיתית להעביר רגל אחרי רגל מעבר למרפסת, אפילו לא ראיתי זאת כהתאבדות אלה רצון להגיע לשלווה ורוגע. אפשר להגיד שבשנייה האחרונה תפסתי את עצמי ומהרתי להכנס הבייתה.

ניגשתי לדבר עם הרופאת המשפחה, שרשמה לי ציפרלקס, שהאמת שהופתעתי כמה שעזר, זה לא שנעשיתי פתאום מאושר.
אבל פתאום לא הייתי עצוב כל הזמן.

לפני כארבעים יום הלכה אימי לעולם שכולו טוב (והנה אני כבר מתחיל לבכות, תיכף נחזור לזה).
כשבועים לאחר מכן, הרגשתי שלמעשה אינני מרגיש במיוחד עצב.
פניתי לרופאת משפחה ובקשתי להפסיק עם הציפרלקס, היא לא התלהבה, המליצה שלא, אבל הסכימה.

לקח שבועים עד שהפחתתי לאט לאט במינון של הציפרלקס.

היום אני אחרי כשבועים נוספים ללא ציפקלקס כלל.
ועכשיו אני בוכה המון, לא כל הזמן. אבל כל טריגר קטן והדמעות זולגות מעצמן (והנה שוב הן באמת זולגות).

אני בוכה כשאני חושב על אימא, מספר על אימא, או גם סתם מאיזה שטות שרואים בטלויזיה או שקראתי.

בשלב הזה נספר גם שאני רווק (מבחירה) קרוב לגיל 60 וגר לבד.

והשאלה שלי... האם לחזור לציפרלקס?