'הפרה' היא מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד וויניקוט, לתיאור חוויה התפתחותית מוקדמת שבה התינוק נדרש להתמודד עם יחס סביבתי בלתי מותאם, אשר פוגע בתחושת הרצף והקיום הפנימי שלו. מדובר בדרישה חיצונית הנכפית על התינוק בשלב מוקדם, בו הוא עדיין אינו בשל להתמודד עמה – מצב העלול להשפיע על ההתפתחות הנפשית בהמשך.
המושג נגזר מלטינית (in-pangere), שפירושו להיתקל או לחדור – ביטוי למהלך שבו המציאות החיצונית חודרת את הגבולות הלא מגובשים של העצמי המתהווה. מעבר להיבט ההתפתחותי, הפרה יכולה להתרחש גם בתוך הקשר טיפולי, והיכולת לזהותה ולתקנה מהווה חלק מהותי מהתהליך הטיפולי על פי וויניקוט.
הפרה בתהליך ההתפתחות הנפשית
המונח 'הפרה' הופיע לראשונה בכתביו של וויניקוט בשנות ה-40 כחלק מהתפתחות רעיונותיו על התפתחות נפשית מוקדמת. וויניקוט תיאר את התינוק כשרוי בתחילת חייו במצב של אי-אינטגרציה – שלב התפתחותי ראשוני בו חווייתו הפנימית מאורגנת באופן חלקי בלבד, ללא תחושת עצמי מגובש.
בשלב זה של אי-אינטגרציה, סביבה מחזיקה (holding environment) מותאמת מאפשרת לתינוק התפתחות טבעית, תוך סיפוק צרכיו הפיזיים והרגשיים. כאשר הסביבה אינה נענית לצרכיו או מפגינה כלפיו דרישות בלתי מותאמות חוזרות, יכולה להתרחש הפרה. במקום התפתחות ספונטנית של העצמי, נוצרת תגובתיות מוקדמת – היענות לדרישות הסביבה, על חשבון הקשבה לקצב ולצרכים הפנימיים.
הפרה יכולה להיווצר על ידי גירוי חיצוני פתאומי (כמו רעש חזק) או מצטבר (כמו תחושת רעב מתעצמת). היא יכולה להופיע במישורים שונים של החוויה: הפרה פיזית (למשל, אי מתן מענה לתחושת קור או אי נוחות גופנית), הפרה רגשית (למשל, כאשר התינוק מביע תשוקה ספונטנית והיא אינה מתממשת או זוכה להתעלמות) והפרה קוגניטיבית (למשל, דרישה להבנה מנטלית שאינה מתאימה לשלב ההתפתחותי של התינוק, כמו לדוגמה שימוש בשפה מורכבת).
חשוב להבחין בין כשלים סביבתיים בלתי נמנעים, שהם חלק מתהליך ההתפתחות התקין, לבין הפרה. ההבדל טמון בעוצמה ובתכיפות של הכשל. כשל זמני או מתון בסביבה 'טובה דיה' אינו מהווה הפרה, אלא חלק מתהליך ההסתגלות ההדרגתי למציאות. הפרה מתרחשת כאשר הכשל משמעותי, מתמשך ומתרחש בשלב בו התינוק אינו מסוגל לעבד אותו.
במקרים אלה, דרישות המציאות כופות על התינוק שינוי בתודעה ותגובה לא ספונטנית. למשל, תינוק שנמצא במצב רגוע ופתאום נחשף לדרישה להיענות מיידית לאכילה. במקום להמשיך בקצב הטבעי לו, הוא נאלץ להפסיק את התהליך הפנימי ולהגיב למציאות חיצונית. כך נפגע מה שוויניקוט כינה 'המשכיות ההוויה' – התינוק נאלץ לקטוע את הזרימה הטבעית שלו כדי להסתגל לדרישות הסביבה.
השלכות ההפרה על התפתחות נפשית מוקדמת
במסגרת סביבה מחזיקה, התינוק מגלה את הסביבה ודרישותיה בקצב טבעי משלו, תוך שהוא חווה אשליה של יצירת המציאות – תחושה שרצונותיו יוצרים את סיפוקם באופן מיידי. אולם כאשר המציאות כופה את עצמה על התינוק באופן פתאומי, עקבי ואינטנסיבי, לפני שהוא בשל לשאת את אובדן האשליה – כפי שקורה בתהליך של הפרה, עלול תהליך גיבושו של העצמי האמיתי להתערער.
כאשר מצב זה נמשך או חוזר על עצמו, התינוק נאלץ לוותר על הספונטניות ולהתאים את עצמו לסביבה, לעיתים תוך פיתוח עצמי כוזב. במידה מסוימת, עצמי כוזב הוא חלק טבעי מההתפתחות ומאפשר תפקוד חברתי תקין, אך כאשר הוא הופך דומיננטי ותופס את מקומו של העצמי האמיתי, הוא כרוך בוויתור על תחושת אותנטיות ועל חיבור ישיר לחוויה הפנימית.
בטווח הארוך, עצמי כוזב דומיננטי עלול להוביל לתחושת ריקנות, ניכור פנימי, קשיים ביצירת קשרים אינטימיים, וקושי בזיהוי והבעת רגשות אותנטיים. במקרים חמורים עלולה להתפתח נטייה לשימוש נרחב במנגנוני הגנה מסדר נמוך כמו פיצול והשלכה ואף להתפתחות של פסיכופתולוגיה כמו דיכאון, חרדה או הפרעות דיסוציאטיביות.
הפרה בטיפול ויניקוטיאני
בטיפול הפסיכואנליטי על פי וויניקוט, זיהוי הפרות מוקדמות שחווה המטופל בעברו מהווה מרכיב חשוב בעבודה הטיפולית. דרך הקשר הטיפולי, המטפל שואף לספק סביבה מחזיקה, המאפשרת למטופל לחוות תחושות של ביטחון ואותנטיות. זהו תהליך הדרגתי של ארגון החוויה הנפשית, המכוון לשיקום תחושת הרצף הפנימי ולחיבור מחודש לעצמי האותנטי.
המטפל ממלא תפקיד של אם טובה דיה, במובן שהוא שואף לספק החזקה לחוויות המטופל מבלי לכפות תגובות חודרניות. במצב כזה, עשויה להתאפשר חוויה של קיום לא מאוים, מצב נפשי שבתוכו יכול להיווצר מגע מחודש עם חלקים של העצמי האותנטי, שלא זכו להכרה או ביטוי בעבר.
עם זאת, הפרה הינה בלתי נמנעת גם בתוך הקשר הטיפולי. למשל, כאשר המטפל מגיב באופן שאינו מותאם לחווייתו הפנימית של המטופל, כמו פירוש מוקדם מדי. במקרים כאלה, המטופל עלול לחוות את התגובה כהתערבות חיצונית המחייבת אותו לארגן מחדש את עולמו הפנימי באופן לא ספונטני, ובכך עלול להיווצר שחזור של חוויות מוקדמות של חודרנות או חוסר התאמה סביבתית.
על אף שוויניקוט הדגיש את הסיכון של הפרות אלה, הוא ראה בהן חלק בלתי נפרד מתהליך טיפולי. כאשר המטפל מצליח להכיר בכשל, לשרוד את השפעותיו, ולהציע תיקון באמצעות נוכחות אמפתית ומכילה, ישנה אפשרות לחוויה מתקנת. כך, עשוי הקשר הטיפולי להפוך למרחב בו ניתן לחוות מחדש את ההחזקה הסביבתית אשר הייתה חסרה בינקות, ולאפשר תנועה לקראת חיבור לעצמי האותנטי.
התפתחות המושג הפרה לאחר ויניקוט
בעוד שוויניקוט הדגיש בעיקר את הסכנות הפוטנציאליות הכרוכות בהפרה, במיוחד בשלבים הראשונים של החיים, המשגות עכשוויות מבקשות לראות בה גם מקור להתפתחות, תוך דגש על יכולת עיבוד ותיקון בתוך קשר.
תיאורטיקנים אשר המשיכו לפתח רעיון זה של וויניקוט הציעו קריאה דיאלקטית יותר של המושג. תומס אוגדן, למשל, מציין שהפרה היא חלק מתהליך התהוות העצמי מתוך המפגש עם אחר. גישות אינטרסובייקטיביות עכשוויות רואות בהפרה חלק בלתי נפרד מקשר בין סובייקטים, אשר דרכו מתאפשר תהליך של הכרה הדדית, שינוי והתפתחות.
מושג ההפרה ממשיך לשמש כביטוי מרכזי בהבנת התפתחות מוקדמת והשפעת הסביבה על הגיבוש העצמי ונמצא בשימוש רחב הן בשיח התיאורטי והן בשיח הקליני, בעיקר בגישות פסיכואנליטיות, ולעיתים גם בגישות אינטגרטיביות עכשוויות.
מקורות
וויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים
Spelman, M. B. (2013). “On Winnicott’s Use of ‘Impingement’.” The Psychoanalytic Study of the Child, 67(1): 143–158
Winnicott, D. W. (1960). The theory of the parent-infant relationship. International Journal of psychoanalysis, 41(6), 585-595
