פחד מהתמוטטות, על פי ויניקוט, הוא פחד מקריסה נפשית קדומה שכבר התרחשה, כתוצאה מהיעדר החזקה בינקות, אך לא נחוותה. בטקסט הבא תמצאו העמקה במושג, מקורותיו, וכיצד מתבטא במהלך טיפול נפשי.
פחד מהתמוטטות הוא שם מאמרו של דונלד ו. ויניקוט מ-1963 (שנה מוערכת), אשר ראה אור לאחר מותו ונחשב לאחד מחיבוריו האחרונים והמשמעותיים. במאמר זה מציע ויניקוט הבנה מחודשת לחוויה של מטופלים המביעים פחד מהתמוטטות עתידית: הם אינם חוששים ממשהו שעתיד להתרחש, אלא למעשה מנסים לנסח אסון נפשי שכבר התרחש בעבר, בתקופה מוקדמת ביותר בחייהם, אך לא היה ניתן לחוותו בזמן אמת.
התפתחות נפשית בראשית החיים על פי ויניקוט
בתחילת החיים, בשלב התלות המוחלטת, לתינוק אין עדיין עצמי מגובש או יכולת לחוות חוויות. הקיום של התינוק תלוי לחלוטין בהחזקה של הסביבה, באם טובה דיה שמתכווננת לצרכיו ומעניקה לו רצף של טיפול, מגע ודאגה. כאשר החזקה זו מתקיימת, התינוק יכול להיות ב"הוויה מתמשכת", ומתוך כך מתפתחת בהדרגה תחושת עצמי רציפה.
התמוטטות ופחד מהתמוטטות
כשלון בהחזקה בשלב התלות המוחלטת מהווה אסון נפשי עבור התינוק, מעורר בו חרדה שלא ניתן להעלות על הדעת, אימה ללא שם, אשר ויניקוט כינה בשם ״ייסורים פרימיטיביים״. התינוק אינו מסוגל לחוות התמוטטות זו כיוון שאין לו עצמי מגובש (התינוק "לא היה שם על מנת שזה יקרה לו").
עם זאת, הוא כן מפתח ארגונים הגנתיים כנגדה. דיסאינטגרציה, למשל, היא מנגנון הגנתי שבו העצמי מפרק אינטגרציה שכבר הושגה, כדי להדוף את האימה של חזרה לאי-אינטגרציה ראשונית (אחד הייסורים הפרימיטיביים). ויניקוט מדגיש כי מה שנראה בקליניקה כהתמוטטות (למשל פסיכוזה) זה בעצם הארגון ההגנתי מפניה.
מאחר שההתמוטטות הראשונית לא נחוותה, היא אינה יכולה לעבור לעבר. לכן הנפש ממשיכה לחפש אותה, אך החיפוש מקבל צורה של ציפייה לעתיד. במובן זה, פחד מהתמוטטות הוא פחד מפני התמוטטות שכבר התרחשה אך לא נחוותה. זה הפחד מהייסור הפרימיטיבי המקורי שגרם למבנה ההגנתי שנראה בקליניקה כהתמוטטות עצמה. הפחד מהתמוטטות הוא בו-זמנית פחד ממה שכבר התרחש אך לא נחווה, ומשיכה פנימית מתמדת לחפש את האפשרות לחוותו לראשונה, ולהגיע לריפוי.
פחד מהתמוטטות בטיפול
כאשר פחד זה עולה בתהליך טיפולי, ניתן לראות בו סימן של התקדמות. עצם העלאת הפחד מבטאת תחושת ביטחון והישענות על המטפל ויכולות אגו המאפשרות למטופל להעז להתקרב מחדש לחוויות קדומות של כאב וטראומה. במצב זה ההגנות שנבנו כדי למנוע מגע עם הייסורים הפרימיטיביים מתחילות להיסדק, והמטופל פותח פתח לחוויות שהיו חסומות.
העבודה הטיפולית מכוונת ליצירת תנאים בהם המטופל יכול לראשונה לחוות את מה שלא התאפשר לו לחוות בעבר. במילים אחרות, לא ניתן לזכור חוויה שלא נחוותה, אך ניתן לפגוש בה כאן ועכשיו במסגרת קשר טיפולי מחזיק. במובן זה, הופעת הפחד מהתמוטטות היא לא רק ביטוי למצוקה אלא גם עדות לתקווה: האפשרות לאינטגרציה מחודשת של העצמי.
מקורות
ויניקוט, ד.ו (2018). פחד מהתמוטטות בתוך ע' ברמן (עורך): עצמי אמיתי, עצמי כוזב (291-300). תל אביב: עם עובד. (מקור פורסם 1974)
קולקר, ש'. מבוא לויניקוט, דונלד ו'. "פחד מהתמוטטות" בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009, 287-291
Winnicott, D. W. (1974). Fear of breakdown. International Review of Psycho-Analysis, 1(1), 103–107
Abram, J. (2007). The language of Winnicott: A dictionary of Winnicott’s use (2nd ed.). London: Karnac BooksCaldwell, L., & Joyce, A. (Eds.). (2011). Reading Winnicott. London: Routledge
