חיפוש

Cyclothymia - ציקלותימיה

שינויים במצב הרוח מוכרים לכל אחד מאיתנו באופן זה או אחר: חלקנו רגילים לשינויים מהירים ולחילופי מצב רוח מהירים, יחסית, וחלקנו מאופיינים במצב רוח אשר כמעט ואינו נוטה להשתנות. אנשים המאובחנים כסובלים מהפרעה ציקלותימית מאופיינים בשינויים משמעותיים במצב הרוח וחווים עליות וירידות, בדומה לוריאציה של הפרעה דו-קוטבית (מאניה דפרסיה) אך בעוצמה מתונה יותר.

תסמינים קליניים

ציקלותימיה היא הפרעה כרונית במצב הרוח, המתאפיינת בתקופות נפרדות של דיכאון והיפומאניה (שהינה אפיזודה של מאניה הנחשבת קלה מבחינת עוצמת התסמינים ומשך הזמן). בין תקופות אלה האדם יכול לחזור למצב רוח ותפקוד נורמאליים. במקרים אחרים התנודות באות ברצף, מצבי רוח מתחלפים, רודפים זה את זה, והשינוי הוא לעיתים בטווח של שעות או ימים ספורים. הסימפטומים יבואו לידי ביטוי בשלבים החריפים יותר, הדיכאוניים או ההיפומאניים, אך יהיו פחות חמורים מהפרעת דיכאון מז'ורי (קליני) או הפרעה דו-קוטבית. אצל רוב הסובלים מהפרעה זו תקופות הדיכאון הן הקשות יותר, והן גם אלה שמביאות לחיפוש אחר עזרה וטיפול. התקופות המעורבות, של עליות וירידות חדות במצב הרוח, גורמות לתחושה של חוסר שליטה, חוסר שקט ועצבנות. תלונות אופייניות הן על פגיעה בתפקוד בעבודה, במשפחה ובקשרים חברתיים, כתוצאה ממצב הרוח הבלתי יציב. הסתבכות נפוצה היא שימוש יתר בסמים או אלכוהול, כדי להגביר את הריגוש או כדי להביא לרגיעה. נמצא שבין 5% ל-10% מהסובלים מהפרעה ציקלותימית מגיעים למצבי תלות בסמים או אלכוהול.

שכיחות

אחוז הלוקים בציקלותימיה מוערך ב-0.4%-1% מהאוכלוסייה, אם כי יתכן שהשכיחות בפועל גבוהה יותר, וחלק מהאנשים לא מגיעים לטיפול ולא מאובחנים משום שהתסמינים נוכחים בעוצמה מתונה יותר, ואין פגיעה משמעותית בתפקוד. נראה כי שכיחות ההפרעה שווה בשני המינים. התפתחות ההפרעה איטית והדרגתית, והיא מתחילה על פי רוב בגיל ההתבגרות, כשגיל ההתפרצות הנפוץ ביותר הוא בין 15-25. חלק מהסובלים מציקלותימיה יסבלו גם מהפרעת אישיות גבולית (בין 10% ל-20% מבעלי הפרעת אישיות גבולית לוקים גם בהפרעה ציקלותימית).

אבחנה ע"פ ה-DSM

אבחנה ציקלותימית ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

A. במשך שנתיים לפחות (שנה אצל ילדים ומתבגרים) היו מספר תקופות בהן הופיעו סימפטומים היפומאניים, אך ללא הקריטריונים הנדרשים למתן אבחנה של הפרעה היפומאנית ומספר תקופות בהן הופיעו סימפטומים דיכאוניים, אך ללא הקריטריונים הנדרשים למתן אבחנה של הפרעת דיכאון מז'ורי.

B. במהלך תקופה של למעלה משנתיים (שנה בילדים ובמתבגרים), תקופות ההיפומאניה והדיכאון נכחו לפחות מחצית מהזמן, והאדם לא היה בלי הסימפטומים במשך יותר מחודשיים ברצף.

C. מעולם לא מולאו הקריטריונים הנדרשים לאבחנה של דיכאון מז'ורי, מאניה או אפיזודה היפומאנית.

D. הסימפטומים בקריטריון A , אינם מוסברים בצורה טובה יותר על ידי הפרעה סכיזו-אפקטיבית, סכיזופרניה, הפרעה סכיזופראניפורמית, הפרעות דלוזיה, הפרעה אחרת בספקטרום הסכיזופרניה או הפרעה פסיכוטית אחרת.

E. הסימפטומים אינם תוצאה של שימוש בסמים, תרופות או מצב רפואי אחר (לדוגמא, פעילות יתר של בלוטת התריס).

F. הסימפטומים גורמים למצוקה קלינית משמעותית או לפגיעה בתפקוד החברתי, תעסוקתי או בתחום משמעותי אחר.

גורמים להפרעה

ישנם מספר גורמים המקושרים להפרעה הציקלותימית:

גורמים ביולוגים- גנטיים: במשפחותיהם של אנשים הסובלים מהפרעה ציקלותימית ישנה שכיחות גבוהה מהרגיל של הפרעות אפקטיביות, במיוחד הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית. שכיחות זו מחזקת את ההשערה שהמקור להפרעה הינו מקור ביולוגי-גנטי.

גורמים פסיכולוגיים: לפי הפסיכותרפיה הדינמית ההפרעה נובעת מקונפליקט לא פתור או טראומה מהשלב ההתפתחותי האוראלי. ההנחה הפסיכולוגית היא של סופר-אגו נוקשה ומעניש, שמתבטא במיוחד בשלב הדיכאוני של מהלך ההפרעה. האפיזודות ההיפומאניות מוסברות כניסיון להשליך את הסופר-אגו ולהתגבר על העכבות שהוא יוצר. היפומאניה מגיעה פעמים רבות בעקבות אובדן בתחום הבינאישי, והיא מכסה על תחושות של דיכאון. התחושה האופורית מסתירה ומכחישה את ההזדקקות ליחסים של קבלה ואהבה, ומקשה על ההכרה בקשיים ובבעיות שהנושא מעורר.

טיפול

ההפרעה הציקלותימית מביאה הן למצוקה והן לפגיעה תפקודית בתחום התעסוקתי, הבין-אישי וכדומה, וטיפולים שונים עשויים להביא לשיפור משמעותי.

תרופות פסיכיאטריות: טיפול בליתיום אפקטיבי מאוד, וכן בתרופות נוגדות-מאניה אחרות. השימוש בתרופות מסוג נוגדי דיכאון, לעומת זאת, צריך להיות זהיר, כי יש לטיפול מסוג זה נטייה להוביל למצבי מאניה או היפומאניה בקרב הסובלים מהפרעה ציקלותימית. התרופות ניתנות במסגרת ייעוץ פסיכיאטרי.

פסיכותרפיה: תתמקד בעידוד המודעות למצב ופיתוח דרכים להתמודדות עם מצבי הרוח המשתנים. כמו כן הטיפול יהווה תמיכה בתיקון נזקים שנגרמו בעבודה, במשפחה וביחסים בינאישיים. בגלל המהלך הכרוני של ההפרעה הטיפול יהיה בדרך כלל ארוך טווח. טיפול קבוצתי או טיפול משפחתי יכולים גם הם להיות מלמדים ותומכים.


ביבליוגרפיה

DSM-V (2013) American Psychiatric Association: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington DC: American Psychiatric Press.

אפטר, א. הטב, י. ויצמן, א. טיאנו, ש. (1998), פסיכיאטריה של הילד והמתבגר. הוצאת דיונון- אוניברסיטת תל-אביב.

אליצור, א., טיאנו, ש., מוניץ, ח., נוימן, מ. (1995) פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, מהדורה שלישית. אוניברסיטת תל-אביב: הוצאת פפירוס.

תחומי מומחיות:
דיכאון ,טיפול פסיכיאטרי