מהי פסיכולוגיה? כיצד משמעות וביטוי המונח השתנה לאורך השנים? בטקסט הבא תוכלו לקרוא על התפתחות המונח פסיכולוגיה כתחום מדעי החוקר את הנפש, ההתנהגות והמחשבה האנושית.
פסיכולוגיה היא תחום מדעי ומקצוע טיפולי העוסק בחקר ההתנהגות, המחשבות והרגשות של בני האדם. פסיכולוגיה מבקשת להבין כיצד תהליכים מנטליים, ביולוגיים וחברתיים משפיעים על ההתנהגות, וכיצד ניתן לשנותה או לשפר את הרווחה הנפשית של הפרט והחברה.
הפסיכולוגיה נחשבת ענף במדעי החברה אך נשענת גם על מדעי החיים, במיוחד על מדעי המוח. מטרותיה המרכזיות, המשותפות למרבית תחומי המחקר, הן: תיאור תופעות נפשיות, הסבר הגורמים להן, חיזוי מצבים עתידיים, ויישום הידע לצורך שינוי התנהגות.
פסיכולוגיה התפתחה כתחום עצמאי בסוף המאה ה־19 מתוך הפילוסופיה, הרפואה והביולוגיה. עם הקמת המעבדה הראשונה לחקר הפסיכולוגיה ב־1879 ע"י וילהלם וונדט בלייפציג, קיבלה הפסיכולוגיה מעמד של מדע ניסויי לכל דבר.
התפתחות הפסיכולוגיה
במאה ה־19 ביקשו הוגים ומדענים להבין את תודעת האדם באמצעים מדעיים. תלמידו של וונדט, אדוארד טיצ’נר, פיתח את הזרם הסטרוקטורליסטי שהתמקד בניתוח מבני של התודעה, בעוד שויליאם ג’יימס בארצות הברית פיתח את הפונקציונליזם, שהתמקד בתפקוד הנפשי וביכולתו של האדם להסתגל לסביבה.
בתחילת המאה ה־20 הופיעו זרמים מרכזיים נוספים שמרכזיים בתחום עד ימינו:
• הפסיכואנליזה (זיגמונד פרויד) הדגישה את קיומם של תהליכים לא-מודעים ואת תפקידם בקונפליקטים רגשיים ובחיי הנפש.
• הגישה ההתנהגותית (ג’ון ווטסון, ב.פ. סקינר) שמה דגש על התנהגות נצפית ומדידה ועל למידה כתהליך של חיזוק והרגל.
• הגישה הקוגניטיבית התפתחה בהמשך מתוך ביקורת על התמקדות בהתנהגות נצפית בלבד, והחזירה את המוקד לתהליכי חשיבה, תפיסה וזיכרון.
• הגישה ההומניסטית (קרל רוג’רס ואברהם מאסלו) הדגישה את הצמיחה האישית, החוויה הסובייקטיבית והשאיפה למימוש עצמי.
• הגישה הביולוגית והאבולוציונית חוקרת את הקשרים בין פעילות מוחית, הורמונלית וגנטית לבין תהליכים מנטליים, ומבקשת להסביר את ההתנהגות האנושית לאור האבולוציה.
• הגישה החברתית-תרבותית מתמקדת בהשפעת הסביבה, התרבות והקשרים בין-אישיים על ההתנהגות והחוויה.
כיום מתאפיינת הפסיכולוגיה בשילוב בין גישות: אינטגרציה בין תאוריות פסיכודינמיות, קוגניטיביות וביולוגיות, תוך הישענות על מחקר אמפירי ושיטות מדידה מתקדמות.
תחומי המחקר והיישום בפסיכולוגיה
הפסיכולוגיה משלבת בין חקר האדם, לבין יישום הידע לצורך הבנה, מניעה ושינוי. היא מבקשת לתאר ולהסביר את תהליכי המחשבה, הרגש וההתנהגות באמצעות המחקר, ובה בעת לתרגם את הממצאים המדעיים לעבודה מעשית עם יחידים, קבוצות וארגונים.
לאורך השנים התפתחו בפסיכולוגיה זרמים ותת-תחומים שונים, חלקם מחקריים וחלקם יישומיים. התחומים המחקריים עוסקים בבחינת תהליכים מנטליים והתנהגותיים של האדם באמצעות ניסויים, תצפיות, סקרים וכלים סטטיסטיים, ומבססים את הידע שעליו נשענים שאר הענפים. התחומים היישומיים שואפים לתרגם את הידע הזה לעשייה הממוקדת ברווחתו של האדם ובהסתגלותו לסביבה.
בישראל העיסוק בפסיכולוגיה מוסדר בחוק הפסיכולוגים (1977), הקובע כי מי שסיים תואר שני בפסיכולוגיה (מכל סוג) ונרשם בפנקס הפסיכולוגים במשרד הבריאות רשאי לשאת בתואר "פסיכולוג". עם זאת, לא כל פסיכולוג הוא מטפל: רק מי שסיים תואר שני יישומי, הכולל התמחות מקצועית ובחינת מומחיות, רשאי להציע טיפול פסיכולוגי, ורק בתחום ההתמחות שבו הוסמך.
תחומי המומחיות המוכרים כיום הם פסיכולוגיה קלינית, חינוכית, רפואית, שיקומית, התפתחותית וחברתית-תעסוקתית-ארגונית. כל תחום מתמקד בהיבט שונה של חיי האדם: החל מקשיים רגשיים והתפתחותיים, דרך ליווי במצבי מחלה או שיקום, ועד ייעוץ במערכות חינוך, תעסוקה וארגון. תחומים המחקר, כמו פסיכולוגיה ביולוגית, ניסויית או קוגניטיבית, אינם כוללים סמכות טיפולית.
מקורות
גריג, ר. ג', וזימברדו, פ. ג' (2010). מבוא לפסיכולוגיה מדעית. תרגום: רות מיז־גולדברג, רות בייט־מרום ותמי דומאי. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה
מדינת ישראל. (1977). חוק הפסיכולוגים, התשל"ז–1977
מדינת ישראל. (1979). תקנות הפסיכולוגים (אישור תואר מומחה), תשל"ט–1979
מרכז המחקר והמידע של הכנסת. (2008). חוק הפסיכולוגים – תחומי עיסוק, התמחות וזכאות לעסוק בפסיכותרפיה. הכנסת
Lilienfeld, S. O., Lynn, S. J., Namy, L. L., & Woolf, N. J. (2013). Psychology: From inquiry to understanding (3rd ed.). Pearson
Myers, D. G. (2014). Psychology (10th ed.). Worth Publishers
