אני בתחילת שנות ה-40, נשואה ללא ילדים. עובדת בתחום שנוח לי לעבוד בו, אבל עם תגמול כלכלי נמוך וללא אופק משמעותי וגם ללא יציבות לטווח הרחוק. לרוב אני לא משווה את עצמי לאחרים ואחרות. אני מאמינה שכל אחת מגיעה עם המטען שלה, המשאבים שלה, היכולות שלה... אני יודעת על עצמי שאני מסוגלת למעט ועצם זה שאני בעבודה ובזוגיות טובה לא מובנת מאליה.
לפני כשנה פניתי לטיפול פרטי בגלל חרדות ודיכאון. לאחרונה מרגישה תחושת השפלה מול המטפלת. אני לא יודעת עליה כלום, אבל מניחה שהיא בערך בגילי ומרוויחה הרבה יותר. אני משווה את הסכום השעתי שאני מרוויחה לסכום שאני משלמת לה ומרגישה עצב ובושה על כך שלא למדתי תחום רווחי יותר או עשיתי עם עצמי יותר. לא הייתי רוצה לעבוד בתחום הטיפול ואין לי רעיון להסבה מקצועית שאני יכולה לממש בזמן הקרוב, אך תחושת ההשפלה סביב כסף עולה ללא הפסקה. אני מרגישה שאני רוצה להפסיק להגיע. שהטיפול במקום לתת לי כוחות הוא רק תזכורת מכאיבה למוגבלויות כאלה ואחרות שלי. אני גם לא רוצה להעלות את הנושא מולה, כי אני לא מרגישה בנוח. חושבת אולי להפסיק את הטיפול אבל לא בטוחה שזה צעד נכון.