לליטל
עכשיו הדכאון קצת בנסיגה אני מרגישה מאוששת יותר וגם עובדת מהבית מה שמחייב אותי לקום בבוקר
אני מרגישה שעכשיו הבעיות שלי הרבה פחות פוטוגניות ואני מתביישת בהם
אני אסביר
כשאני באה לפסיכולוגית כולי כאובה ובאמת סובלת מרגישה שרוצה למות וכו זה נורא הרואי מצידה לעזור לי ולהציל אותי ולחמול עלי
אבל כשאני באה עם הכאבים היומיומיםשלי הרצון הנואש לאהבה ובדגש על אהבת אם
הרצון שתכיל אותי ושהעולם יכיל אותי כמו שאני
הקושי הנוראי שלי עם עצמי וההשוואות
הקשיים שלי ביצירת קשר משמעותי עם אנשים
זה מרגיש לי ככ עלוב ונלעס להביא את זה לטיפול
כי כמה אפשר לשמוע את אותם הדברים בדיוק
גם לעצמי זה נמאס כבר
ועוד דבר
אני בן אדם מאד קיצוני או שחור או לבן או כאב נוראי או אושר אינסופי אין אמצע
ואין ויסות רגשי
אבל כשכואב לי אני מרגישה את הכאב חזק נורא ומצליחה לתקשר לעצמי מה קורה איתי וכשלא כואב לי הכל מנותק כאילו אני לא מאפשרת לעצמי שיהיה לי טוב
כי אולי אז לא יאהבו אותי ולא יחמלו עלי ואני לא אצטרך פסיכולוגית יותר
וזה הפחד שלי גם
שאם יהיה לי טוב נורא אז על מה אדבר איתה בפגישות? ואולי היא תגיד לי שמיצינו ?
אני ככ פוחדת מנטישה ויש לי חרדת נטישה מטורפת
אני מרגישה ילדה קטנה בתוך עולם גדול ואני רק צריכה שיאהבו אותי פשוט שיאהבו אותי
אני מנסה לתווך את זה לפסיכולוגית שלי אבל גם מתביישת נורא
כתבתי מלא דברים
הכי פחות פוטוגנים שכתבתי פה אי פעם
נראלי
אני מתביישת בפגמים האלה כל כך
שלום לך.
אני שמחה לשמוע על השיפור, אך שומעת גם את החשש שהן המצב הקשה והן הקשיים ה"רגילים" יכולים להביא לנטישה מכאיבה. אלו נושאים חשובים ועמוקים אשר אני מתארת לעצמי שמשמעותם רבה לא רק בהקשר של הטיפול הפסיכולוגי, לכן מציעה להעלות את הנושא בטיפול ולתת לו את המקום הראוי לו.
ליטל
