כ.א.ב - כל אחד בדרכו: יצירת מרחב בטוח במשפחה לאחר השבעה באוקטובר

אלינער פרדס

זו ארוחת ערב שגרתית, ובני המשפחה מפטפטים על ענייני היום יום. בעוד שהאב מנסה לפתוח בשיחה על המצב, האם עוצרת אותו במבט – והילד מבטל ב"די כבר אבא", קם ועוזב. תמונת מצב זו מוכרת במשפחות רבות מאז השבעה באוקטובר.

מאז פרוץ המלחמה, הטלטלה והכאב המתמשך מלווים כל אחד מאיתנו. עם זאת, יש משהו פרדוקסלי בכאב הלאומי: הוא יכול להפוך אותנו לבודדים יותר דווקא כשאנחנו הכי זקוקים לחיבור. כשמדובר בטראומה קולקטיבית, ישנה הנחה ש"כולנו באותה סירה" - אבל בפועל, כל אחד חותר בדרכו. כך גם במישור המשפחתי: אף שאנו חותרים באותו ים סוער, כל אחד שט בסירה אחרת – עם ציוד שונה, נסיבות חיים שונות והיסטוריה ייחודית.

טראומה, מעצם טבעה, היא אירוע שהנפש לא מסוגלת לקלוט, ושהדעת לא יכולה להכיל. אם כן, אין זה מפתיע שמשפחות ישראליות רבות מוצאות עצמן בקונפליקט מול הניסיון לתקשר אותה במשפחה. מחד, ישנו צורך עמוק לחלוק את הכאב והחרדה שהטראומה מעלה. מאידך, כל אחד מבני המשפחה מגיב למציאות המשתנה באופן שונה. איך יוצרים מרחב שמכבד את השונות הזו, ולא משאיר אנשים לבד עם כאבם? ואיך ניתן לתקשר את הכאב עם בני המשפחה והסביבה בצורה מטיבה?

גרעין הכאב: תנועה בין מגע להימנעות

מחקרים אשר עוסקים בתקשורת בין בני משפחה במהלך התמודדות עם אובדן מראים שאנשים "מקיפים" את הכאב שלהם בתנועה מעגלית: לפעמים מתקרבים לגרעין שלו, נוגעים בו וחווים אותו, ולפעמים זקוקים דווקא להתרחקות זמנית מהכאב, כדי לא להיות מוצפים רגשית. תופעה זו, המכונה במחקר "Cycling around the emotional core of pain" היא תגובה טבעית ובריאה למצבי טראומה ואובדן.

במצבי אובדן וטראומה, חשוב שנחזיק בתוכנו את המרחב לתנועה בין אבל לניתוק. האבל דורש מהנפש להרגיש ולחוות את הכאב. לצידו, האפשרות להתנתק, גם לרגע, היא חיונית כדי ליצור מרחב של התאוששות, התארגנות, תפקוד ובטחון. הניתוק הישרדותי – הוא מאפשר מרחק מחוויות קשות מנשוא, ומונע הצפה של חומרים נפשיים שעשויים להביא להתפרקות.

אף שאבל וניתוק יכולים להיתפס כמנוגדים, שני התהליכים הנפשיים הללו בעלי חשיבות רבה לנוכח טראומה. בתקשורת מטיבה בין בני משפחה וחברים, חשוב שנלמד לקרוא את הסימנים, ולהבין מתי אדם מוכן להתחבר לאבל, ומתי הוא זקוק למרחב להתנתקות.

כ.א.ב - כל אחד בדרכו: הכרה בסגנונות התמודדות שונים

לפי המחקר בתחום, אין דרך "נכונה" אחת להתמודד עם המורכבויות במציאות הנוכחית. יש מי שמוצא הקלה בשיתוף ובדיבור, ויש מי שזקוק לזמן לעיבוד ו"עיכול" פנימי לפני שיכול לשתף. יש מי שיעדיף להתמודד דרך עשייה, ויש מי שזקוק למידע על מנת לנסות ולהבין את המצב בצורה רציונלית. יש מי שיביע את כאבו במחאה, ויש מי שיתכנס בתוך עצמו. סגנונות ההתמודדות השונים חשובים לא רק לאדם הפרטי, אלא גם תורמים לחוסן המשפחתי והקולקטיבי – ולכן חשוב לתת להם מקום.

כמו כן, חשוב לדעת כי ישנו מחיר לחוסר בתיקוף של החוויה הסובייקטיבית של האדם מול טראומה. היעדר תיקוף במצבי טראומה (Traumatic Invalidation) כרוך בהכחשה מתמשכת וקיצונית של חוויות אישיות משמעותיות, לרוב על ידי דמויות או קבוצות בעלות השפעה, שהאדם תלוי בהם.

על המחיר של היעדר תיקוף ניתן ללמוד ממחקרים על השפעת אירועי ה-7.10 על הקהילה היהודית בעולם. במקרה הזה, הטראומה בעקבות מתקפת החמאס נבעה לא רק מהאירועים עצמם, אלא גם מהתגובה של הסביבה לאירועים אלה. במקום לפגוש בהבנה חומלת מהסובבים אותם, אנשים רבים נתקלו בהתעלמות, ביקורת, האשמה, ואפילו השתקה והכחשה גלויה של כאבם. היעדר תיקוף שכזה לחוויה הטראומתית, יכול לגרום לפגיעה ביכולת לוויסות רגשי ולערעור התפיסות לגבי העצמי והעולם.

לדבר על לדבר: איך מדברים על מה שלא נאמר?

"לֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם יֻגַּד" (מתוך "קריעה", פרופ' דנה אמיר, הוצאת אבן חושן).

מתוך כל הנאמר, ניתן להבין כי שיח על הטראומה עם הסובבים אותנו, אשר מכיר בכאב ובטלטלה, מהווה חלק מההתמודדות. עם זאת, חשוב לזכור שלא תמיד המילים עצמן מהוות את החלק החשוב בתקשורת.

לכן, במקום "לדחוף" בני משפחה לשתף ברגשות קשים ("חייבים לדבר על זה"), מוצעת כאן גישה אחרת: לדבר על איך מדברים. כלומר, מומלץ לפתוח בשיחה על השיחה עצמה – על הדרך שבה אנו מתקשרים, על מה שמקל או מקשה בתקשורת.

ניתן לפתוח שיח שכזה, דרך מספר שאלות:

1. על פחדים ודאגות:

• "מה את.ה חושש.ת שיקרה אם נדבר על מה שעובר עליך?"

• "איך זה עבורך להישאר לבד עם מה שאת.ה מרגיש.ה?"

2. על תנאים לשיתוף:

• "מה נחוץ לך כדי להרגיש חופשי.ה יותר לשתף?"

• "מה מקשה עליך במיוחד לשתף את הדברים הללו?"

3. על "כפתורים רגישים" ועל הצורך במרחב:

• "מה את.ה חושב.ת שיהיה לך קשה במיוחד לשמוע?"

• "איך נוכל לדעת מתי זה זמן טוב לדבר ומתי עדיף לתת לך מרחב?"

לא לכל השאלות יהיו תשובות, אך גם אם האדם לא יהיה מסוגל למצוא מילים – השאלות מעניקות חומר למחשבה, ופותחות מרחב לדיאלוג פנימי ולתהליכים שיכולים להבשיל ולהתפתח בהמשך.

יצירת מרחב בטוח: עקרונות מעשיים

לפי הגישה של כ.א.ב, "כל אחד בדרכו", כאשר ניגשים לשיחה עצמה, חשוב לשים לב לאפשר לכל בן משפחה לנוע בקצב שלו סביב הכאב האישי והמשותף. במקום לכפות קצב אחיד על כולם, המשפחה הופכת למרחב שמכיל דרכים שונות ומאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. כשכל בן משפחה מרגיש שמכבדים את הדרך שלו, הוא יכול להיות פתוח וזמין יותר גם לדרכים של האחרים לנוע במסעם.

להלן מספר עקרונות מעשיים שיכולים לסייע בכך:

1. הכרה בזכות לשתיקה
השתיקה היא אמצעי תקשורת חשוב. לא כל דבר חייב להיאמר, ולא בכל זמן. חשוב לכבד את הזכות של כל בן המשפחה לשתוק, ולא לנסות לתת לכך פרשנות (למשל, התנגדות או ביטוי חולשה).

כדי לאזן בין דיבור לשתיקה, חשוב לשמור על סנכרון ותיאום בין בני המשפחה, ולבחור מינון ותזמון שמתאים לכולם. כך, ניתן לתאם קווים מנחים לניהול שיחה: "בזמן הארוחה אנחנו יכולים לדבר על מה שמעסיק אותנו, אבל אחר כך יש לכל אחד זמן שקט לעצמו." מעבר לכך, ניתן לבדוק אם לאחר יש זמינות לשיחה גם בזמנים עליהם שלא הוסכמו מראש.

2. אפשרות יציאה מהשיחה
הידיעה שאפשר לעצור את השיחה בכל רגע יוצרת מרחב בטוח יותר. כך, ניתן להגיד: "אם תוך מהלך השיחה כבר לא מתאים לך לדבר, תמיד אפשר לומר 'בוא נעצור כרגע' ואנחנו נכבד את זה."

3. הכרה בנושאים "מחוץ לתחום"
במקום להתעקש שחייבים לדבר על הכול, חשוב להכיר בכך שיש נושאים שקשה לדבר עליהם, ולתת לגיטימציה לכך. במקרה הצורך, ניתן להוסיף: "יש דברים שקשה לדבר עליהם, וזה בסדר. אולי בעתיד זה יהיה אפשרי."

4. המרחב בין דיבור לדיבור
המחקר מראה שהמרווחים שבין השיחות חשובים לא פחות מהשיחות עצמן. חשוב לזכור שאלו זמנים שמהווים הזדמנות לעיבוד פנימי, להתייצבות, ולהכנה לשיחה הבאה.

מעבר לכך, מספר כלים מעשיים נוספים יכולים לסייע תוך כדי השיח:

פיתוח "שפת בית" לתקשורת, למשל:

• מילת קוד למי שרוצה לעצור שיחה ("אני צריך הפסקה").

• אותות לא מילוליים (יד על הלב = צריך תמיכה, יד על הראש = צריך מרחב).

• ניתן ללמוד לזהות מצבי רוח של בני המשפחה ולהתאים את התגובה אליהם (מתי לפנות, או לתת מרחב).

זכרו לתת כבוד לסגנונות ההתמודדות השונים, למשל:

• למי שאוהב לדבר - תנו זמן ואוזן קשבת.

• למי שנוטה להתכנס בתוך עצמו - תנו מרחב. הזכירו לעצמכם שזה לא אישי.

• למי שזקוק לפעילות - מצאו דרכים לשלב פעילות עם שיחה.

• למי שזקוק למידע - עזרו בחיפוש מידע מהימן ומתאים לגיל.

לבסוף, חשוב לזכור כי יצירת מרחב בטוח במשפחה לא דורשת התנהגות והתמודדות אחידה בין חבריה, אלא מתן כבוד ומרחב לדרך של האחר. "לדבר על לדבר" הוא עקרון מנחה שמאפשר לנו לבנות בהדרגה את המרחב הזה יחד, בסבלנות, ומתוך הבנה שמסלולי הכאב הם שונים וייחודיים, ושכל אחד צועד במסלול בקצב משלו.

על הכותבת - ד"ר אלינער פרדס

פסיכולוגית קלינית מומחית. מרצה ומדריכה בקליניקה בביה"ס לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן בהרצליה. מנחה סדנאות מ.ג.ן (מודעות-גוף-נפש) למטפלים למניעת שחיקה וסלילת נתיבים להתחדשות.

מקורות

שלגי, ב. (2025). טראומה , השפעותיה על הנפש והפוטנציאל המרפא הטמון במפגש הטיפולי. בתוך ב. שְׂלַגִּי וְש. זיו-ביימן (עורכים), מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה (עמ' 109-129). פסיכה

.Bar-Halpern, M., & Wolfman, J. (2025). Traumatic invalidation in the Jewish community after October 7. Journal of Human Behavior in the Social Environment, 00(00), 1–28

Fleming, M. (2008). On mental pain: From Freud to Bion. International Forum

Hooghe, A., Neimeyer, R. A., & Rober, P. (2011). The complexity of couple communication in bereavement: An illustrative case study. Death Studies, 35(10), 905–924